אנשי תעשיית הבידור בישראל מתמודדים בימים אלה עם תהיות לא פשוטות: חודשיים וחצי עברו מאז אירועי 7 באוקטובר, החדשות שמגיעות מדי יום עדיין איומות, ונשאלת השאלה – האם התרבות המקומית יכולה להתקיים בשעת מלחמה? גם השחקן רועי אסף, שמככב בסרט החדש "ילדים של אף אחד", מתמודד עם הסוגייה הזו - ובריאיון עמו ניכרת תחושת חוסר הנעימות שלו מעצם העובדה שעליו לקדם את הפרויקט.
"עברנו אסון כל כך כבד והנה אנחנו עושים סרט", אומר השחקן. "זה חשוב מאוד, אני חושב ששווה לחיות למען תרבות וליצור סרטים. אבל עדיין, אנשים עברו כאלו דברים איומים שאני לא יכול לתאר לעצמי. אני בעצמי כמעט ולא יצאתי חודשיים מהבית".
"ילדים של אף אחד" מגולל את סיפורו של בית מחסה לנערים בסיכון בשכונת נווה צדק שבתל אביב, ואת המאבק של ג'קי (אותו מגלם אסף) - העובד עם הנערים - בסוכני הנדל"ן שמנסים לפנות אותם מהמקום. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, סיפורו של בית אלי: בית מחסה לצעירים במצוקה בגילי 18 עד 26, המגיעים מרקעים קשים של הזנחה, אלימות במשפחה וסמים. אסף, שמשחק כאמור בתפקיד הראשי, הוא גם זה שיזם את הבאתו של בית המחסה למסך הגדול: "תחשוב שבנווה צדק, השכונה הכי יקרה בתל אביב, עומד הבית הזה. התאהבתי במקום הזה, ובסרט עשינו פסיפס של כל מיני סיפורים ודמויות אמיתיות משם".
"התאבדנו בשביל הסרט הזה. צילמנו בלי כסף"
אסף נמשך לעולם המשחק עוד בגיל צעיר. "הייתה לי פראות מסוימת, מעין היפראקטיביות לא מאובחנת שרצתה לצאת החוצה", הוא מספר. כבר בגיל 16 הוא מצא את עצמו משקיע פחות זמן בבית הספר, ויותר בסדנת המשחק בה השתתף.
מה קרה לפראות שתיארת שהגעת לתיאטרון צה"ל?
"פשוט הפכתי למפקד בתוך חודשיים ואף אחד לא יכל להגיד לי מה לעשות (צוחק). פתאום נתתי פקודות לאנשים כמו עומר ברנע, עודד פז מ'הפיג'מות' ויוסי ואסה. כולנו היינו חבורה אחת שהעלתה הצגות, וסיימתי את השירות עם הצגת יחיד".
לאחר שירותו הצבאי למד אסף משחק בסטודיו למשחק ניסן נתיב, ובהמשך קריירת המשחק שלו החלה לתפוס תאוצה. אחד הפרויקטים המוכרים ביותר שלו משנות האלפיים המוקדמות היה ההצגה בכיכובו "הילד", אדפטציה ישראלית למחזה צרפתי שאותה אף פיתח יחד עם יענקל'ה יעקובסון. ההצגה זכתה לביקורות מהללות. היא זיכתה את רצה במשך חמש שנים בתיאטרון הקאמרי, ואף זיכתה את אסף בפרס התיאטרון הישראלי לשחקן המבטיח של שנת 2007.
באותן שנים עבד אסף בתפקידים שוליים עם גדולי הבמאים - דני לרנר ב"קירות", שלומי אלקבץ ב"עדות", דובר קוסאשווילי ב"רווקה פלוס". הוא גם עבד עם הבמאית קרן ידעיה ב"כלת הים" ("מצאתי את עצמי יושב בחדר עם דאנה איבגי ומוני מושונוב, ניסיתי מאוד להסתיר את ההתרגשות שלי משני הענקים האלה", מספר אסף על הסרט ההוא). אבל הפריצה המשמעותית של השחקן הגיעה כאשר מני יעיש, שאיתו שיתף פעולה גם קודם לכן, הציע לו את התפקיד הראשי הראשון שלו באחד הסרטים האהובים ביותר של הקולנוע הישראלי באותן שנים - "המשגיחים".
"עברו יותר מעשר שנים מאז התפקיד הזה, ועדיין אין יום שלא מדברים איתי על אבי בכר ו'המשגיחים'", הוא מודה. "זה סרט שהיה בו קסם. גם בזכות מני, שזה הדבר הכי יפה שהוא יצר לדעתי, וגם בזכות הצוות המדהים שלו. ממש התאבדנו בשביל הסרט הזה. צילמנו בלי כסף ועם מצלמה רועדת. יום לפני שצילמנו את סצנת המונולוג המפורסמת בחוף הים, מני סיפר לי שאין לנו זמן, אין לנו עוד תקציב, ויש לנו הזדמנות לעשות רק טייק אחד של 4 דקות. הוא אמר לי 'אם אתה זורם איתי, אני מת לצלם את זה בשעת הזריחה, אבל יש לנו טייק אחד לזה'. אמרתי לו 'יאללה', וזה מה שהיה בסרט". על התפקיד הזה זכה אסף בפרס האופיר הראשון שלו.
אתה מרבה לחזור ולעבוד עם אותם במאים ואנשי צוות, איך זה מסייע לעבודה על הסט?
"כל הכוח בקולנוע זו עבודת צוות והתלות שלך באחרים. ככל שאתה מכיר אותם יותר, התוצאה תהיה טובה יותר. התמזל מזלי שהכרתי אנשים שהפכו לחברים וגם מוכנים לעבוד איתי. אני יודע שאני יכול מאוד להתעקש ולנג'ס על דברים שנראים כמו שטויות מהצד, אבל אני אתעקש עליהם כי הדמויות מאוד חשובות לי. אני מרגיש שכשנוצר דיאלוג ושפה משותפת בין במאים ושחקנים, הם חוזרים לעבוד איתם. עם הזמן, הקשר שנבנה הופך את הצילומים ליותר קלים כי אתה מכיר את הבן אדם, אתה יודע איזו הערה מדליקה אותו ואיזו מכבה אותו. אפשר לפתור בעיות אפילו במבט".
אחד מאותם אנשים שאיתם אסף חוזר ומשתף פעולה הוא ארז תדמור ("סיפור גדול", "זרים"). סיפור האהבה המקצועי שלהם התחיל עם הסרט "ארץ פצועה": תדמור הציע לאסף לקרוא את התסריט, אבל הבהיר כי הדמות שהוא עשוי לגלם שונה לחלוטין מאבי הקשוח שאותו גילם ב"המשגיחים". האזהרה הזו רק הדליקה את אסף, שפחד להיבלע בתוך טייפקאסט העבריין, אבל דבר אחר הפחיד את השחקן - אודישן. "אני לא זוכר אפילו מאיפה היה לי את האומץ להתקשר אליו", הוא מספר. "התעקשתי איתו שאני הבחירה הכי טובה לסרט, ואמרתי לו שאם אני אעשה אודישן אני לא אתקבל. בסוף הוא אמר לי 'טוב, שכנעת אותי'".
ההכנות הקדחתניות שעשה אסף עבור "ארץ פצועה" השתלמו ובגדול. על תפקידו בתור השוטר השקט והכבוי קובי עמר הוא זכה בפרס האופיר השני שלו (והוא אף היה מועמד לשני פרסי אופיר נוספים באותה השנה, על "חתונה מנייר" ו"המילים הטובות"). גם שיתוף הפעולה שלו עם תדמור המשיך להניב פירות: הסרט הקצר "נפילות", והסרטים באורך מלא "בשורות טובות" ו"בחורים טובים". וכעת מגיעה אלינו היצירה המשותפת החדשה אסף ותדמור - "ילדים של אף אחד". "ארז יודע היטב איך לעבוד עם שחקנים", מספר אסף. "הוא במאי שמכוון אותך כשחקן למקומות מאתגרים ויודע להפיק ממך את המיטב. העבודה איתו תמיד מפתיעה כל פעם מחדש, והוא לא יוותר עד שיוציא ממך בדיוק את הרגש המדויק שנחוץ לסצנה".
השניים כתבו את "ילדים של אף אחד" זה לצד זה. לשם כתיבת הסרט אסף אף הזמין את תדמור לראות את בית אלי, ששימש כהשראה לסרט וגם כלוקיישן לצילומים: "זה לוקיישן הזוי", אומר אסף. "זו תל אביב של פעם, זו שההורים והסבים שלנו דיברו עליה".
בית אלי התחיל את דרכו בשלהי שנות השמונים, עוד כשנשא את השם "בית השנטי". בתום פיצולים שהפכו את בית השנטי למוסד רשמי, בת אל מירי פודרזו פתחה את בית אלי כבית אלטרנטיבי. המקום היה קטן, ואירח לא יותר מ-12 נערים, שנקלטו תחת קורת הגג של בית המחסה וזכו לטיפולה המסור של פודרזו. "היא קיבלה נערים שנפלטו מכל מסגרת אפשרית", מסביר אסף. "נערים שהפנימיות לא הצליחו לטפל בהם, ואם לא המקום הזה - הם כבר היו בכלא".
כמו בסרט, גם במציאות התקיימה מלחמה של בעלי בית המחסה כנגד העירייה וסוכני הנדל"ן שרק חיכו לפנות אותם מהמקום. לאחר צילומי הסרט, הקרב הוכרע לטובת בעלי ההון, והמוסד שהציל את חייהם של צעירים רבים נסגר. "במציאות המנופים מנצחים", מספר אסף בחיוך מר.
"חייבים להמשיך לקוות שיהיו לנו כאן חיים טובים יותר"
בשביל לספר על הפרויקט הבא של אסף, אותו הוא מתאר בתור הדבר החשוב ביותר שעשה כאמן, נצטרך לחזור מספר שנים אחורה - למופע קברט סאטירי שכתב, הלועג לנאומיו של נתניהו וחושף את המניפולציה העומדת מאחוריהם. הפרויקט והדמות גם הולידו סרט קצר בשם "דמגוגיה" אותו ביים אסף, ועכשיו גם סרט באורך מלא אותו הוא יביים גם כן. "המטרה שלי הייתה חשיפת המנגנון שמאחורי הנאום הדמגוגי. האופן שבו אנחנו מהופנטים, בלי לשים לב למה שנאמר לנו", הוא מסביר.
הסרט העתידי, אותו מתאר אסף כאגדה מודרנית, מספר על חייל פוסט-טראומטי (שאותו מגלם אסף בעצמו); חייו מתחלקים בין עבודה כמורה לדרמה בתיכון לבין עבודה בקברט לא מוצלח ביחד עם קבוצת שחקנים מקומית: "משהו שאף אחד לא רואה ואף אחד לא מתעניין בו", במילותיו של אסף. בעקבות אמירה שנויה במחלוקת על צה"ל אל מול התלמידים, הדמות של אסף עוברת שיימינג – מה שגורר באזז סביב הקברט.
יש שאומרים שבשביל לשחק ולביים באותו הפרויקט אתה צריך פיצול אישיות. אתה מסכים?
"לחלוטין. זו חוויה לא פשוטה שדורשת המון ריכוז ובעיקר הכנה. באמת, זה סרט שהתכוננתי אליו בצורה מטורפת. בניתי את תוכנית הצילומים שנתיים לפני שבכלל צילמנו. נסעתי לדרום וצילמתי מאות גרסאות של כל סצנה בטלפון. נעזרתי בשמוליק מעוז (במאי "לבנון", מ.י) עשיתי את זה גם בשביל לפצות על העובדה שאני לא במאי".
בקברט הסאטירי שלך, כמו גם בסרט הקצר ובסרט העתידי שמבוסס עליו, אתה מתעסק בפוליטיקה המקומית ובחיים בישראל. יש לך תקווה כשאתה חושב על העתיד במדינה?
"אחרי האסון שפקד אותנו, התרסקה לה איזושהי תקווה. אבל אסור לנו לאבד את התקווה שיום אחד יהיה אפשר לחיות פה טוב במדינה שלנו. כרגע אי אפשר להאמין שיהיה שלום, או שיהיה אפשר לחיות פה בשקט עם השכנים שלנו, וזה דבר מדכא. אבל העם שלנו התגלה כמופתי. התגלינו כחברה שדואגת ומקבלת, מגיע לכולנו לחיות בחברה טובה יותר. אנחנו חייבים להמשיך לקוות שיום יבוא, גם אם לא בדור שלנו, יהיו לנו כאן חיים טובים יותר".
מתן יניב הוא כתב אתר Seret. לכתבות וסקירות נוספות