10 שנים עברו מאז יצא "500 ימים עם סאמר", שהקרנת הבכורה שלו נערכה בינואר 2009, בפסטיבל סאנדנס. על פי דיווחי העיתונות מההקרנה, בסוף הסרט נעמדו הצופים על רגליהם ומחאו לו כפיים. הוא זכה להפצה רחבה של חברת פוקס סרצ'לייט בקיץ של אותה שנה, והגיע לישראל בנובמבר 2009.
"500 ימים עם סאמר" הוא סיפור אהבה קלאסי, שמצהיר על עצמו ככזה מההתחלה. לא, סליחה, הוא בעצם סיפור על גבר שפוגש אישה. או כמו שהסרט קורא לזה, "בוי מיטס גירל". המילים Boy ו-Girl אינן מקריות, ואין דרך מדויקת לתרגם אותן לעברית בהקשר הזה. הכוונה לאנשים צעירים ולא לילדים, אבל המנטליות הילדותית של הגיבורים היא קריטית להבנת הסרט. ובעצם, היא חשובה יותר להבנה של טום, הגיבור, יותר משהיא חשובה להבנה של סאמר, הבת. כי למרות שהיא מופיעה לאורך כל הסרט ומחוללת את האירועים המרכזיים בעלילה, סאמר פין איננה דמות שלמה עבור הצופים. היא מה שטום צריך ורוצה שהיא תהיה. היא הילדה, הנערה, הבחורה מסיפורי האגדות שברא לעצמו או ששמע בחייו, אבל היא לא לגמרי אישה. בהתאם, היא יכולה לפצוח במונולוגים מטופשים על כך שהיא אינה מאמינה באהבה. חד וחלק, פשוט לא מאמינה בה. סבבה אחותי, מה שתגידי. גם הנימוק שלה, כלומר הנימוק שהסרט נותן לה, הוא נימוק ילדותי: ההורים שלה התגרשו ולכן אף זוג אף פעם לא יכול באמת להתאהב ולקיים מערכת יחסים מונוגמית לאורך זמן.
כלומר, "500 ימים עם סאמר" מצהיר על עצמו שהוא לא סיפור אהבה - והוא אכן כזה, אבל לא מהסיבות שהוא חושב. זה סרט שאומר לצופיו "הנה סיפור אהבה לא שגרתי" ואז גם מספר אותו באופן לא שגרתי, אבל הפגם האמיתי שלו, חוסר השגרתיות האמיתי שלו הוא בכך שאין אהבה כנה ושוויונית ב-"500 ימים עם סאמר". גבר לא יכול לאהוב ילדה בצורה שוויונית ועבורנו, הצופים, טום הוא גבר, לפחות משום שהוא הדמות הסמכותית שמוסרת לנו את הסיפור (לא היינו מאמינים לו אם לא היה ראוי לאמון שלנו; אם לא היה גבר שאפשר לסמוך עליו ולעודד אותו), וסאמר היא ילדה מגודלת.
7.5 מיליון דולרים הוא תקציבו המדווח של הסרט, שהכניס במהלך הקרנותיו יותר מ-60 מיליון דולרים. הציון שלו באתר הביקורות Metacritic הוא 76, מה שמקנה לו את המקום ה-67 ברשימת הסרטים הטובים ביותר של 2009. הוא הועמד ל-57 פרסים קולנועיים (בהם שני פרסי גלובוס הזהב, לסרט הקומי ולג'וזף גורדון לויט על תפקידו), וזכה ב-17 (בהם פרס התסריט מטעם איגוד מבקרי הקולנוע של פלורידה). למרות שכוכביו לא היו בשיא תהילתם באותה תקופה, למרות הטייק-אוף הלא שגרתי שהוא עשה לז'אנר הקומדיה הרומנטית ולמרות שהופץ על ידי המחלקה האיכותית של פוקס, "500 ימים עם סאמר" הוא סיפור הצלחה.
כנראה שבלי להתכוון, "500 ימים עם סאמר" הרס את הקולנוע והטלוויזיה. לא משום שהעז לקרוא תיגר על "סיפור האהבה מהסרטים", אלא כי הוכיח שסיפור היפסטרי יכול להרוויח כסף. המוסכמות האמנותיות ששבר, ושנראו בשעתו פורצות דרך או לכל הפחות מתוקות ושובות עין, הן כבר חלק אינטגרלי בעשרות סרטים בני זמנינו. תכני השוליים שמשולבים בתסריט - יו, שניכם מכירים את הסמית'ס ואוהבים אותם? איך זה יכול להיות? - עומדים היום במרכזן של אינספור סדרות. בל נטעה, לא היו דיוני "לאיזה בית בהוגוורטס את משתייכת" ב"חורשות את הלילה" או ב"לילה בניו יורק" בלי הווידוי המתריס של סאמר על זה שהביטל האהוב עליה הוא רינגו. לא היו קפיצות בזמן ב"בלש אמיתי" או "פארגו" בלי מניין הימים בגרפי שבסרט, לא היו פרקי קונספט ב"קומיוניטי" או עלילות סתומות ב"ככה זה" בלי העלילה המעגלית של "500 ימים עם סאמר". האסתטיקה והקריינות בסרטי ווס אנדרסון היתה נותרת בשוליים, אבל ההצלחה של "500 ימים עם סאמר" הוכיחה שאפשר להנגיש את הכלים האלה לקהל הרחב - ועוד להרוויח מזה כסף.
5 שטיקים תסריטאיים וטריקים טכניים נוספים משולבים ב"500 ימים עם סאמר" (רשימה חלקית):
הסרט קופץ בזמנים ומציג את סיפור האהבה של סאמר וטום באופן לא לינארי.
הסרט שובר מהעלילה המרכזית לא פעם, ומציג מונטאז'ים צבעוניים של תמונות וסצנות קצרות שמאירות ומעשירות את ההתרחשות.
הסרט מלווה באיורים שקמים לתחייה.
הסרט מכיל סצנה מוזיקלית "מאולתרת", במהלכה טום המאוהב פורץ בריקוד, ועוברי אורח מצטרפים אליו לפתע.
הסרט מלווה בקריינות.
הכלים הקולנועיים האלה עלולים להיראות היום שחוקים ומנייריסטיים, ובצדק, הרי נעשה בהם שימוש גורף. אבל הם לא מובנים מאליהם, ועדיין משמשים ליוצרים כאיזה תמרור. כסימן שאומר לצופה, "שים לב, אתה רואה פה סרט מיוחד". "500 ימים עם סאמר" ניסה לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של הקומדיה הרומנטית בכך שסיפר את הסיפור שבמרכזה באופן יוצא דופן. לתקופתו, זה עבד מדהים. היום זה נראה כמו עוד סרט שמנסה להתחכם.
3 שחקנים בעלי שלושה שמות משחקים תפקידים מרכזיים בסרט. זה לא פרט קריטי, אבל דברים קטנים וחמודים כאלה בונים אמינות. ג'וזף גורדון לויט הוא טום, הגיבור. קלואי גרייס מורץ היא רייצ'ל, אחותו הקטנה והחכמה. מתיו גריי גובלר הוא פול, חברו הטוב של טום.
זה גם המקום לתאר את האבטיפוס ההיפסטרי שבמרכז הסרט. טום הוא היפסטר עם קולקציית אפודות אינסופית, אוזניות שמכסות שני שליש מהראש וביטחון אינהרנטי בכך שאף אחד לא מבין אותו וכולם סביבו פייק. סאמר היא שמלת A מהלכת שאוהבת דברים מיוחדים כמו ננסי סינטרה ולעשות דחקות במעוז הקפיטליזם - איקאה. במהלך דומה למה שהוא עושה למבע הקולנועי הייחודי, "500 ימים עם סאמר" מנסה לנרמל גם את ההיפסטרים. הוא שם אותם במרכז העלילה ונותן להם במה בלי לשפוט אותם יותר מדי. עשור אחר כך, אין באמת חידוש בהיספטריוּת כשלעצמה, וטיפוסים אורבניים, מתוחכמים מטעם עצמם, אניני טעם ועזֵי רגש הם יותר מושא לבדיחה מאשר אנטי-גיבורים כריזמטיים. שוב, לא היינו מקבלים את האנה מ"בנות" בלי סאמר פין, אבל קיבלנו. בעיניים מפוכחות, סאמר פין נראית כמו קריקטורה (לא מעט הודות לבחירה בזואי דשנל) וטום נראה כמו אחד הגברים המטרחנים והאנוכיים על המסך. אם דמותו היה נכתבת היום לראשונה, הוא היה הנבל.
פינס. פינס. פינס. פינס! 12 פעמים נאמרת (או נצעקת) המילה 'פין' בסצנה הקומית ההיא.
כי סאמר אומרת לו מההתחלה שהיא לא מעוניינת במערכת יחסים רצינית וארוכת טווח. היא מדברת בכנות ובאותנטיות על הרצון שלה לחיות כרווקה. העובדה שהיא מתחתנת בסופו של דבר נתפסת בעיני טום כעוול נוראי שנעשה לו באופן אישי, אבל זה לא האישו. הוא רוצה שהיא תהיה, כמאמר השיר שתמיד מזכיר לו אותה, כמו הרוח, אבל סליחה אדוני, מי אתה שתגיד לה כמו מה להיות? באותה נקודה, סאמר לא רצתה להתחייב, והיא היתה הכי גלויה בנושא. היא אישה מינית, מצחיקה ומשוחררת שרצתה להמשיך ולחיות בגפה, והסרט, כלומר טום, מתייחס לזה כאל תעלומה וחטא. זכותה לשנות את דעתה וזכותה "לטעות" ולהחליט שבעצם הכי בא לא להתמסד. אם אחד האוהבים בסרט מוצג לצופה גם כמכשול שעומד בפני הגשמת סיפור האהבה, איזה מין סיפור אהבה זה?
0 הוא מספר הסרטים באורך מלא שביים מארק ווב לפני "500 ימים עם סאמר". ווב קנה לעצמו שם כבמאי של קליפים מוזיקליים, וביים בין השאר קליפים למיילי סיירוס, גוד שארלוט, סנטנה, סנואו פטרול, וויזר, פרגי, אנסטסיה וגרין דיי. קחו את כל האמנים האלה, ערבבו את העולם הוויזואלי שלהם היטב ותקבלו, כנראה, את "500 ימים עם סאמר".
וזה מציק שבעתיים בצפייה חוזרת. בעוד טום מוצג כבעל כישורים שונים, המעלות היחידות של סאמר היו יכולות באותה מידה לאפיין נסיכת דיסני מהפיפטיז. היא יפה וכריזמטית, נוחה לבריות. אנחנו לא באמת יודעים במה היא טובה או מה היא רוצה לעשות. היא לא מבריקה בעבודה שלה (כמזכירה, אלא מה), וכשטום מראה לה שרטוט של בניין היא פוערת עליו עיניים (כן, עוד יותר מבשגרה) כאילו מעולם לא שמעה על מקצוע האדריכלות ואף פעם לא ראתה איור. כשהקריין מציג אותה בתחילת הסרט היא מתוארת כקסם מהלך. מישהי שאין בה שום דבר יוצא דופן, ובכל זאת גברים מתאהבים בה.
זו איכות מתסכלת כי הטענה שמוסווית בה היא מיזוגנית בטירוף. זה על משקל (וכמובן שהסרט מספר לנו כמה סאמר שוקלת) "אני לא יודע מה הוא רואה בה". כלומר, סאמר כל כך ממוצעת, טום בכל זאת מואיל בטובו להתאהב בה, ואז גם מתלונן על כך שהאישה הבז'ית הזאת נפרדת ממנו. אם היא כל כך שכיחה, גם הפעולות שלה צריכות להיות שכיחות, אבל הסרט מציג אותן כחידתיות. זה גם "אני לא יודע מה הוא רואה בה" וגם "אני אף פעם לא אבין אותה".
2 שירים של רג'ינה ספקטור מופיעים בסצנות מפתח בסרט. "Us" מושמע במהלך כתוביות הפתיחה, ו-"Hero" מנוגן על רקע סצנת שברון הלב של טום, שמגיע למסיבה של סאמר אחרי תקופה ארוכה של נתק בין השניים. הסצנה מתרחשת בו זמנית במציאות ("המציאות") ובדמיונו של טום ("הציפיה"), ומוצגת לצופים במסך מחולק. שני השירים של ספקטור הם שירֵי מטא, וכוללים התייחסות מפורשת ליצירות אמנות, ליוצריהם, ולפרשנות של יצירות אמנות. "Us" מסופר מנקודת המבט של שני פסלים שמתלוננים על כך שהם הופכים בהדרגה לאטרקציה תיירותית לאוהבים, וב-"Hero" חוזרת השורה "אני הגיבור של הסיפור, אני לא צריך שיצילו אותי".
האם אי אפשר לכתוב ולהפיק קומדיות רומנטיות אחרי "500 ימים עם סאמר"? אפשר. גם ברמה העובדתית וגם כי מדובר בסרט שלוקח את עצמו ברצינות, וזו רצינות משכנעת. בפברואר השנה, עלה בנטפליקס הסרט "כמה רומנטי", בו רבל ווילסון מגלמת אישה ששונאת קומדיות רומנטיות עד שהיא נקלעת לאחת. "כמה רומנטי" הוא סרט צבעוני ומודע לעצמו בדיוק כמו "500 ימים עם סאמר", וגם הוא חותר נגד הקלישאות ההוליוודיות על אהבה וזוגיות, וגם בו יש סצנת מחזמר (אפילו שתיים). ולמרות זאת, "כמה רומנטי" לא מצליח לשכנע ולסחוף כמו "500 ימים עם סאמר", משום שהפארודיה היתה המרכז שלו. יש בו בדיחה אחת: איזה מצחיק זה שמישהי שלא אוהבת קומדיות רומנטיות מגלה שהיא בעצם אוהבת אותן, חה-חה-חה. אבל "500 ימים עם סאמר" הוא, בליבו, סרט כן ואותנטי. הוא משתמש בפארודיה ככלי, הוא משתמש בסטיילינג המוגזם (אלוהים, כמה חליפות חומות ושמלות כחולות יכול אדם לשאת?) ככלי. אלה עזרים, לא המהות עצמה. יותר משהוא משכנע את הצופים להתאהב בסאמר (כי הוא לא מצליח) או להתאהב בטום (כי אפילו מבט חצי מפוכח מוכיח שמדובר באם-אמא של הדושים), הוא משכנע אותם להתאהב בו עצמו, כלומר בסרט.
כי "500 ימים עם סאמר" הוא סרט חשוב. הוא סרט שעיצב, כאמור, שפה קולנועית, אבל גם סרט מכונן עבור אנשים רבים בגילים מאוד מסוימים. מי שצפה בו בשנות העשרה המאוחרות ושנות העשרים המוקדמות לחייו, כנראה רואה בו גם היום סרט משמעותי מהשנים ההן, אבל זר, כלומר מישהו מבוגר או צעיר מדי פשוט לא יבין את זה. בסופו של דבר, ההיפסטריות וסגנוּן היתר, המודעות המוגזמת והמהלכים התסריטאיים יוצרים איזה מישמש שמאפיין גם היום את האופן בו מילניאלים רואים קולנוע וחושבים עליו. "500 ימים עם סאמר" התקבל באהבה גם משום שהיה טוב וכן, אבל בעיקר משום שדיבר לאוכלוסיה שב-2009 בדיוק נעשתה כוח משמעותי בכלכלה ובתרבות. אחרים יכולים ליהנות ממנו, אבל הם כנראה לא יבינו אותו באופן המסוים הזה.
2:31 דקות נמשך השיר "Why Do You Let Me Stay Here" ששר הצמד המוזיקלי She & Him, שזואי דשנל חברה בו. מארק ווב ביים את הקליפ לשיר, וג'וזף גורדון לויט משתתף בו
ובסוף מגיעה הנפילה. כלומר Fall. כלומר Autumn. הסוף של "500 ימים עם סאמר" נחתם בהבנה שטום לא הפנים שום לקח ממערכת היחסים עם סאמר, כי די לו בכימיה הכי בסיסית עם בחורה חדשה, וכבר הוא מתאהב בה מעל הראש. בניכוי הסיום, "500 ימים עם סאמר" הוא סיפור על שברון לב, אבל הסוף הדביק הזה מוכיח שגם הסרט התאהב בשטיקים שלו עצמו. אז עזבו, בואו נשכח את הסוף. בואו ניתן לטום להתבוסס ברחמיו העצמיים לנצח ונשחרר את סאמר להיות אישה רגילה ומאושרת בעולם. זה הרבה יותר רומנטי, ובשביל מה באנו לפה אם לא בשביל הרומנטיקה?