עיניים שלי (Chained)
עברית, 112 דקות
"עיניים שלי" הוא סרט בעייתי במובנים רבים ולא אחיד ברמתו, אבל מדובר בלי ספק בסרט הישראלי הכי טוב שראינו בפסטיבל. הסרט מספר על רשי, קצין משטרה ותיק שמסתבך בהאשמת שווא (בערך) בהטרדה מינית של נערים. בזמן שהוא מתמודד עם רעידת האדמה המקצועית, הוא ובת זוגו מתקשים במאמציהם להביא ילד לעולם ונקלעים לחילוקי דעות קשים בנוגע לחינוך בתה המרדנית של האישה.
במאי הסרט, ירון שני ("עג'מי"), חזר לשיטת העבודה הייחודית שלו - שחקנים לא מקצועיים שעוברים תהליך ארוך של היטמעות בדמות ואז מצלמים את הסצנות ללא תסריט, כשכל הדיאלוגים מאולתרים לחלוטין. שיטת העבודה מורכבת יותר מהמתואר ומשתמשת בכלים נוספים כדי להתקרב ככל האפשר למציאות (גילוי נאות: למדתי בקורס של הבמאי, ולמען האמת, לא התחברתי לשיטת העבודה). השיטה הזאת יוצרת חוסר אחידות קיצונית; לעיתים האלתורים יוצרים רגעים ממש מביכים וחלק מהשחקנים/דמויות פשוט בלתי נסבלים לצפייה, אבל כשזה עובד - זה באמת עובד ומביא לשיאים אמיתיים וחזקים בצורה בלתי רגילה.
מקור כוחו של הסרט הוא הגיבור הראשי בגילומו של ערן נעים, שחקן לא מקצועי שכיכב ב"עג'מי" ושוטר לשעבר (ששוחרר מהמשטרה לאחר שהורשע בתקיפת מפגין) שמגיש הופעה כובשת, עמוקה ונוגעת ללב. כאמור, בשיטה של שני, ה"שחקן" אחראי לדיאלוגים ולפעולות הקטנות של הדמות, כך שלנעים מגיע קרדיט גדול עוד יותר על יצירת הדמות החד פעמית הזו. ולזכותו של שני ייאמר שהוא זיהה את הפוטנציאל של כוכב סרטו, התמקד בו באופן כמעט בלעדי ונתן לו את המפתחות לניידת. אבל בתור שלד עלילתי, היוצר סידר לגיבורו סיפור איוב סטנדרטי וגס למדי, שנסגר בצורה מוגזמת ולא אמינה. עוד ועוד צרות נוחתות על רשי שלנו, והוא רואה את כל עולמו מתמוטט בלי יכולת לעצור את הסחף. השיטה הייחודית יוצרת רגעים ריאליסטים ואמינים לצד כאלה שמרגישים חובבניים מדי. בסך הכל הסרט מרגיש שונה מרוב היצירות שאנחנו מכירים, והשוני הזה מצדיק צפייה בפני עצמו. הופעתו של נעים וההתמקדות המסורה של הסרט בדמותו, מרוממים והופכים אותו, למרות הפגמים, לאחד הסרטים המעניינים והמרגשים שראינו בתקופה האחרונה.
>> להמלצות הצפייה הבינלאומיות בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2019
קצפת ודובדבנים (Peaches & Cream)
עברית ואנגלית, 92 דקות
עברו כמעט יותר מ-25 שנים מאז יצא "הכוכב הכחול" ולפי סרטו החדש, קצפת ודובדבנים, נראה שהבמאי והתסריטאי גור בנטביץ' נשאר תקוע אי שם במעמקי הניינטיז. "קצפת ודובדבנים" מרגיש מיושן מאוד, ולא כמו יין טוב אלא כמו דירה דחוסה בריח של באנגים. אולי התחושה הנושנה הזאת גרמה לחלק מהמבקרים לשבח את היצירה, אבל קשה לצאת מהסרט בלי תחושה שחזית במופע נרקיסיזם מתפנק שמיועד רק למי שממש מתגעגע לגל החדש הצרפתי.
"קצפת ודובדבנים" בנוי על טריק רפלקסיבי משעשע: הסרט נפתח אחרי ההקרנה הראשונה של סרט בשם "קצפת ודובדבנים", כשהבמאי, בגילומו של בנטביץ', מאוכזב מתגובות הצופים ויוצא למסע לילי מפותל להרגיע את ליבו הדואב, בהשאלה ומילולית (הוא סובל רוב הסרט מהתקף לב מתמשך). במסעו הוא נתקל בכמה דמויות צבעוניות, בהן נהג מונית חביב בגילומו של הבמאי דובר קוסאשווילי וכוכבת רשת פלרטטנית ומניפולטיבית. לזכותו של הסרט ייאמר שהוא מודע לכך שהוא מיושן ומתייחס לכך פעמים רבות לאורך הדרך, אבל תמיד בתחושה נוגה של אובדן. מי שמרגיש שחסר לו קצת בנטביץ' בחיים יקבל פה את כל מה שרצה, ויותר: משחקי דמיון ומציאות בלתי נגמרים, מבט רומנטי על הוואחשיות התל אביבית, דיאלוגים ברנז'איים וקשקשת אינסופית על קולנוע ויצירה. בנטביץ' עצמו מלווה אותנו כל שנייה מהדרך, מתלונן, מתפלסף, מתחמן ומתבכיין. דמותו, נאמנה למציאות או שלא, ייחודית ומשעשעת, אבל הופכת למתישה מאוד אחרי זמן מה. יש רגעים מעניינים בסרט, אפילו כמה בדיחות מצחיקות, אבל בסך הכל מדובר ביצירה מדושנת מדי, שמבלבלת בין אהבה ליצירה לבין אהבה עצמית.
ככה את אוהבת (That's the Way You Love)
עברית, 96 דקות
יש סרטים סתם גרועים ויש סרטים שהם כל כך בעייתיים, מוזרים ומופרכים שהם הופכים שוב למהנים לצפייה. "ככה את אוהבת" הוא לא סתם סרט מוזר, הוא טרלול הזוי שמשחק בחדווה במגרש הקאמפ, רוקד בעיניים עצומות על הגבול שבין המסקרן למביך. הכל בסרט הזה מוגזם ומעורר תמיהה - הדיאלוגים, העלילה, המשחק, הלוקיישנים ואפילו זוויות הצילום. ניכר שיוצרות הסרט רצו להעביר תחושה חלומית-סיוטית, ושהן לחצו על התחושה הזאת עד שאיבדו קשר למציאות.
עלילת הסרט מספרת על זוג צעיר, הוא טייס מוכשר שעתיד להפוך לסגן אלוף (כנראה הכי צעיר בהיסטוריה), ובת זוגו, גיבורת הסרט תמרה, היא בכירה בחברת הייטק (בהמשך גם מנכ"לית) שעומדת לפני הנפקה במיליארד דולר. אחרי לידת בתם הבכורה, תמרה חוששת שיחסיהם ייפגעו ומחליטה לשתף פעולה עם הפנטזיה הכמוסה של בן זוגה: להפוך למלכת סאדו שתרדה ותתעמר בו. בקו עלילה נוסף, תמרה צריכה להתמודד עם הבוס ההיפראקטיבי שלה, בתצוגת משחק פסיכוטית של תום אבני, ולמצוא דרך להעלות את סכום ההנפקה מ-800 מיליון למיליארד עגול. תמרה היא אישה חזקה ונוקשה שמתקשה להתחבר לרגשותיה האימהיים ולוקחת את תפקיד הסאדיסטית כל כך רחוק עד שהיא מאבדת את הקשר האנושי עם בן זוגה. התהליך הפסיכולוגי מתקדם בקפיצות לא מובנות שמוסיפות מידה של שעשוע, אבל מה שלוקח את הסרט מעבר לקצה הן הסצנות הקינקיות, שהן כל כך תמוהות ולא מתנצלות (למרות שבסרט אין כמעט מין או עירום) עד שהן לבדן הופכות את הצפייה לחוויה מעניינת.
הינומה (Veil)
עברית ואנגלית, 21 דקות
אם בסרטים הישראליים באורך מלא שראינו בפסטיבל היה צורך לנבור בין הבעיות והפגמים כדי למצוא ברק ועניין, דווקא הסרטים הקצרים של הדור הבא של הקולנוע הישראלי הפגינו רמת עשייה ומיומנות גבוהה בהרבה. סרטה של אורית פוקס־רותם הוא סיפור פואנטה פשוט ועוקצני. הסרט נפתח במסיבת רווקות שנערכת בערבה, כשהכלה לא כל כך בטוחה שהיא רוצה להתחתן, משם הסרט לוקח כמה תפניות מפתיעות (לא נחשוף ספוילרים) שמשחקות עם ציפיות הצופה בחוצפה שנונה ומשעשעת. עם זאת, מה שמושך את תשומת הלב אינם הטוויסטים בעלילה, אלא הביצוע המשויף, בייחוד הכתיבה והמשחק. פוקס־רותם רקחה דרמה קומית שחורה וצינית, עם קול ברור ויכולת ביצוע שמעוררים ציפיות לסרטיה הבאים.
בידיים שלך (In Your Hands)
בוסנית, 10 דקות
במאית מבטיחה נוספת שהציגה את סרטה הקצר בפסטיבל היא שרון אנגלהרט, עם "בידיים שלך" שצולם בבוסניה ונעשה בשיתוף פעולה עם הבמאית הסרבית מאשה סרוביץ׳ (במסגרת פרויקט הקולנוע הבינלאומי See Factory). הסרט נפתח באם מהוגנת למראה שאוספת את בתה משדה התעופה ובישירות מפתיעה מפילה עליה פצצה: אבא שלך מאוהב באישה אחרת. האם הנבגדת לא עוצרת לבכות על מר גורלה, אלא מוצאת פתרון זריז ולוקחת את בתה לביקור אצל מכשפה מקומית. הטיפול כמובן לא משיג את המטרה המיוחלת אבל במהלך הסשן המוזר הבת לומדת להפסיק להתמקד בהתנהגותה הקיצונית של אמה ולהתחיל לראות את הכאב שלה. בעשר דקות קשה לבנות מהלך מורכב, וחלק מהצופים אולי ירגישו שהסרט מעט נטול פואנטה, אבל במסגרת המגבלות מדובר בפנינה של ממש. "בידיים שלך" הוא סרט חכם, רגיש ומצחיק, מינימליסטי ומדויק, שמעורר סקרנות ועונה עליה בצורה צינית ומפוכחת אך מלאת חמלה. הסרט כתוב ומבוים עם המון כישרון, תבונה והומור, ודמותה של האם מעוצבת בתנופה ייחודית שמבהירה כי מדובר ביוצרת שבהחלט שווה לעקוב אחריה.
