עדכון 24.8: אתר המגזין האמריקאי וראייטי דיווח כי סאדאת הצליחה לצאת מאפגניסטן יחד עם תשעה מבני משפחתה. היא נמצאת באבו דאבי, משם תנסה להגיע לאירופה בקרוב. לדברי מפיקת הסרטים שלה, קטיה אדומייט, לחילוץ שלה מקאבול סייעו ממשלת צרפת "ואנשים מכל העולם".
הבמאית האפגנית שהרבאנו סאדאת, קולנוענית בינלאומית מוערכת, זוכת הפרס הראשון במסגרת היוקרתית "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן, שביקרה לפני שנתיים בישראל, תקועה בקאבול שבאפגניסטן ולא מצליחה לצאת מהעיר שנמצאת כעת בשליטת הטליבאן. אתמול היא התראיינה למגזין ההוליווד ריפורטר וסיפרה כי היא לא יכולה להגיע עם משפחתה לשדה התעופה, כמו עשרות אלפי אזרחים אחרים שחוששים כעת לעתידם במדינה ומנסים להימלט ממנה בכל דרך אפשרית.
"המחסום בכניסה לשדה התעופה מאויש על ידי הטליבאן. ויש כל כך הרבה מחסומים בדרך לשדה", שיתפה הבמאית. היא סיפרה שכדי להיכנס לשדה היא צריכה מכתב עם הפרטים המדויקים של הטיסה ואישור שלכל האנשים שאיתם היא טסה יש כיסאות שמורים, אבל הסיטואציה הכאוטית משמעה שחברות התעופה לא מצליחות לספק את הפרטים האלו. "אז אנחנו מחכים לזה", הסבירה הבמאית, והוסיפה שחבריה מסביב לעולם מנסים לסייע לה. סאדאת אמרה כי הופתעה שכוחות הטליבאן השתלטו על המדינה ומוסדות השלטון תוך עשרה ימים בלבד. "זה הלם גדול. לא ציפינו שזה יקרה כל כך מהר. חשבתי שייקח לפחות חודש עד שיגיעו לקאבול". על פי ההוליווד ריפורטר, סאדאת קיבלה אזהרה על הגעתם הקרובה של כוחות הטליבאן ואף הוצע לה לברוח בזמן - אך היא סירבה כי ההזמנה לא כללה את משפחתה.
רק בסוף השבוע היא הבינה מה קורה, כשהלכה לסניף הבנק הקרוב לביתה, וראתה בו 500 אנשים שניסו למשוך כסף. "כשחיים באפגניסטן, האוזניים מתרגלות לשמוע 'הטליבאן בדרך, הטליבאן בחלק הזה של המדינה ובחלק ההוא של המדינה', אז כבר לא מבחינים בסכנה, שומעים את המשפטים האלה כל הזמן".
"שאלנו אותה, 'איך את עושה סרט כזה ועדיין יכולה לחיות שם?' היא סיפרה שהיא מצליחה לעבוד עם הממסד כי הסרטים שלה הם על הגבול של הביקורת. היא חיה שם איכשהו בין הטיפות"
מפיק פסטיבל הקולנוע בערבה, אייל שיראי
סאדאת נולדה בטהרן שבאיראן ובילדותה עברה לקהילה מרוחקת במרכז אפגניסטן. סרטיה הוצגו בישראל מספר פעמים: בשנת 2016 הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים סרטה "זאב עם כבש", שזיכה אותה בפרס בקאן, ומספר את סיפורו של כפר קטן שדומה לזה שבו גדלה. בשנת 2019 הוקרן סרטה "בית היתומים" בפסטיבל הקולנוע בערבה, בו היא גם התארחה. אייל שיראי, יוזם ומפיק הפסטיבל בערבה, סיפר בשיחה עם mako על המאמצים הגדולים שהושקעו כדי להביאה לביקור בישראל ועל הסרט המיוחד.
"מאוד אהבנו את הסרט שלה 'בית היתומים'. זה סרט מאוד חזק בעיניי, על מורה שמחזיק את הילדים בבית יתומים בקאבול, ואיך המצב מתהפך. הסרט נגמר בהשתלטות של הטליבאן", הוא אמר. מארגני הפסטיבל כל כך אהבו את סרטה שהחליטו להביא אותה לביקור, למרות שזה לא היה קל. "זה גם היה אקזוטי להביא אותה לכאן", אמר שיראי, "והיה צריך לקבל אישור מיוחד כי היא מאפגניסטן ולא היינו בטוחים שנצליח. הזענו הרבה אבל בסוף הצלחנו. היא נסעה במיוחד לראיון בשגרירות במדינה אחרת לשם כך".
"שאלנו אותה, 'איך את מצליחה לעשות סרט כזה ועדיין לחיות שם?'", המשיך שיראי. "היא סיפרה שהיא מצליחה לעבוד עם הממסד כי הסרטים שלה הם על הגבול של הביקורת. בסוף 'בית היתומים' יש סצנה שרואים את הטליבאן מגיעים לבית היתומים, ומי שרוצה מבין מה יקרה לכל הילדים האלה. אבל זה רק מרומז. היא סיפרה שהיא חיה שם איכשהו בין הטיפות". שיראי הוסיף כי בזמנו לסאדאת היה בן זוג אנגלי, אך הוא לא בטוח מה מצבה היום ואיך היא תצליח לצאת מקאבול. "היא הייתה מאוד פתוחה והיה כיף להיות איתה. היא הייתה כאן כשבוע ורצתה להישאר עוד אך לא הצלחנו לדחות את הטיסה שלה. התגובות של הקהל לסרט היו מאוד חזקות".
"אם אני אשרוד את זה ותהיה לי הזדמנות לעשות עוד סרטים, הקולנוע שלי ישתנה לתמיד. אני מרגישה כאילו אני מתבוננת על דברים נוראיים, ואני צריכה לשמור את זה בגוף שלי, לזכור - ולשים את זה בסרטים שלי אחר כך"
שהרבאנו סאדאת
עד כה סרטיה של סאדאת התמקדו בחיים היומיומיים האפגניים, פעמים רבות מנקודת מבטם של ילדים. "אם אני אשרוד את זה ותהיה לי הזדמנות לעשות עוד סרטים, הקולנוע שלי ישתנה לתמיד", היא העידה בהמשך הראיון בהוליווד ריפורטר. "אני מרגישה כאילו אני מתבוננת, אני מסתכלת על אי צדק ועל דברים ממש נוראיים, ואני צריכה לשמור את זה בגוף שלי, לזכור את זה ולשים את זה בסרטים שלי אחר כך, לשתף את זה עם העולם. אם אני אשרוד את זה, אעשה סרטים על מה שקרה".
סאדאת התנגדה לשיחות השלום עם הטליבאן לאורך כל הדרך, מפני שהיה לה ברור שנשים הן אלו שישלמו את המחיר. בעבר התראיינה למגזין ניוזוויק, ודיברה על הקושי להיות אישה באפגניסטן. "מעמדן של נשים בחברה כמו אפגניסטן ברור מאוד. נשים תמיד נמצאות בצללים; הן בלתי נראות. נשים מקבלות את הסיטואציה שלהן כמו שהיא. בתקופה שגרתי כפר כולם היו מדברים על שתי נשים: ראש הוועדה העצמאית לזכויות אדם באפגניסטן ומושלת העיר באמיאן. נשים צחקו עליהן הרבה, הן לא יכלו להבין את הקונספט של שוויון בין נשים לגברים. כל אפליה נראית נורמלית באפגניסטן הכפרית, וגם בקאבול, כי לאנשים אין מספיק ידע. הם חושבים שהדברים הם כמו שהם צריכים להיות".
סרטה השלישי של סאדאת, "קאבול ג'אן", יוצא דופן עוד יותר מאלה שקדמו לו: מדובר בקומדיה רומנטית על צלמת צעירה שמתאהבת בעיתונאי מבוגר ונשוי (שמבוססת באופן חלקי על חייה שלה). בראיון לאובזרבר הבריטי במרץ, לקראת יציאת הסרט, היא אמרה שהמטרה שלה היא לאתגר את הסטריאוטיפ על נשים אפגניות חלשות ומדוכאות. "כמעט לא רואים קומדיות או סרטים מוזיקליים שמגיעים ממדינות מוכות מלחמה. אנשים חושבים שצריך להראות סיפורים על סבל - וכן, יש צד בחיים שלנו שמלא בטרגדיות. אבל יש גם הרבה דברים לצחוק עליהם", היא אמרה. באותו ראיון, כשנשאלה על אהבתה העזה לעיר מסוכנת כל כך כמו קאבול, הסבירה סאדאת: "לחיים שלי יש משמעות כאן. אני מרגישה שאני עושה משהו עבור מקום שצריך אותי".