חומר למחשבה: "הדברים מהצד האחר". לפני 70 שנה נסגרה דלת בביתה של הבמאית, מילה טורזליץ', ומחצית מהשטח הולאם כדי לשכן בו משפחה דלת אמצעים. הסיטואציה שנוצרה בדירה בבלגרד היא אבסורד קומוניסטי במהדורתו הסרבית, אבל זה לא סרט על דירה וגם לא על המהפכה הכושלת ההיא, אלא דווקא על מהפכה מאוחרת בהרבה שנראתה על פניה מוצלחת בהרבה: הדחת הרודן ופושע המלחמה סלובודן מילושביץ'.
אמה של טורזליץ', פרופסורית ואקטיביסטית שהייתה מהקולות הדומיננטיים בהפגנות נגד מילושביץ' בשנות ה-90, היא הגיבורה האמיתית של "הדברים מהצד האחר". היא מפוכחת מאוד, מאוכזבת מאוד מכל מה שמריח כמו מהפכה, אבל איכשהו לא לגמרי פסימית גם אחרי שראתה מה נשאר מההבטחה של הקומוניזם ומהתקווה שלאחר הסתלקות מילושביץ'. "דמוקרטיה שמחה", נאמר לה בעליצות בקטע ארכיון שצולם רגע לאחר נפילתו של הרודן, אבל היא מתעקשת שזה לא "יום הולדת שמח"; מהפכה היא "הזדמנות". לא יותר אבל גם לא פחות.
מומלץ למי שמכיר את ההיסטוריה של הבלקן, אבל איכשהו מומלץ אפילו יותר למי שלא מכיר היסטוריה בכלל.
חומר להשמנה: "סרט בורקס" (ישודר ברשת13) רשת "סמי בורקס" נעלמה קומפלט מהנוף הישראלי, מה שהופך אותה לטריפ קולינרי-נוסטלגי מתבקש. מה גם שלבמאית אורית אופיר רונאל יש אינסייט מושלם על אימפריית שומן הטרנס שהייתה ואיננה: "סמי" הוא העסק המשפחתי שבה היו שותפים סבה וסבתה, שפותחים בפניה את הסיבות הן לעלייה המטאורית של הרשת והן להתרסקותה. כבונוס מספק "סרט בורקס" הצצה אוהבת אל התרבות הבולגרית של יפו, ששווה טיפול דוקומנטרי בפני עצמה.
עשייה ענייה, לאו דווקא במובן התקציבי של המילה, מונעת מ"בורקס" להמריא. הצילום נוטה לרישול דווקא בעידן שבו התעשייה בישראל כבר מבינה היטב שתיעודי זה לא תירוץ למכוער, וחלק מהחלטות הבימוי – למשל שימוש ספוראדי באנימציית מחשב, כולל ב"מונופול סמי", מין גרסה מנופשת של משחק לוח פיקטיבי שבא להמחיש את התרחבות הרשת – רק מדגישות את דלותו של חומר הגלם המצולם. אבל מי שמסתדר בלי הערכים האסתטיים האופייניים לפורנו-אוכל, ימצא כאן חתיכת היסטוריה על מצע בצק עלים ועם ביצה בצד.
להציל אותה: "שבויה" (ישודר ב-yes דוקו) ללא ספק הסרט המטלטל ביותר מבחינה רגשית מבין אלה שצפיתי בהם לקראת הפסטיבל. הבמאית ברנדט טוּצָה-ריטר חושפת אישה בשם מאריש – או ליתר דיוק, אישה שמכונה מאריש וששמה האמיתי יתברר מאוחר יותר – שחיה יותר מעשור בתנאי עבדות אצל אישה המחזיקה בה כמשרתת ללא שכר, וגם גוזלת ממנה את כל השכר שמאריש מרוויחה כפועלת בבית חרושת. שפחה מודרנית.
ככל שהבמאית מספרת יותר על הסיטואציה שבה נתונה מאריש, כך גובר חוסר הנוחות – בתחילה מהגילוי שהסיטואציה המטורללת הזאת רווחת למדי בהונגריה של ימינו, בהמשך מפרטי סיפורה הקשה של מאריש. בעיקר קשה להשתחרר מהתחושה שהיה ביכולתה של טוּצָה-ריטר לעשות יותר עבור המצולמת שלה, אבל גם זה חלק מהאפקטיביות של "שבויה": הוא כל כך חזק רגשית מפני שיש משהו מקומם, מרתיח, לא רק במציאות חייה של מאריש אלא גם באגביות שבה מופק הסרט עליה. זה לא בדיוק עונה להגדרה הקלאסית של ערך מוסף, ועדיין – את "שבויה" צריך לראות מכל הסיבות הטובות וגם מכמה שלא.
לגדל אותו: "שף פלין" (ישודר ב-yes דוקו) בגיל תשע החל פלין מקגארי להתעניין בבישול. בגיל 13 הוא כבר היה הבעלים של מסעדה ביתית מהוללת, ובגיל 15 פתח מסעדת פופ-אפ מצליחה בניו יורק. במשך כל הזמן הזה תיעדה אותו אמו, מייגן מקגארי, בלי לדעת לאן כל זה מוביל את בנה. בדרך הייתה פרידה מבעלה, כתבות בעיתונים ובטלוויזיה, תגובות מתעלפות וטוקבקים מרושעים. אז מה יהיה עם הילד?
מנקודת מבט הורית, "שף פלין" מעורר השראה ומעורר שאלות. הוריו של פלין מחליטים שזה בסדר לרדוף אחרי חלומות בגיל בקושי דו-ספרתי, מסכימים לשלוף את הילד מבית הספר לחינוך ביתי רק כי הכישרון שלו לא משאיר זמן לחינוך קונבנציונלי; אבל האם זה הדבר הנכון לעשות? והאם יש בכלל מה ללמוד מסיפורו של ילד שהפך למאסטר שף לא רק בזכות כישרון מולד, אלא גם בעזרת הקשרים של אמו בהוליווד?
הגאונות של פלין – בוודאי בעידן שבו כל אחד יכול להיות אוטו-דידקט באמצעים דיגיטליים – מוצגת לא רק כמתת-אל, אלא גם כחרב פיפיות בכל הנוגע לתגובה הציבורית וגם כמנגנון פסיכולוגי שמפצה אותו על אבדן השליטה שחש בגלל הגירושים של הוריו. אז עומק במידה, פוד-פורן במידה, ובסך הכל סוג של פיל-גוד דוקו.
העבר הסודי: "ואלס לוולדהיים" (ישודר בהוט 8) סיפורו של קורט ולדהיים, מי שהיה נשיא אוסטריה וכיהן פעמיים כמזכ"ל האו"ם, הוא נושא יותר מראוי לתחקיר דוקומנטרי דווקא לאחר שוך הסערה שהאיש עורר בשנות ה-80. האם ולדהיים, שהסתיר במשך עשורים את מעורבותו בפשעי מלחמה במלחמת העולם השנייה, היה קורבן של נסיבות - כלומר של סיפוח אוסטריה בידי גרמניה ב-1938, מה שהפך כל גבר אוסטרי בגיל הנכון לחלק ממכונת המלחמה הנאצית – או שאוסטריה הוציאה מתוכה מדינאי מהולל שהיה תומך נלהב בפתרון הסופי?
הבמאית רות בקרמן, שהשתתפה בעצמה בפעולות מחאה נגד ולדהיים ותיעדה אותן, ניגשת לנושא שלה במלוא הרצינות האקדמית. הסרט שלה מאוד דידקטי, מאוד אולד סקול בכל הנוגע לעשייה הדוקומנטרית – תשכחו מאקטיביזם, זאת עיתונות כמו פעם והיא תוגמלה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל ברלין – אבל אם יש כאן מחסור בערך בידורי, הפיצוי הוא שיעור היסטוריה מאלף על עוצמה. הן של בני אדם בתפקידי מפתח והן של יכולת ההדחקה האנושית, שלא לומר הלאומית.
העתיד המבטיח: "בראשית 2.0". האם ביולוגיה סינתטית היא המהפכה הגדולה הבא? כי "בראשית 2.0" בהחלט גורם לזה להיראות ככה, אבל אתם יודעים איך זה – קריינות סמכותית וכמה גרפים באנימציה, ודוקו טוב יכול לשכנע אותך גם שכולנו מוקפים באנשי לטאה.
על כל פנים, אני מוכן לקחת כנתון את זה שחיים מהונדסים - לרבות בריאת מינים חדשים והשבתם לחיים של מינים נכחדים, "פארק היורה" סטייל - זה הדבר הכי גדול מאז הלחם הפרוס. ובסרט הזה אנחנו רואים שני צדדים שונים מאוד של המהפכה: החיפושים הסיזיפיים אחר שרידי ממותה צמרית באוקיינוס הארקטי, והמעבדות שבהן נעשית ההתקדמות המדעית לעבר מציאות שבה האדם הוא הבורא. זה נושא מעניין, ו"בראשית" שווה צפייה אפילו רק בגלל הנופים המטורפים של איי סיביר החדשה, אלא שהסרט לוקח את עצמו ברצינות תהומית - אולי מוצדקת, אבל עדיין תהומית - והקריינות באנגלית במבטא גרמני לא עוזרת להקליל את המצב. ביימו כריסטיאן פריי ומקסים ארבוגייב.
איפה הילדה: "חלקה 35". אחותו של השחקן הצרפתי אֶריק קראוואקה מתה בילדותה ונותרה קבורה בחלקה 35 בבית הקברות בקזבלנקה. זה לפחות מה שסיפרו לו, אבל בבגרותו מנסה קראוואקה להבין מה באמת קרה לאחותו ומה מסתירים ממנו הוריו בקשר אליה ולסיפורה. מכס הבמאי הוא עושה כמיטב יכולתו לא לשפוט אותם, בוודאי לא על מעשים בני עשורים, אבל באופן טבעי נחשפת כאן לא מעט אשמה הורית.
זה סרט קצרצר, בסך הכל 67 דקות, אבל "חלקה 35" עושה רושם ארוך מסך דקותיו. אין בתעלומה שהוא בוחן יותר מדי טוויסטים ותגליות, אז אולי כפיצוי הוא הולך למקומות כמו ילדים חריגים בגרמניה הנאצית ומלחמות העצמאות של הקולוניות הצרפתיות, נושאים גדולים ורחוקים שגורמים ל"חלקה 35" לפספס קצת את הלב הרגשי של עצמו: אימא שמנסה לשכוח את הבת המתה שלה. הצילום נהדר, הקריינות מתסכלת כמו ברוב מוחלט של סרטי ה"זה הסרט שלי ואני אקריין אם ארצה". בשלוש מילים? מפוקשש אך מעניין.
טבע ודין: "אי הרוחות הרעבות". מגיע ל"דוקאביב" מיד לאחר זכייה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה, ואפשר להבין למה: הבמאית גבריאל בריידי מטפלת בפנים הרבות של אי חג המולד במלוא הקיטור היצירתי.
אז באי חג המולד שבאוקיינוס ההודי מתקיימות זו לצד זו שמורת טבע מרהיבה עם עשרות מינים ייחודיים ומתקן כליאה לפליטים שעשויים לבלות בן שנים ארוכות. בריידי מפענחת את הדואליות הזאת לאט-לאט, ולזכותה ייאמר שהיא לא נופלת לקלישאת ה"שומרים על בעלי החיים, שוכחים מבני האדם" (או ליתר דיוק, בריידי לא עושה עניין גדול מדי מהמשוואה הבלתי נמנעת הזאת). צריך סבלנות כדי לצלוח את השליש הראשון, שבהחלט לוקח את הזמן שלו עם הסברי המי-נגד-מי, אבל "אי הרוחות הרעבות" בהחלט מצדיק את ההשקעה.
אגדה במותו: "הרצח" (ישודר ב-yes דוקו) רצח חיים ארלוזורוב נותר תעלומה פוליטית-פלילית כפי שהיה בליל הרצח בחוף תל אביב, לפני 85 שנים. עכשיו עושה הבמאי-מפיק-תסריטאי אבי וייסבלאי את הדבר המתבקש והולך עם התעלומה אל ז'אנר הטרו-קריים.
הצילום המצוין של רותם ירון מעשיר את השפה הוויזואלית של "הרצח" בדיוק לרמת המוקפדות שלמדנו לצפות לה מסרטי פשע אמיתי (לרבות כמה שטיקים שכבר מזוהים עם הסוגה, כמו קלוז אפים ארוכים של מרואיינים שמצולמים בסלואו-מושן ומבט למצלמה שכולו אומר "אולי אני יודע יותר ממה שאני מספר"). אז כן, ערכי הפקה יש כאן, אבל "הרצח" מפספס דבר אחד בנוגע לכללי הפורמט: בטרו קריים כהלכתו אנחנו אמורים לגלות משהו שלא ידענו. סרטו של וייסבלאי הוא רק תזכורת למעשה ולאוסף התיאוריות סביבו; עדיף לדעת את זה מראש ולהתפעל מהעשייה המוקפדת מאשר לבוא עם ציפיות בסגנון "הרוצחים היו בכלל אנשים של פרס!" ולהתבאס.
נסיך העיר: "אנטוניו לופז - סקס, אופנה ודיסקו" (ישודר בהוט 8) אם נדמה לכם שאתם לא יודעים מי היה אנטוניו לופז, כנראה שאתם פשוט לא עושים את החיבור בין שמו של האיש לאיורי האופנה האיקוניים שלו, שהיו חלק קריטי ממה שאנחנו זוכרים כמראה של שנות ה-70. באיורים של לופז, שפורסמו בקביעות ב"ווג", ב"הרפר'ס באזאר" וב"ניו יורק טיימס", התגלו בין השאר ג'רי הול וגרייס ג'ונס; כמו בן תקופתו אנדי וורהול, שהיה חלק מחייו של לופז ונוכח גם בסרט, לופז היה לא רק אמן אלא גם תופעה חברתית, מרכז המסיבה בשנים הכי פרועות שלה.
"אנטוניו לופז" גרם לי להרגיש שנולדתי מאוחר מדי, ולטעמי זה תמיד היה המבחן הראשון במעלה לסרטים על תרבות הפופ שקדמה לזמנך (אוקיי, גם אם לופז קדם לי בהרבה פחות משהייתי רוצה לחשוב). הסרט המרתק הזה זורק אותנו לרגע הכי מתירני בהיסטוריה של אמריקה – רגע אחרי שילדי הפרחים הפכו לבגירי פרחים, רגע לפני האיידס – ואם אתם כבר כאן, אז יש לו גם סרט-אח בדוקאביב 2018.
המקום האמיתי: "סטודיו 54". מועדון הלילה המיתולוגי, המקום שנחשב עד היום לצנטרום של הפיילה של עידן הדיסקו, פעל במשך פחות משלוש שנים. נכון שהוא בא בול בזמן מבחינה מוזיקלית וחברתית – זה בדיוק הזמן המתירני של אנטוניו לופז ושות' – אבל כשתופסים כמה קצרים היו ימי התהילה שלו, אי אפשר שלא להעריך את מידת ההשפעה שלו על הסצנה.
הבמאי מאט טירנאואר צולל לתוך סיפור ה"עלייתו ונפילתו" הזה מצויד במינון נכון של נוסטלגיה וציניות, וחושף תופעה שהייתה יכולה להתקיים רק בחרך ההיסטורי המדויק שבו צצה (כן, זה שוב העניין של בגירי פרחים וטרום-איידס). צפייה משלימה מושלמת ל"אנטוניו לופז", אבל גם דוקו נהדר לגמרי בזכות עצמו.
אנגלית שבורה: "פיית'פול". אפשר לראות בזה פרק שלישי בטרילוגיה דוקאביבית על אנשים שיכולת לתפוס ב"סטודיו 54" בשיאו, אבל בסרטה של סנדרין בונר שווה לצפות לא בגלל הקונטקסט אלא בגלל מריאן פיית'פול.
לכאורה אין שום דבר חדש ב"פייתפ'ול". איך הרולינג סטונס גילו אותה, כמה מהר היא ייצרה להיטים, כמה עמוק היא נפלה לסמים ולמה היא הצליחה להמציא את עצמה מחדש בשנות ה-80 (כלומר, בניגוד ללהתפגר, משהו שפיית'פול עצמה מבהירה שלא היה חסר כלום כדי שיתרחש). אם סרטים כמו "אנטוניו לופז" ו"סטודיו 54" קמים ונופלים על גרימת התחושה שפספסת משהו אם לא חיית את הזמנים שהם מתארים, אז סרטים תיעודו-מוזיקליים נמדדים ביכולתם לגרום לך לרצות לשמוע את הדיסקוגרפיה של האדם הזה, עכשיו. אני עפתי מצפייה ב"פיית'פול" ישר להאזנה לשני הביצועים של "As Tears Go By" – המהיר מהסיקסטיז עם פיית'פול החייכנית והאיטי מהאייטיז עם פיית'פול המרוסקת – אז בונר לגמרי עמדה במשימה. ו-FYI, הקאבר מהאייטיז עדיין לוקח.
הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בתל אביב ("דוקאביב") יערך ב: 17-26.5 ברחבי העיר. לחיצה על שמות הסרטים תוביל אתכם לעמודים הייעודיים שלהם באתר הפסטיבל.