הגולם

סרטי ז'אנרים ובמיוחד סרטי אימה הם מצרך די נדיר בישראל. זה מוזר להגיד את זה ב-2019, במיוחד לאור הרנסנאס העולמי שמתרחש בז'אנר, שמוכיח כי ניתן לעשות סרטי אימה גם מצליחים מסחרית וגם בעלי ערך אמנותי גבוה. ועדיין, נראה שקרנות הקולנוע בארץ לא לגמרי השתכנעו, והן ממשיכות לשים כסף על סרטי פסטיבלים ולא על סרטי ז'אנר. אך לעתים מגיעים יוצרים שמצליחים לפרוץ את המחסומים הללו ולייצר סרטי אימה מקומיים. ביניהם האחים יואב ודורון פז ("מתים לרגע") שעשו זאת עם סרטם העצמאי "ג'רוזלם" (2015), שאף נמכר לנטפליקס ולאחרונה גם נכלל ברשימת סרטי האימה שצופי נטפליקס לא הצליחו לסיים (ככל הנראה כי הם מפחידים מדי). עכשיו, האחים פז ממשיכים בקו ה"אימה בנוסח יהודי" וחוזרים עם סרט חדש: "הגולם", קופרודוקציה ישראלית-אמריקאית שמציעה עיבוד מחודש לאגדת "הגולם מפראג" של המיתולוגיה היהודית.

 

זו לא הפעם הראשונה שנעשה עיבוד קולנועי לאגדת "הגולם מפראג", המפורסם שבהם הוא "הגולם", של פול וגנר שיצא לפני כמעט 100 שנה והטביע את חותמו בקולנוע האילם והפך לאחת מהדוגמאות המובהקות לקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני. אך בשונה מעיבודים קודמים לאגדה, שרובם נצמדו לעלילה הנפוצה שלה, שבמרכזה עומד המהר"ל שמייצר את הגולם מחמר כדי להילחם בעלילות דם נגד יהודים - ב"גולם" של האחים פז נעשו כמה שינויים מעניינים שמציעים גרסה מותאמת יותר להווה.

הסרט מתרחש בליטא של המאה ה-17, בכפר בו שוכנת קהילה יהודית קטנה. חנה (חני פירסטנברג, "עיר מקלט"), היא חברה צעירה בקהילה והיא נשואה לבנג'מין (ישי גולן, "כפולים"). למרות האיסור שמונע מנשים ללמוד, חני מתגנבת ומקשיבה בסתר לשיעורים של הרב, ונעזרת בספרי קבלה שבנג'מין מבריח לה. בכפר נוצרי סמוך מתפשטת מגפה שגובה חייהם של רבים. אנשי הכפר, כיאה לנוצרים של המאה ה-17, מאשימים את היהודים במגפה ומאיימים להשמיד את הכפר עד שלא תמצא תרופה למחלת בתו של מנהיגם. חנה מפצירה בראשי הקהילה לבנות גולם כדי להגן על עצמם מפני האויבים, אך אלה מסרבים בתוקף וחנה מחליטה לקחת את העניינים לידיה ולבנות גולם בעצמה. הגולם מסייע להם תחילה, אך יוצא מכלל שליטה ונעשה אלים ומסוכן מרגע לרגע.

התסריט, כאמור, שנכתב על ידי אריאל כהן, עבר כמה שינויים שמציעים טוויסט מרענן לאגדה העתיקה. בראש ובראשונה, העובדה שבמרכז הסיפור עומדת אישה - ואיזו אישה. חנה היא מורדת שלא רק מסרבת לציית לגברים שעומדים בראש הכפר, אלא גם מוכנה ללכת רחוק כדי להילחם על מה שחשוב לה. אנחנו מגלים שחנה ובנג'מין איבדו את ילדם, ג'וזף, שמת בנסיבות טרגיות. מאז עברו שבע שנים וחנה לא ממלאת את תפקידה כאישה ויולדת ילדים נוספים, למורת רוחו של רב הכפר (לני רביץ), אביו של בנג'מין, שמפציר בו שיתגרש ממנה.

בהתאם לכך, כשהיא יוצרת את הגולם מאדמה ומזמנת אותו באמצעות כתבי הקודש - הוא מופיע בדמותו של ילד, בשונה מהאגדה שבה הוא מתואר כגוש חמר מפלצתי. מה שמעניין בגולם שמופיע בדמותו של ילד, זה שהוא כבר לא רק היצור המיתי, המפלצת האימתנית שנועדה לקום על יוצרה. הוא גם הצער והיגון של אם שאיבדה את בנה בטרם עת, ומחפשת מקום ובייטוי לאבל שלה. וזוהי אחת נקודות החוזק המשמעותיות של "הגולם": השינויים שנעשו בסיפור מוסיפים רבדים שונים, משמעויות ופרשנויות נוספות שמעוררות מחשבה, בין השאר על הורות, טראומה, נקמה, נשיות ודת.

השחקנים עושים כולם עבודה מצוינת, אך בולטת במיוחד חני פירסטנברג שתצוגת המשחק שלה מוסיפה רובד נוסף של אנושיות לדמותה של חנה, שהצופה לא יכול להישאר אדיש לה. חני מגלמת בכנות וברגישות דמות שנויה במחלוקת שהמרדנות שלה לעתים לוקחת אותה רחוק מדי. אך במקביל דמות שהיא גם אימהית אמיצה, שפועלת ונלחמת למען הקהילה שלה בזמן שהגברים, שאמורים לספק ביטחון לכפר, נכשלים בתפקידם. דמותה של חנה, בגילומה המושלם של פירסטנברג, היא-היא הלב הפועם של הסרט. רק חבל ששאר הדמויות לא מפותחות באותה מידה, דבר שפוגע בחוויה וביכולת ההזדהות של הצופה איתן, ועם גורלן הבלתי נמנע.

הגולם (צילום: רותם ירון)
אווירה אפלה | צילום: רותם ירון
הגולם (צילום: יוטיוב - Transfax Film Productions)
אי אפשר להישאר אדישים - פירסטנברג ב"הגולם" | צילום: יוטיוב - Transfax Film Productions

אם נתמקד רגע בכך שהסרט מסווג כסרט אימה, חשוב לציין שהוא לא מסוג האימה שתגרום לכם לקפוץ בכיסא או להזיע. האימה כאן יותר מבוססת על אווירה ופחות בתחושת מתח בלתי נסבלת. נוסף על כך, הסרט מתקדם באיטיות שייתכן שלא תתאים לצופה הממוצע - וההמתנה, לפחות בגזרת האימה, לא הכי משתלמת. זו כנראה הסיבה העיקרית שהסרט לא מממש את הפוטנציאל האמתי שלו: הוא לא הולך מספיק רחוק עם האימה והדם, והרגעים האימתניים בסרט הם מעטים וקטנים ולפיכך לא בטוח שיספקו את חובבי הז'אנר. דבר נוסף שבא בעוכריו של "הגולם" הוא המוזיקה הגובלת במלודרמטיוּת, שמנסה להעצים רגעים דרמטיים גם כשאין בכך צורך של ממש.

למרות זאת, נעשתה כאן עבודה טובה בביסוס האווירה האפלה; בעיצוב התפאורה ובחירת הלוקיישן (הסרט צולם באוקראינה) ובמלאכת הצילום של הצלם רותם ירון. באופן כללי, לסרט יש ערך הפקתי גבוה למרות תקציב לא גבוה במיוחד, דבר שהאחים פז טובים בו. הם השתמשו בדרכים יצירתיות כדי להקטין את הצורך באפקטים ויזואליים וכשהם נעשים, הם מינימליים אך אפקטיביים. בשורה התחתונה, "הגולם" מציע דרמת אימה תקופתית ועיבוד מרענן לאגדה יהודית עתיקה, שאמנם לא תפיל אתכם מהכיסא מרוב פחד, אבל תכניס אתכם לאווירה אפלה ותגרום לכם לחשוב. הפקה בסדר גודל הזה היא עדיין נדירה בישראל, במיוחד בז'אנר האימה - וחבל שכך. במובן הזה, אנחנו בהחלט מקווים ש"הגולם" יפתח צוהר להפקות נוספות של סרטי ז'אנר מקומיים.