סרטי "צעקה" שינו את ז'אנר האימה בהוליווד והפכו אותו למתוחכם, ציני ומשעשע יותר. לרגל צאתו לדרך של "צעקה 5", כותבי mako תרבות חוזרים אל סדרת הסרטים שלימדה אותנו לפחד מכל צלצול טלפון


באחד מרגעי השיא של "צעקה 2", נאלצת גייל וות'רס (קורטני קוקס) לנוס על חייה במהלך מרדף מקפיא דם. הרוצח דולק אחריה בין החדרים של אולפן הקלטות דמוי מבוך, כשהוא נחוש לשפד את מגישת החדשות ולהפוך אותה לאייטם המרכזי. אלא שגייל האמיצה מצליחה לחמוק ממנו ולהסתגר באחד מחדרי האולפן. לעומת זאת, דמותו של דיואי ריילי (דיוויד ארקט), מושא אהבתה הלא ממומשת של גייל, לא זוכה בחסד הזה. כמה רגעים בלבד אחרי שהתנשקו לראשונה, גייל נאלצת לבהות באימה מבעד לקיר שקוף בעוד הרוצח דוקר את דיואי בעוצמה. זעקות השבר של גייל אמנם נבלעות בפסקול הדרמטי, אך עיניה הדומעות מביעות הכול - ליבה נשבר. זהו לא הלב השבור היחיד בסרטי "צעקה". למען האמת, הלבבות השבורים נערמים בקצב כמעט זהה לקצב הגופות.

בדיעבד מתגלה שדיואי שרד את דקירות הרוצח, אבל הפואנטה כבר חדרה עמוק יותר מכל סכין משוננת - בעולם של סרטי "צעקה" אין מקום לרומנטיקה, אין מקום למערכות יחסים ואין מקום לאהבה. המציאות המוצגת היא כזו בה לא ניתן לייצר אינטימיות בשלווה: כל סממן של משיכה ילווה תמיד בחשד, מעל כל רגש תיווצר עננת פרנויה ויד מחבקת עלולה להפוך במהרה לכזו האוחזת בסכין.

את התזה מחזקת העובדה שבכל סרטי "צעקה" הדמות הראשית, סידני פרסקוט (נב קמפבל), לא מצליחה לקיים ולתחזק מערכת יחסים רומנטית. בסרט הראשון בן זוגה מתגלה כאחד הרוצחים, בסרט השני בן זוגה נרצח (קצת באשמתה, לאחר שהיא מאבדת בו אמון וחושדת שהוא הרוצח) ובסרט השלישי היא כבר מוותרת מראש על כל אינטראקציה אנושית ומסתגרת מן העולם. אמנם בסיום הסרט השלישי ישנה רמיזה שאולי בכל זאת הצליחה סידני למצוא אהבה, בדמותו של הבלש מארק קינקייד (פטריק דמפסי), אך בסרט הרביעי כבר אין שום התייחסות לדמות של קינקייד או לגורלה.

אם בסרט הראשון סידני היא תלמידת תיכון שלווה ונאיבית (למרות שרצחו את אמא שלה, תכלס), ב"צעקה"  האחרון היא כבר ציניקנית אומללה ובודדה. היא אמנם "פיינל גירל" קלאסית (מונח המתאר קונבנציית סרטי אימה בה יש בסרט נערה אחרונה שהיא היחידה ששורדת ולא נרצחת, ל"ה) אבל היא כנראה ה"פיינל גירל" הכי בודדה בהיסטוריה של הז'אנר. מידת האמון שלה בבני אדם פוחתת מסרט לסרט, מטראומה לטראומה. בהוויה של סידני תמיד עלול לבוא מישהו, לעיתים בן זוג ולעיתים בת משפחה, ולשמוט את הקרקע מתחת לרגליה המדממות.

אבל אולי זה חלק מהאמירה של יוצרי הסרטים, ואולי זו בדיוק הסיבה שסידני היא שורדת כל כך מוצלחת - אולי הלבד שלה, החשדנות, הבדידות, הם שמחזיקים אותה בחיים? אדם לאדם זאב?

צעקה 2 (צילום: יח"צ באדיבות yes)
בסופו של דבר, לבדה. סידני ב"צעקה 2" | צילום: יח"צ באדיבות yes

בכלל, נדמה שאין בסרטי "צעקה" אף מערכת יחסים נורמלית - כולן גועשות, יצריות, מלאות תהפוכות, בגידות ורציחות. אפשר אפילו לומר שמקורן של כל עלילות סרטי "צעקה" היא מערכת יחסים אחת לא מתפקדת - זו שהייתה בין הוריה של סידני, מורין וניל פרסקוט. מורין המנוחה מתוארת בסרטים כבת זוג בוגדנית אשר מעלה באמון בעלה ושכבה עם גברים אחרים ברחבי עיירת וודסבורו הבדיונית. לאורך הסרטים טוענים כמה מן הנבלים המתחלפים שמורין היא בעצם האחראית למצב, שאלמלא התנהלותה המפוקפקת מוסרית, המציאות לא הייתה כה אלימה וזועמת. מעשה הבגידה של מורין מוצג כשורש כל הרע, כחטא קדמון. כישלון מערכת היחסים של בני הזוג פרסקוט מבשרת את מותה של האינטימיות כולה.

אבל אם בכל זאת נחפש מעט אופטימיות בסרטי "צעקה", אפשר למצוא אותה דווקא במערכת היחסים של גייל ודיואי. כשם שדיואי שרד את דקירות הרוצח בסרט השני, כך מצליחה גם הזוגיות שלהם לשרוד, פצועה קשה אבל חיה, סרט אחר סרט. בכל פעם שנדמה שאין להם סיכוי, שהגורל דן אותם למות בבדידות, מתרחש נס המותיר אותם בחיים ומקרב אותם האחד לשנייה. בסוף הסרט השני, גייל אפילו מסכימה לוותר לרגע על הקריירה העיתונאית המצליחה שלה כדי להיות עם דיואי.

בדומה לתיבת פנדורה, סרטי "צעקה" מסרבים לשחרר אל העולם רק את הרוע והקושי, אלא מתעקשים בכל זאת לתבל את תפיסת עולמם במעט תקווה - אולי האהבה כן יכולה לנצח? או לכל הפחות לשרוד את הסרט?


וגם: "צעקה" הוא כתב הגנה סופר משכנע לקולנוע אלים