טיטאן (Titane)
צרפת, 108 דקות
בהתחלה רציתי להתנצל בפני האנשים שישבו לידי ב"טיטאן". אני לא עד כדי כך מלודרמטי בדרך כלל - רק לפעמים - אבל רוב מה שקרה על המסך ברבע השעה הראשונה של הסרט (זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון) גרם לי להתכווץ, לצווח ולומר למסך דברים כמו "אמא'לה", "שלא נדע" ו"שמע ישראל". די במהרה, גם הקהל הצטרף אליי. הם זעקו ונרתעו בקול רם (חלק פשוט ויתרו ויצאו באמצע), אבל גם צחקו. "טיטאן" מספר על אלקסיה: רקדנית גוגו עם לוחית טיטאניום במוח ופטיש למכוניות. הפטיש הזה לא בא לידי ביטוי בפוסטרים של אלפא רומיאו על קירות חדרה או משהו - היא ליטרלי נמשכת מינית למכוניות, ומממשת את ההמשיכה הזאת כמה דקות לתוך הסרט. וזה מכניס אותה להיריון. וזה אפילו לא הדבר השלישי הכי מטורף שקורה בסרט הזה.
למען האמת, הדבר הכי מטורף בסרט הוא העובדה שמדובר בסרט מקסים. יש שיגידו שזה ספוילר, אבל אני מאמין שחלק מהצופים ימצאו בכך נחמה: מהר מאוד מתגלה שמתחת לחזות המטונפת של "טיטאן" פועם לב עצום. אלקסיה (בגילומה המרהיב של אגת' רוסל) היא רוצחת סדרתית אלימה ונטולת עכבות, אבל גם לה מגיעה אהבה. "טיטאן" עוד יילמד בחוגים למגדר ולקולנוע, יעמוד במרכז דיסרטציות וסמינריונים על נשיות וגבריות במדיה, אבל בקצה, הוא פשוט סרט על כמה שכולנו רק רוצים לאהוב ולהיאהב. בגיבוי ההופעה של וינסנט לינדון בתפקיד לא צפוי אבל מרגש נורא, "טיטאן" הוא בפירוש צפיית חובה לכל מי שמוכן לעמוד באתגר שמציב בפניו הסרט המדמם והמתוק של השנה. (זוהר אורבך)
מין חסר מזל או פורנו משוגעים (Bad Luck Banging or Loony Porn)
רומניה, לוקסמבורג, צ'כיה, קרואטיה, 106 דקות
לפני ההמלצה, אזהרה: הסרט "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" של הבמאי הרומני ראדו ג'ודה נפתח בסצנת פורנו ביתי בוטה, או במילים אחרות: פורנו רגיל מאוד. זו לא סיבה לא לצפות בסרט, אולי רק סיבה לא לראות אותו כשההורים שלכם (או הילדים שלכם) במושב שלידכם.
ומעכשיו, המלצה: הסצנה הזאת, שבה אמי (קטיה פסקאריו) מקיימת יחסי מין עם בעלה, עושה את דרכה לאתר פורנו והופכת אותה לאישה שנמצאת בסכנת פיטורים מעבודתה כמורה בבית ספר בבוקרשט. בחלק הראשון של הסרט מתהלכת אמי ברחובות העיר המבולגנת ומתמודדת עם ההשלכות האפשריות של הווידיאו הביתי שדלף; בחלק השני, מתרחשת מעין הפוגה קומית-דידקטית שבה מוצגים 26 מושגים והגדרותיהם, שחשיבותם מתבהרת בחלק הבא; ובחלק השלישי מתנהל משפט שדה בחצר בית הספר, שבו הורי התלמידים מקבלים הזדמנות לחבוט באישה חבוטה בכל מקרה, ודי מהר אנו מבינים שהם רק חיכו להזדמנות להיפטר מהמורה שמעזה ללמד את ילדיהם על השואה, על זוועות המשטר הרומני, ועל אידיאולוגיה ומוסר בכלל. האנטישמיות הבוטה, הצביעות, השמרנות והמיזוגניה שעולה בדבריהם הופכת את הסרט לביקורת מרתקת על רומניה של היום שהייתה יכולה - בשינויים קלים מאוד ועם פחות חוש הומור - להיכתב על ישראל.
מלבד כל זה, "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הוא גם הסרט הראשון שאפשר לומר עליו במלוא הרצינות שהוא "חי לצד הקורונה", וזו לבדה סיבה טובה לשבח אותו. זה סרט שהקורונה נמצאת בו לא רק כמשבר בריאותי, אלא נוכחת גם כמצב נפשי כללי וגם ויזואלית - כולם עוטים מסיכות, עצבניים וחששנים במרחב הציבורי, מותשים מחוסר הוודאות ומהזולת המזלזל בהנחיות. זה נשמע מעיק, אבל זה מציאותי באופן מרענן למדי. (מאיה לקר)
טלה (Lamb)
איסלנד, 106 דקות
שגרת חייו המונוטונית של זוג שמנהל חווה קטנה ומבודדת במרחבים המוריקים של איסלנד מופרת כאשר אחת הכבשים בעדר יולדת טליה (כך היה צריך להיקרא הסרט בעברית, משום שמדובר בנקבה) יוצאת דופן. הזוג חשוך הילדים (נומי ראפאס מ"נערה עם קעקוע דרקון" והילמיר סנאר גונאסון מ"101 רייקיאוויק") מחליט לאמץ את הטליה ומגדל אותה כבתו, מה שיוצר חיכוכים מול האם היולדת, הפועה בחוסר אונים מחוץ לחלון - וכאן רק מתחילים הסיבוכים שלאחר הלידה.
אחת ההחלטות החכמות של יוצרי "טלה" (הבמאי ולדימיר יוהאנסון, איש אלקטרוניקה ואפקטים מיוחדים שזה סרטו הארוך הראשון, והתסריטאי שון, כותב שעובד בקביעות עם ביורק) היא לא לחשוף בפני הצופה את סוד שונותה של הטליה במשך חלקו הראשון של הסרט. כך הופך רגע הגילוי (מבעד לעיני אחיו של הבעל, מבקר מזדמן בחווה) לא רק למפתיע, אלא גם לכזה שמחייב הערכה מחודשת של כל מה שקדם לו (בסצנה נהדרת שואל האח "מה לעזאזל הולך פה?", והבעל משיב בפשטות: "אושר"). מכאן ואילך הופך "טלה" מדרמה על הרמוניה מוזרה בין אדם וכבשה למותחן על-טבעי מטריד.
זו מעשיית פולקלור שהיא גם דרמה על הורות ומשפחה וגם אלגוריה על היחסים המתוחים והאלימים בין האדם והטבע. אפשר לקרוא את הסרט כמשל המעודד טבעונות ומבקר את האופן שבו האדם מתערב ומשבש באגואיסטיות את דרך הטבע, אך גם הטבע מוצג בסרט כגורם מאיים, פראי ומסוכן. כך או כך, "טלה" הוא סרט ביכורים מרשים (זוכה פרס המקוריות בפסטיבל קאן) שגם מציע חוויה ויזואלית יפהפייה עם גאווה מקומית: הוא צולם על ידי עילי ארנסון הישראלי. (ניב שטנדל)
הילד היפה ביותר בעולם (The Most Beautiful Boy in the World)
שוודיה, 93 דקות
שם הסרט אולי נשמע פומפוזי, אבל הוא לא רחוק מהאמת: בגיל בו התפרסם, ביורן אנדרסן אכן נראה כמו הילד היפה ביותר בעולם. הנער היתום והביישן משוודיה לוהק בגיל 15 ל"מוות בוונציה", סרטו של הבמאי האיטלקי המוערך לוקינו ויסקונטי (שמוקרן אף הוא בפסטיבל) - מי שגם היה הראשון להצמיד לו את התואר בפומבי. היום, אחרי חמישה עשורים ותפקיד קטן אחד ב"מידסומר", ביורן חי חיים שונים בתכלית. תשומת הלב התקשורתית וההצלחה התמוהה ביפן התחלפו במגורים בדירה מיניאטורית, זוגיות לא יציבה, שיער וזקן בלתי נגמרים ובעיקר רצף טרגדיות אישי קשה מנשוא.
הסרט הדוקומנטרי אודות ביורן, שהוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון, מנסה לספר על החיים שנהרסו בגלל אותה תהילת ענק מזדמנת. אבל למרות שניכר שהימים ההם לא היו פשוטים עבורו, קשה למצוא קשר כלשהו של סיבה ותוצאה בין ההגזמה של אז לדכדוך של היום. זה נראה כמו עוד גורל אכזר שנפל על בן אדם שלא יודע איך להתמודד איתו, וזה מדכא מאוד. אין טעם לחפש שם תובנות חדשות על נזקי הסלבריטאות, הכל מתחיל ונגמר בסיפור אישי בלתי נתפס באכזריות שלו. (רועי אבן)
גברים בתשלום (Moneyboys)
אוסטריה, צרפת, טאיוואן, בלגיה, 120 דקות
סרטו של הבמאי הסיני סי.בי יי, שלא קיבל אישור מהשלטונות הסינים לצלם אותו בארצו ולבסוף צילם אותו בטאיוואן (שם גם קיבל תמיכה במימון ההפקה), מביא למרכז הבמה נושא נפיץ יחסית במדינתו: תעשיית הזנות של צעירים סינים, שמחפשים דרך לממן את שכר הלימוד או לעזור כלכלית למשפחותיהם. העלילה עוקב אחרי פיי, גבר צעיר שעובר מהכפר לעיר הגדולה ומתפרנס מזנות. אחרי שהמאהב שלו מחליט לנקום בקליינט אלים ורשויות החוק מתגלגלות אל דלתו, פיי נאלץ להיעלם. כעבור חמש שנים, כשהוא כבר מבוסס כלכלית ומנהל מערך לקוחות סדור בעיר אחרת - נסיעה לכפר אל משפחתו יוצרת עימותים לא פשוטים, ושתי דמויות מעברו נכנסות שוב לתמונה.
סי.בי יי מביים בכישרון רב סרט מלנכולי ורגיש מאוד, שמצולם נהדר, משוחק מעולה וערוך בצורה עדינה ואפקטיבית להפליא. הבמאי הסיני לא מתפתה ליפול למחוזות הפרובוקציה, לא עושה שימוש יתר בסצנות אינטימיות, ויוצר סרט מרתק על קשיי ההגירה מהכפר לערים הגדולות בסין, יחסים בתוך המשפחה הסינית, אהבה והישרדות. (זוהר צלח)
זולה (Zola)
ארה"ב, 90 דקות
הסיפור מאחורי "זולה" מעניין כמו הסרט שלפניו - ומדובר בחתיכת סרט בפני עצמו. ככל הנראה, מדובר בסרט הראשון שמבוסס על סדרת ציוצים בטוויטר. ב-2015, אזיאה ("זולה") קינג צייצה שרשור בן 148 ציוצים שמגוללים את סיפור סוף השבוע הפסיכי אליו נגררה עם בחורה שהיא פגשה יום לפני - וזה היה סיפור משוגע מספיק כדי שמישהו ירצה לעשות ממנו סרט. התוצאה? סרט אמנותי ומבדר על נשים שמנסות - ולפעמים גם מצליחות - לשלוט בגוף ובסיפור של עצמן.
בסיפור על נשים בחשפנות ובזנות, הבמאית ג'ניקסה בראבו מצלמת את שחקניותיה בצורה שאינה מבזה או משפילה. ובסרט שלא היה קורה ללא טוויטר, בראבו לא מהססת להציג דמויות שנמצאות עם הפרצוף בטלפון לא מעט - ובכל זאת נותנת לו להיראות כאילו יצא בכלל משנות השבעים, עם גירעון של פילם ישן וצבעוני, וברגישות של במאית שמתעקשת שסרטה יהיה יצירת אמנות נגישה למי שבדרך כלל לא הולך לפסטיבלי קולנוע. למעשה, הבעיה העיקרית של "זולה" היא שאין מספיק ממנו. אמנם משמח לגלות שהוא באורך של שעה וחצי (כי למי יש זמן), אבל נראה שהיה מקום לפחות לעוד רבע שעה של עלילה. (זוהר אורבך)
שני גברים וזבוב (Mandibles)
צרפת, בלגיה, 77 דקות
למרות שכותב שורות אלה כלל לא התחבר לסרט, קצת קשה להכריע האם מדובר בהמלצה או אזהרה. ברוח קיץ 2021, "שני גברים וזבוב" הוא ממש כמו הגרסה הצרפתית של "לשחרר את שולי": המבקרים לא מבינים איך הוא הגיע למסך, אבל בהחלט יכולים להבין למה הקהל הרחב יעוף עליו.
סרטו החדש של הבמאי קוונטן דופייה, שהעולם הזה ממש לא זר לו, מפגיש שני חברים טיפשים להפליא עם שותף לא צפוי - זבוב עצום, בגודל שלא היה מבייש חזיר או דורבן. השניים מנסים לאלף אותו במסע עמוס בתקלות, בדיחות רדודות והומור שעבר זמנו (בולטת לרעה אדל אקסרקופולוס, שמתבזה כאן בתפקיד מגוחך כמעט כמו שהוא פוגעני), אבל לא מן הנמנע שרבים מאלה שיצפו בו, על אף אותו טוויסט מופרע, דווקא ימצאו את 77 הדקות האלה כמהנות. מה שבטוח הוא שלמרות הרצון לפנות לקהל רחב ככל האפשר, פסטיבל ירושלים הוא לא באמת המקום שסרטים כאלה יכולים להצליח בו. (רועי אבן)
האב (The Father)
בריטניה, 97 דקות
אנתוני הופקינס מצמרר ומרגש כגבר שסובל מדמנציה, בעיבוד קולנועי של פלוריאן זלר למחזה פרי עטו - ומחזה שנכתב עם מחשבה מראש על הופקינס, מה שמסביר למה שמו של הגיבור הוא אנתוני. "האב" מכניס את הצופה לתוך הלך הרוח ומגבלות ההבנה של הגיבור שלו: אנחנו צופים בסצנות שמכילות מידע סותר, דמויות שלא ברור אם קיימות, שיחות שלא ברור אם נערכו. זאת חרב פיפיות פוטנציאלית, אבל זלר מצליח לעשות את זה בלי להפוך את הסרט לאניגמטי במובן המתסכל של המילה. להפך, מדובר ביצירה קוהרנטית, נבונה, ובישורת האחרונה מרגשת באופן כמעט בלתי נסבל. הזדמנות נהדרת לצפות על מסך גדול בסרט שכבר באביב האחרון, כשהוא היה זמין רק באמזון פריים, הומלץ לכם לא לוותר עליו. (תומר קמרלינג)
אחוז בי חזק (Hold Me Tight)
צרפת, 97 דקות
"אחוז בי חזק" לא ממש מעוניין שנבין אותו. לפחות לא על ההתחלה. מצד שני, גם לא באמצע. הסוף עושה עבודה לא רעה בפתרון השאלות שעלו במהלך הסרט, אבל לא נראה שהסרט הזה כל כך מעוניין לתת תשובות כמו שהוא רוצה לגרום לקהל שלו לשאול, ולנסות לפענח, ולהרגיש. הסרט מספר על אישה צרפתייה שעוזבת את בעלה ואת שני ילדיה. ופיסת האינפורמציה הזאת מפורקת ומורכבת בחזרה לאורך הסרט: לאן היא עזבה? מה המשפחה תעשה בלעדיה? למה היא עזבה? האם היא תחזור? כל אלו שאלות שזוכות לתשובות במהלך הסרט, אבל תשובות אלו מופרכות פעם אחר פעם. זה יכול היה לתסכל אם זה לא היה טוב.
סרטים יכולים לבלבל ולספק יותר סימני שאלה מתשובה, בתנאי שהצופה יסתקרן מהשאלה עצמה. והשאלות ש"אחוז בי חזק" שואל מעניינות בגלל שהדמות שבמרכזן סחבה את הסרט כמו גדולה: השחקנית ויקי קריפס מוכיחה שהיא לא באמת גביע דנונה אנושי, כפי שניתן לטעות מהופעת הפריצה שלה ב"חוטים נסתרים", אלא שחקנית מצוינת שיכולה לעורר הזדהות גם כשהסרט בכיכובה לא רוצה שנבין מה הפאקינג סיפור שלה. וכשהוא מספק רמזים, כשהתשובות מתחילות להגיע, הלב לא בהכרח נשבר, אבל הוא בפירוש נסדק. "אחוז בי חזק" הוא סרט אניגמטי ומתוחכם על אובדן וכאב, שמבקש מהצופה שלו להיות ערני. מי שמוכן להיאבק עם הסרט שהוא צופה בו כדי להבין מה קורה בו לא יתחרט. (זוהר אורבך)
סופרנובה (Supernova)
בריטניה, 94 דקות
לפני כל דבר אחר, "סופרנובה" הוא סרט על זוגיות של שני גברים שלא עושה שום סיפור מזה שהנאהבים שבמרכזו חולקים מגדר - ועל זה מגיעות מלוא התשואות לבמאי-תסריטאי הארי מקווין, שכנראה מבין אינטואיטיבית את מה שבהוליווד, למשל, מסרבים לתפוס: ייצוג ראוי הוא כזה שמנרמל, שמציג אנשים כאנשים. לא כזה שעושה עניין מזה שהם מה שהם (הומואים, או שחורים, או לצורך העניין נשים. אם זה חלק מהמאפיינים של הדמות, סבבה. אם זה *כל* מה שמאפיין אותה - לא סבבה. אוקיי?).
אבל "סופרנובה" הוא לא רק שיעור בייצוג, אלא גם סרט פשוט נהדר על סופר (סטנלי טוצ'י) שיוצא לטיול בפסטורליה של אנגליה הכפרית עם בן זוגו הפסנתרן (קולין פירת'). וזה לא סתם טיול: זה חלק מהתמודדות מתמשכת שלהם עם בעיה שמעיבה על הזוגיות שלהם ועל עתידם, כל אחד בדרכו. אתם לא רוצים לדעת יותר מזה על העלילה, אבל על המשחק אתם צריכים לדעת שהוא פנומנלי - טוצ'י בכלל נוגע בשמיים - ועל היצירה כולה שהיא מרגשת, אבל לא בכוח, וחכמה, אבל בלי להתחכם. פשוט יופי. (תומר קמרלינג)
בל (Belle)
יפן, 121 דקות
חובבי אנימציה יפנית חייבים את הסרט הזה לעצמם. "בל" הוא הפרויקט החדש של מאמורו הוסודה ("מיראי"), והוא קודם כל אחד הסרטים המרהיבים של השנה, ואולי בכלל. מי שאסתטיקת אנימה בליבו, מוטב שינצל את חלון ההזדמנויות המצומצם בו "בל" מוקרן על מסך גדול וירוץ אליו בהזדמנות הראשונה.
אבל על מה הסרט הזה? "בל" מתאר את U, הדור הבא של פייסבוק: רשת חברתית שהיא בעצם עולם מקביל. כל משתמש זוכה לאווטאר מותאם אישית, ולא מתנהל באפליקציה הזו בגלילה חוזרת ונשנית אלא כבשר ודם המתהלך בתוך האפליקציה, יוצר קשרים, מכיר חברים - וגם, אם הדבר מתאפשר, מתאהב. עבור סוזו, נערה צעירה, יתומה מאם, חנונית ולה חברה אחת, U היא האפליקציה בה היא חיה חיים מקבילים. שם היא בל, דיוות פופ נערצת ואהובה, ושם היא גם מתאהבת בחיה וירטואלית. העובדה ש"בל" הוא סרט אנימה מקלה על העובדה שהעולם הווירטואלי שהוא מציע מוזר ברמות, וגם מי שיתקשה לעכל את המוזרות הזאת לא יוכל להתכחש לעובדה שהוא פשוט עוצר נשימה ביופיו. הבעיה היחידה היא שיש יותר מדי ממנו - "בל" אורך כשעתיים, ובהחלט הייתה שם חצי שעה מיותרת איפשהו באמצע. עדיין מדובר באחד הניסיונות הכי מוצלחים של הקולנוע לתאר מדיה דיגיטלית, אבל בקצה, הוא אחד ממצטייני הפסטיבל דווקא בגלל שמדובר בסרט על נערה צעירה שמוצאת את הקול שלה. ואלה, בסופו של דבר, הסרטים הכי טובים. (זוהר אורבך)
לברוח (Flee)
דנמרק, צרפת, שוודיה, נורבגיה, 90 דקות
הצופה ב"לברוח" - ודאי הצופה הישראלי - יתקשה לחמוק מהדמיון בינו לבין "ואלס עם באשיר". כמו ארי פולמן ב-2008, גם יונאס פוהר רסמוסן הדני (זוכה התחרות הבינלאומית בדוקאביב ב-2013 עבור "לחפש את ביל") בחר באנימציה כאמצעי אפקטיבי לדלות זיכרונות טראומטיים ולהפוך אותם לסיפור קולנועי. הזיכרונות ב"לברוח" שייכים לאמין נאוואבי, שמו הבדוי של גבר שנמלט בילדותו מאפגניסטן עם עליית הטליבאן (הסרט זוכה בימים אלה לתנופה אקטואלית לא מתוכננת, עם עזיבת ארה"ב ושובה של אימת הטליבאן לחיי האפגנים). אמין, שלדבריו מעולם לא סיפר את סיפורו עד כה, מגולל מסע מילוט שמורכב כמעט כולו מרגעים מדכדכים: מעצר פתאומי ונטול הסברים של אבי המשפחה, חיים במסתור במוסקבה, ניסיון בריחה כושל לשבדיה. על כל אלו מרחף קושי נוסף, והוא הנטייה המינית של אמין (הוא נמשך בילדותו לז'אן קלוד ואן דאם, ולא מהסיבות שבני גילו עושים זאת), ילד שגדל בחברה שמרנית בה אין אפילו מילה ל"הומו".
מה שמתעתע ב"לברוח" (זוכה פרס חבר השופטים בתחרות הבינלאומית בסאנדנס וזוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל אנסי) הוא שלכאורה מדובר בסיפור עם הפי אנד: אמין מצא בשבדיה מקלט, קריירה אקדמית וזוגיות. סיפור האהבה בינו לבין בן זוגו קספר, שמלווה בעדינות את סיפור הפליטות, הוא לכאורה קו העלילה המאושר של הסרט, זה שמספק לצופים רגעים של נחמה. אלא שהפליטוּת היא הסאבטקסט של האהבה. מבלי לבטא זאת במילים (למעט במשפט קצר ובודד), הניתוק של אמין ממולדתו ותלאות הפליטות הופכים אותו לגבר "לא בנוי למחויבות" במובן העמוק של הביטוי, כזה שנזהר אפילו מהבטחה למערכת יחסים יציבה ומקורקעת. גם אם איבד את מעמד הפליט, הוא נותר מבקש מקלט. כשקספר מבקש לעבור עם אמין לבית חדש, אמין מעדיף בתחילה הצעה לפוסט-דוקטורט בארה"ב. הבית אמור לסמל את סוף המסע, היפוכו הכפרי ומעורר הקנאה של הבית שאבד באפגניסטן - אך אמין דוחה אותו. הפליטות היא בנפשו. (ניב שטנדל)
רכבת אל החופש (Runaway Train) / עכבר הברים (Barfly)
ארה"ב, 111 דקות / ארה"ב, 99 דקות
שמעתם על המחווה שעורך הפסטיבל לסרטי חברת "קאנון" של מנחם גולן ויורם גלובוס, בכיכובו של אורח הכבוד ולקטור המחווה, קוונטין טרנטינו? אז באופן טבעי מוצגים בה בעיקר בי-מוביז, כי זה מה שקאנון התמחתה בו. אבל לצד "מחץ הדלתא", "משאלת מוות 4" ו"הכלוב הערום" יוקרן הדאבל-פיצ'ר המרהיב הזה - בערב שתחילתו בפאנל בהשתתפות טרנטינו, אז בכלל חגיגה.
"רכבת אל החופש" (1985) הוא כנראה הסרט הטוב ביותר בספרייה של קאנון, ויעידו שלוש המועמדויות שלו לאוסקר. ג'ון וויט ואריק רוברטס, כל אחד עם מועמדות משלו על הפרויקט הזה, הם פושעים נמלטים שמוצאים את עצמם על רכבת שדוהרת ללא שליטה. התסריט מבוסס על סרט מתוכנן אך לא מופק מאת אקירה קורוסוואה, הבמאי הוא אנדריי קונצ'לובסקי, והיצירה היא מהמותחנים החסכוניים האלה שמשיגים את המקסימום ממינימום של אלמנטים: האדם, הטבע והשאיפה לחירות.
את התסריט של "עכבר הברים" (1987) כתב לא אחר מאשר צ'רלס בוקובסקי, ומככבים בו מיקי רורק ופיי דאנאוויי - כבר שלוש סיבות טובות לצפות בו. זה סרט קטן, דברני ואווירתי על היחסים שנרקמים בין שני שתיינים. ברבט שרודר ביימה בלי יומרות מיותרות תחת שרביטו של פרנסיס פורד קופולה כמפיק. לא ממש קלאסיקה - הסרט לא מצא מספיק קהל בשעתו - אבל מקרה מובהק של לצפות ולקטר שכבר לא עושים אותם ככה. (תומר קמרלינג)
האי של ברגמן (Bergman Island)
צרפת, בלגיה, גרמניה, שוודיה, מקסיקו, 112 דקות
לפעמים סרט צריך סצנה אחת טובה בשביל להיצרב בזיכרון בתור יצירה שוות צפייה. "האי של ברגמן" מתחיל אינטלקטואלי מדי: במאי נודע ואשתו, קולנוענית צעירה בשאיפה, נוסעים לנפוש באי שוודי שידוע בתור האי בו הבמאי השוודי הגדול, אינגמר ברגמן, התגורר. בזה גם עוסקת המערכה הראשונה של הסרט - זוג שמדבר המון על במאי שמת לפני 14 שנים. באיזשהו שלב זה מתחיל לעצבן, ולמרבה המזל, זה השלב שבו מתחיל סיפור אחר.
האישה מתחילה לדמיין איזה סרט היא רוצה לביים, והצופים זוכים לראות את הסרט הזה: דרמה רומנטית חמודה על אישה שהולכת לחתונה יחד עם האקס שלה. ובאמצע - הפתעה מוזיקלית. במהלך הסרט, כל הדמויות מתייחסות לאינגמר ברגמן כאמן השוודי הגדול של המאה ה-20, אבל בסצנה היפה ביותר בו, הבמאית מיה הנסן לאב מציעה שאולי, כשנחשוב על יצירות מופת שוודיות, נחשוב למשל גם על אבבא. "האי של ברגמן" הוא סרט נעים ויפה על קולנוע וקולנוענים, ששואל אם אפשר לעשות קולנוע גדול ועדיין להישאר בן אדם. התשובה לא חד משמעית, אבל הדרך אליה מרגשת יותר ככל שמתרחקים ממנה, ולראיה - הסרט נשאר איתי. אם דיונים על מקום הבמאי בקולנוע ושירים של אבבא מרגשים אתכם, אולי הוא ישאר גם איתכם. (זוהר אורבך)
ושלוש אזהרות:
הפסטיבל של ריפקין (Rifkin’s Festival)
ספרד, ארה"ב, איטליה, 91 דקות
בעוד שהקרנת סרטו החדש של וודי אלן במסגרת הפסטיבל היא החלטה שנויה במחלוקת, יצירתו של האיש בשנים האחרונות נשארה מעניינת גם כשלא הייתה בשיאה - אלא שבמקרה הזה נראה שהנהלת הפסטיבל נדונה גם לאכול את הדגים הבאושים וגם להיות מגורשת מהעיר.
סופר מזדקן בשם מורט (וואלאס שון) מגיע עם אשתו הצעירה ממנו, סו (ג'ינה גרשון) לפסטיבל הקולנוע של סן סבסטיאן, ומוצא את עצמו מפנטז על רופאה מקומית. בינתיים, לסו יש פנטזיות משלה, על הבמאי הצעיר שהיא אחראית לקדם את סרטו. אלן הולך כאן על אלף ואחת מחוות לקלאסיקות קולנועיות, מברגמן ועד פליני, ולמרות שמאחורי העדשה ניצב ויטוריו סטורארו - בקלות אחד מצלמי הקולנוע הגדולים שהיו והינם - הסרט עייף ויזואלית ותסריטאית, עקר רגשית ומרושל בכל אספקט של עשייה. "הפסטיבל של ריפקין" הוא אחד החלשים בקריירה המפוארת של אלן, וגם בפסטיבל של ירושלים. (תומר קמרלינג)
השחיין (The Swimmer)
ישראל, 83 דקות
סרטו החדש של אדם קלדרון ("פרחים של מרציפן") עוקב אחרי ארז (עומר פרלמן), שחיין שמגיע למחנה אימונים במטרה להילחם על כרטיס כניסה בודד לאולימפיאדה. באותו מחנה אימונים הוא פוגש את נבו, שמתחרה גם הוא על אותו כרטיס ומעורר בו תשוקות לא מודעות. סרטו של קלדרון, שחיין מקצועי לשעבר, לא ממש מצליח להרשים, לא כסרט ספורט וגם לא כסרט להט"בי. בכל מה שקשור ליחסים בין נבו לארז, הסרט נופל לקלישאות די משעממות של אמירות הומופוביות במלתחות וסצנות אוננות מיותרות. כסרט ספורט, "השחיין" אפילו כושל עוד יותר- ומציג בצורה קלישאתית מערכות יחסים בין ספורטאי למאמן, התמודדות עם לחץ, עם כישלון ואת הרעב שכל כך משמעותי להצלחה. וזה עוד לפני שדיברנו על הצורה השכונתית בה הוא מציג את הספורט הישראלי, דווקא בשנים בהן השחייה הישראלית מגיעה להישגים הטובים ביותר בתולדותיה. אל תטעו, פרלמן נהדר בתפקיד הראשי, ויש כאן כמה סצנות נהדרות בהן רואים את הכישרון של קלדרון בבימוי סיטואציות, אבל כמכלול מדובר בסרט פשוט לא טוב. (זוהר צלח)
השליח האנגלי (The Courier)
בריטניה, 112 דקות
בנדיקט קמברבאץ' הוא איש עסקים אנגלי שאין לו דבר וחצי דבר עם משחקי ריגול, ודווקא זה מה שהופך אותו לאדם המושלם למשימה בעורף האויב: כניסה לברית המועצות של חרושצ'וב בניסיון לעמוד על כוונותיו, כשברקע כבר מתחיל להתפתח משבר הטילים בקובה.
"השליח האנגלי" הוא אחד לאחד גרסת המלחמה הקרה של "משחק החיקוי": סרט שנראה גבה מצח וכבד ראש, מבוסס על סיפור היסטורי אמיתי וכל הג'אז הזה, ובפועל יצירה סתמית שלא מצליחה לעניין וגם לא לשכנע - לא במניעים של הדמויות, לא ביחסים ביניהן ולא בהתפתחות הדרמטית. הבמאי דומיניק קוק שם את כל הז'יטונים הרגשיים על החברות שנרקמת בין הבריטי לחפרפרת בצד הרוסי, פוליטיקאי שמתהפך על הקרמלין (מראב נינידזה). כמו הסרט כולו זה פשוט לא עובד, ובעיקר גורם לתחושה שהמחשבה השלטת כאן הייתה "הבאנו את קמברבאץ', אין מה לדאוג". אבל מה לעשות, יש. (תומר קמרלינג)