הדיון סביב הסרט ״Straight Outta Compton״, שעוסק ב-N.W.A - אחת מלהקות ההיפ-הופ החשובות בהיסטוריה - נע בעיקר סביב האופן בו הוא מספר את הסיפור: הדיוק ההיסטורי, הפרספקטיבות השונות והאם כל אחת מהדמויות בסרט קיבלה את הטיפול הראוי וההוגן לה (מהמראה החיצוני ועד ההעמקה במניעים והאינטריגות הפנימיות). אפשר גם להבין למה. הסיפור של N.W.A הוא סיפור חשוב שמסופר לראשונה בפלטפורמה כה רחבה, והופך ממיתולוגיה פרטית של מעריצי היפ-הופ לסרט הוליוודי שהוא נחלת הכלל. אין פלא שד״ר דרה, אייס קיוב ושאר האנשים בהם הסרט עוסק הגיעו לצילומים כמעט בכל יום כדי לוודא שהכול שם נעשה כשורה ושכל אחד מהם יוצא טוב בעיני עצמו. אבל למרות שיש הרבה מה להגיד בנוגע לפרטים שהושארו ואלה שטואטאו מתחת לשטיח, שווה גם לדבר קצת על הערך של הסרט כיצירה קולנועית, ולא רק כצ׳ק-ליסט של פרטים היסטוריים שנכנסו או לא נכנסו, או שחקנים שדומים או לא דומים לאנשים אותם הם מגלמים.
ההצלחה האדירה של הסרט בקופות - שלושה שבועות ברציפות במקום הראשון בטבלה - מוכיחה מעל כל צל של ספק שהסרט מקבל הרבה יותר אהבה וכסף ממה שציפו (יש אפילו דיבורי אוסקר באוויר). סרטי ביוגרפיה של היפ-הופ מעולם לא זכו להצלחה גדולה, וזה בגלל שהם מעולם לא היו ממש טובים. נכון, יש את ״8 מייל״, אבל הוא לא מספר את סיפורו האמיתי של אמינם, אלא סיפור שנכתב בהשראתו. וחוץ מזה, הוא עוסק בגיבור לבן ולא בגיבורים שחורים. הסרט "Notorious" על נוטוריוס ביג או "Get Rich Or Die Tryin" על פיפטי סנט לא זכו לכזה יחס. מצד שני, הם גם היו סרטים די גרועים שהתמקדו רק בהאדרה שטחית של המושא שלהם.
אחד הדברים שניכרים ב״קומפטון״ מהרגע הראשון הוא העובדה שפ׳ גארי גריי, במאי הסרט, הגיע עם כוונה לשבור את מסורת סרטי ההיפ-הופ השטחיים, ולתת ל-N.W.A את הטיפול ההוליוודי המלא, עם כל כובד הראש ורוחב היריעה שנלווים לכך. האו ניסה ליצור סרט שיספק את היצר המציצני של המעריצים, ובה בעת ידבר לליבם של אנשים שבכלל לא מכירים את המוזיקה. באותו הזמן הוא גם היה צריך לוודא שהמפיקים של הסרט, שהם במקרה גם הגיבורים שלו (אייס קיוב ודרה), יהיו מרוצים מהתוצאה. ועל המתח הזה - בין דרמה ריאליסטית למיתולוגיה נרקיסיסטית - הסרט מגיע לשיאים ולנפילות שלו.
לתפוס את הרגע
הליהוק בסרט הוא כמעט מושלם: קורי הוקינס עושה חיקוי מעודן ומעולה של ד״ר דרה הצעיר, ג׳ייסון מיטשל מגלם את איזי אי בהומור ואהבה, וגם השחקנים המשניים שמגלמים את די ג׳יי יילה ואם.סי רן עושים עבודה מעולה. רק אושיי ג׳קסון, בנו של אייס קיוב ואחד מנקודות המכירה החזקות של הסרט, מתגלה כנקודה המשחקית החלשה שלו, עם תצוגה די מעפנה ולא הרבה להציע מלבד דמיון חיצוני לאביו. הסרט - שמתאר את תקופת עלייתה של הלהקה, הפירוק המתוקשר והקאמבק שכמעט היה כמה שנים אחר כך - מצליח להראות את גיבורי ההיפ-הופ האלה כבני אדם אמיתיים, ולא שופט אף אחד (מלבד אולי את שומר הראש/מנהל/גנגסטר מפחיד שוג נייט, שכנראה אין דרך להציג את דמותו מבלי שתצא מפלצת). הוא לא שופט אפילו את ג׳רי הלר (אותו מגלם בכישרון פול ג׳יאמטי), שכנראה אחראי לסכסוך בין איזי אי ואייס קיוב שגרם לפירוק הלהקה. האופן המאוזן הזה בו כל הדמויות מוצגות הוא אולי מעט מתייפייף - סביר להניח שמישהו שם כן ליכלך בכל העסק - אבל סך הכל מוסיף עומק ועניין לדמויות ולסיפור, בו כל אחד רק מנסה לעשות מה שטוב בעיניו. בסופו של דבר, החמלה וחוסר השיפוטיות הללו הופכים לניצחון הראשון של הסרט.
הניצחון השני הוא בתיאור הזמן והמקום, והאופן בו הם הזינו את המוזיקה. גריי לקח את הזמן כדי ללכוד במדויק את האווירה של קומפטון בסוף שנות ה-80, עד לפרטים הקטנים של הלבוש ושפת הרחוב שאפיינו את התקופה בה כנופיות הבלאדז והקריפס היו בשיא האיבה ביניהן, והאלימות המשטרתית הייתה עניין שבשגרה. בשורה של סצנות קשות בהן שוטרים אלימים עוצרים את גיבורי הסרט, גריי מצליח לייצר אצל הצופה את הזעם אותו תיעלו חברי N.W.A לשירים שלהם, ולגרום לסצנות ההופעה להפוך לקתרזיס אמיתי בו מתחשק לך לצעוק יחד איתם את המשפט ״פאק דה פוליס!״. כשמגיעים לנקודה בסרט בה פורצות המהומות של לוס אנג׳לס ב-1992, אפשר ממש להרגיש את החיבור העז שהיה בין המוזיקה לרחוב באותה התקופה. מעריצי N.W.A וגנגסטא ראפ יקבלו את מבוקשם בסרט הזה. כל הנקודות החשובות של ההיסטוריה המוזיקלית נמצאות בפנים: מההשפעות המוזיקליות של ד״ר דרה, דרך ההקלטה של הלהיט הראשון "Boyz In Da Hood", המפגש הראשון של דרה עם סנופ דוג וטופאק ושאר רגעים שעושים לכל מעריץ היפ-הופ נעים בלב.
עם זאת, לפעמים נראה שהסרט ממהר להראות יותר מדי רגעים ״אגדיים״ שכאלה, ונכנס לאווירה של סרט פרסומת לאייס קיוב וד״ר דרה תעשיות בע״מ. הסצנות בהן דרה מחליט להקים את הלייבל Aftermath, או הרגע שבו אייס קיוב כותב את הסרט "Friday", הן סצנות מיותרות ומרגישות כמו משהו שנועד רק ללטף את האגו של השניים (במיוחד לאור הסרטון שסוגר את הסרט ומראה ״איפה הם היום״, ועל הדרך מפרסם את מותג האזניות של דרה).
- ומה חשב מבקר הקולנוע שלנו על "קומפטון"?
- "קומפטון" הוא סרט ההיפ-הופ והביופיק המוזיקלי המצליח בכל הזמנים
עוד דבר שנותן תחושה של התערבות חיצונית הוא ההתעכבות על סצנות של סכסוכי חוזים ועסקאות. זה אולי היה חלק שחשוב למפיקים לספר, אבל קצת קשה להתחבר לזה. מצד שני ישנן הסצנות של ההופעה האגדית בדטרויט שהסתיימה במעצר המוני, או שיגועים בבית המלון שכוללים בחורות ורובים - סיטואציות שהאותנטיות שלהם אינה מוטלת בספק ומספקות את הרגעים הכיפים בסרט.
אפרופו בחורות: רבות דובר על כך שהסרט לא כולל את הסצנה בה דרה היכה עיתונאית באכזריות. ואכן, חבל שהסרט לא אזר אומץ להתעמת גם עם הסיפור הזה. אבל מה שצורם הוא שבנוסף להשמטה הזו, מדובר בסרט די שוביניסטי, בו הנשים הן לא יותר מאשר שלל בו זוכה הלהקה עם ההצלחה, או אימהות ורעיות שבאות ללטף את הגבר שלהן בזמן שהוא עושה עסקים בטלפון על הספה. בסרט שמתיימר להציג את האמת מאחורי הפרסונות הציבוריות של N.W.A - ורוב הזמן מצליח - חבל שאין נגיעה בסוגיית השוביניזם בשירים של הלהקה, ושגם נקודת המבט של המספר היא שוביניסטית.
ועם כל זאת, מדובר בסרט מהנה שעושה צדק וחסד גדול עם הלהקה ובמיוחד עם איזי אי, שאינו מקבל את הקרדיט הראוי לו בעין הציבורית ויוצא מ"קומפטון" כדמות הכי מעניינת בחבורה. אם ההצלחה של הסרט תוביל לכך שסרטי ביוגרפיה על ראפרים יעלו רמה, חנון היפ-הופ כמוני יכול רק לשמוח, והקהל הרחב יכול רק להרוויח סיפורים מדהימים.