"אָמֵלי" יצא בדיוק לפני 20 שנה, ונחשב עד היום ליצירת מופת. הוא הרוויח 174 מיליון דולר ברחבי העולם, סכום חסר תקדים בזמנו לסרט צרפתי. הוא היה מועמד לחמישה אוסקרים, שאת כולם, למרבה הצער, הפסיד - לרבות פרס הסרט הזר הטוב ביותר, שהיה אמור להיות בכיס שלו. אבל אוסקר או לא אוסקר, "אמלי" הוא אחד הסרטים הצרפתיים המצליחים ביותר אי פעם. הוא גם אחד הסרטים האהובים של 2001, שנה שיצאו בה סרטים כמו "ממנטו", "שר הטבעות: אחוות הטבעת" ו"שרק" - והתבלטות בשנה כזו היא לא עניין של מה בכך. אבל איך זה קרה? ולמה חשוב שנזכור ונזכיר שמדובר באחד הסרטים הגדולים של המאה?

הסרט, למי שהספיק לשכוח, מספר את סיפורה של אמלי: מלצרית תמהונית ובודדה מרובע מונמארטר שבפריז, שמוצאת יום אחד תיבת מזכרות של ילד קטן שגר בדירה שלה כמה עשורים לפני כן. היא מחליטה לאתר את הילד הקטן ההוא, שמאז גדל להיות לגבר בגיל העמידה, ונודרת שאם יתרגש מהמחווה, תקדיש את עצמה לעשיית טוב עבור הזולת. הגבר אכן מתרגש (במה שהיא אולי אחת הסצנות האהובות על כותב שורות אלה), ואמלי מתחילה לפעול למען האנשים בסביבה הקרובה אליה - עד שהיא מתאהבת.

האס העיקרי של אמלי הוא לא בהכרח אמלי עצמה (אותה מגלמת אודרי טוטו, בתפקיד שהגדיר את הקריירה שלה, לטוב ולרע), אלא הבמאי שלה - ז'אן פייר ז'אנה. ז'אנה, שעד אז התמחה בסרטים אפלים ומטרידים, ביים את "אמלי" בתור סרט פנטזיה בלי חריגה על-טבעית אחת (חוץ מהסצנה ההגיונית לחלוטין בה הציורים בביתה של אמלי מרכלים עליה). הקריין הכל-יודע שמלווה את הסרט מבהיר בתחילתו שאמלי לא חיה בעולם הרגיל: בעולם שלה, תקליטים נעשים כמו קרפים ועננים באמת נראים כמו דובי צעצוע. ואת הפריז האלטרנטיבית הזאת ז'אנה מעצב ומצלם בכישרון נדיר. זו כמעט קלישאה לדבר על כמה ש"אמלי" הוא סרט אסתטי, אבל זה לא הופך את זה לפחות נכון. כל פרט בו מעוצב לכדי שלמות ויזואלית, כל פריים בו צבוע ומואר בצורה שגורמת לפריז להיראות יותר כמו ציור יפהפה ופחות כמו מלכודת תיירים יקרה.

רק ש"אמלי" לא מיוחד רק בגלל האסתטיקה שלו או אהבת האדם חסרת הפשרות שהוא מציג. זה סיפור על אנשים, אגדה למבוגרים על אישה שמאוד אוהבת את העולם בו היא חיה, ולומדת לאהוב גם את האנשים שחיים בו איתה. אמלי של תחילת הסרט היא דמות עצובה, גם אם קשה לשים לזה לב כשנכנסים לעולם המתוק (לעיתים עד כדי בחילה) שלה. היא בתם של רופא צבאי קשוח ושל מנהלת בית-ספר נוירוטית שבודדו אותה מהעולם החיצון, ולימדו אותה להירתע מכל אינטראקציה עם העולם. המסע שהיא עוברת במהלך הסרט מלמד אותה לצאת מהקליפה המגוננת שגדלה לתוכה, להכיר ולאהוב את הזולת. היא לבדה דמות מקסימה, אבל היא לא הייתה עובדת בלי האנסמבל הנהדר שמקיף אותה: מדלן, השכנה החטטנית ושבורת הלב בדירה שמתחתיה; איש הזכוכית בדירה ממול; לוסיאן, הירקן טוב הלב. "אמלי" מלא בדמויות שפשוט כיף לחזור אליהן פעם אחר פעם.

אבל גם אם אנחנו מסכימים ש"אמלי" הוא סרט שכיף מאוד לראות אחרי שבוע ארוך, עם כוס שוקו חם ושמיכת פוך - למה חשוב שנגדיר אותו בתור יצירת מופת?

"קהל שאוהב סרטי איכות - קולנוע לב, סינמטק וכאלה - פתאום גילה שהסרטים הכי קלילים ורדודים יכולים להיחשב כאיכותיים, כי הם בצרפתית"

ד"ר פבלו אוטין, חוקר קולנוע

נניח שנרצה לדעת מהם הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע. נוכל לגשת לרשימת 250 הסרטים הטובים ביותר שבחרו גולשי IMDb, לפיו התשובה היא "חומות של תקווה", "האביר האפל" או "הסנדק". אם נרצה ללכת לכיוון יותר אליטיסטי, נוכל לבדוק את סקר המבקרים הבינלאומי של המגזין היוקרתי Sight and Sound, שם שני הסרטים הטובים ביותר אי פעם הם "ורטיגו" ו"האזרח קיין". חלקם אומנותיים יותר, חלקם נגישים יותר, ולחלקם אפילו יש סוף שמח, אבל נראה שיש להם מכנה משותף אחד: כולם על גברים, ורובם מאוד מדכאים. זה לא שאין חפיפה בין סרטים טובים לסרטים אופטימיים, אבל נראה שלפחות לפי הממסד - זה שקובע מי לפנתיאון ומי לערב סרט מגבש - הסרטים הגדולים הם אלה שמציגים עולם אכזר. גם ספילברג, הבמאי ההוליוודי האולטימטיבי, זכה באוסקרים שלו רק כשהועיל בטובו להתחיל לעשות סרטים כבדים על מלחמת העולם השנייה. טרנטינו אולי יתן לגיבוריו סוף שמח, אבל דרכם תהיה עקובה מדם. היצ'קוק, קופולה, גודאר - כל הבמאים הנחשבים נוטים לעשות סרטים קודרים ורציניים. "אמלי" מציע קולנוע מפואר שמלא בז'ואה דה ויו ואהבת אדם. זה לא קורה הרבה. 

מתוך "אמלי" (צילום: UGC-Fox Distribution, צילום מסך)
חלק מאנסבל נהדר ומקסים לא פחות. איש הזכוכית ב"אמלי" | צילום: UGC-Fox Distribution, צילום מסך

ואולי זאת הסיבה ש"אמלי" אמנם נספר ברשימות מסוימות כאחד הסרטים האהובים של אותו עשור, אבל קשה למבקרים מסוימים לדבר עליו כקלאסיקה שתיזכר לדיראון עולם: עבור רבים, קלאסיקה לא יכולה להיות חמודה. "האזרח קיין" ו"הסנדק" הם סרטים על גברים רציניים וחמורי סבר, בעוד "אמלי" מספר על אישה אופטימית ואוהבת אדם שחיה בעולם שנראה כמו פרסומת ממש מושקעת לפררו רושה.

כי כמו כל מה שפופולרי, גם לאמלי ממונמארטר יש שונאים. "הסרט הזה יצא כשהייתי סטודנט לקולנוע, ואהבתי ושנאתי אותו בו זמנית. הרגשתי שהוא מתחנף, שטחי וסכריני", מסביר חוקר הקולנוע ד"ר פבלו אוטין. "ביחס לסרטים הקודמים של ז'אן פייר ז'אנה, כמו 'דליקטסן' ו'עיר הילדים האבודים', שהיו סרטים אפלים ומיוחדים, הייתה ציפייה ש'אמלי' ימשיך את הקו. כשהוא יצא, זאת הייתה הפתעה: זה סרט חמוד ומתחנף שרוצה למצוא חן. התפיסה הייתה שהבמאי התמסחר. בארץ, הוא העצים את האהבה של הקהל הישראלי לקולנוע צרפתי. קהל שאוהב סרטי איכות - קולנוע לב, סינמטק וכאלה - פתאום גילה שהסרטים הכי קלילים ורדודים יכולים להיחשב כאיכותיים, כי הם בצרפתית. הרבה מפיצים התחילו להביא בעקבות 'אמלי' סרטים צרפתיים, ורבים מהקהל בארץ רצו אותם, בגלל שהם 'בידור איכותי'".

ואכן, "אמלי" נתקל באיזושהי משוכה: רבים זוכרים ואוהבים אותו, אבל הוא לא נחשב לאחד הגדולים ביותר, למרות שבפירוש מגיע לו. כשנחתם העשור ההוא, בדירוגי הסרטים האהובים ביותר ע"י המבקרים שובצו סרטים כמו טרגדיית הנפט "זה ייגמר בדם", או הקומדיה הרומנטית המדכאת בתבל, "שמש נצחית בראש צלול". "אמלי" לא התקרב לצמרת. "הסרט יצא בשנים שבהן אופל בקולנוע נהיה אופנתי", אומר אוטין. "שנתיים לפני כן, יצאו 'המטריקס' ו'מועדון קרב'. חצי שנה אחרי שיצא, קרה אסון התאומים, וגם סרטי ג'יימס בונד ו'באטמן' נהיו אפלים יותר. באותן השנים, אנשים העדיפו את הסרטים שנראו נועזים ולא-מתחנפים, ו'אמלי' סרט מתוק ומתחנף". 

בתור ילד בן 12 שלומד איך לאהוב קולנוע, רציתי לראות את כל הסרטים הטובים בעולם - ו"אמלי" עומד בגאון לצידם. בניגוד לרובם, הוא גם מסרב לבאס את צופיו. קל להירתע מקולנוע שמקפיד על פנים חמורות סבר כדי להבהיר שיש לקחת אותו ברצינות, ו"אמלי" הוא הדוגמה המובהקת ביותר לקולנוע מופתי שאוהב את החיים בעוצמה כמעט גרוטסקית. בצפייה חוזרת, אין שם רק מתיקות חסרת פשרות: אמלי היא סוג של פיה טובה, אבל כשהיא רואה שהירקן שלה מתעלל בעובד שלו - היא בשמחה תבצע בו מניפולציה רגשית שתערער את שפיותו לחלוטין. "אמלי" הוא סרט יותר בוגר ממה שנותנים לו קרדיט, וחכם באותה מידה.

השונאים אולי ישנאו, אבל עבור רבים אחרים, "אמלי" יישאר אחד הסרטים האהובים בעולם. ובמלאת שני עשורים לצאתו, חשוב להיזכר בו ולומר לשוחרי הקולנוע, וגם לאלה שעתידים לעשות סרטים יום אחד - תראו איך אפשר ליצור קולנוע תמים ושמח שמוכן להסתכל על העולם דרך משקפיים ורודות, ועדיין להיות וירטואוזי, מפואר ומבריק. מדובר באחד הסרטים הגדולים של המאה ה-21, וראוי שנכיר בו ככזה. גם, ובמיוחד, בגלל ש"אמלי" בא להרים.