אנחנו אוהבים לדבר על העץ שנופל ביער בלי שאיש ישמע או יראה אותו, אבל מה אם עץ נשתל בלב העיר? זוהי נקודת הפתיחה של הסרט החדש "אזרח מודאג", בבימויו של עידן חגואל. גיבור הסרט, בן, שותל עץ ברחוב שלו. כשהוא רואה ששני פליטים צעירים מאריתראה נשענים עליו, הוא מבקש מהם בנימוס שיפסיקו. כשהם ממשיכים, בן מחליט להתקשר למוקד העירוני כדי לשלוח פקח שיגרום להם להפסיק. וזה עובד לו, אבל התוצאות הרסניות יותר ממה שהוא היה מוכן להכיל - מספיק הרסניות כדי שיחלחלו למערכת היחסים הבורגנית והנאה שלו עם אהובו רז.
השניים חיים בדירה מעוצבת ויפהפייה, ומהצד נראה שהם מגשימים את החלום ההומואי, כולל משרה נחשקת ותוכניות קונקרטיות להורות על ילד שיבוא אליהם דרך פונדקאות. אבל אותו מעצר אלים שנגרם באשמתו של בן מערער את שלוותו, והוא מתחיל לשים לב שהקיום האידילי שלהם מתרחש בבועה שהולכת ונסדקת. את בן ורז מגלמים שלומי ברטונוב ("השחף") ואריאל וולף ("התגנבות יחידים", "משפחה טובה"), שהם, למרבה הקסם, זוג גם בחיים עצמם כבר 14 שנים, מאז שנפגשו לראשונה בלימודי משחק בניסן נתיב.
אתם יכולים להחזיר אותי ליום שבו נפגשתם בפעם הראשונה?
שלומי: "כן, אני יכול. זה היה באודישנים לבית ספר למשחק אחר בכלל, ליורם לוינשטיין".
אריאל: "אני זוכר רק את ניסן נתיב".
שלומי: "אז אתה לא זוכר את הרגע הראשון. טיפוסי".
אריאל: "אני זוכר את הרגע השני שנפגשנו!".
מה אתה, אריאל, אוהב בשלומי?
שלומי: "אין, לא תמצא".
אריאל: "אם אני אחפש טוב טוב... סתם, יש הרבה דברים".
שלומי: "יאללה, הטיימר רץ".
אריאל: "סתם, הדבר הבסיסי הוא הדרך שבה הוא מסתכל על החיים, שמכילה איזה חופש ואינדיבידואליות מאוד חזקה".
ואתה, שלומי?
"אותו דבר. אם אני חושב על העבודה המשותפת שלנו, תמיד מאוד הרשים אותי שאריאל מאוד בטוח בדרך שבה הוא הולך. ככל שאתה מכיר בנאדם אתה נחשף לשבריריות שלו וכמה שזה לא באמת כמו שזה נראה, אבל הוא עמוד אש בהרבה אנרגיות שהוא יוצר, וזה מאוד מושך. באריאל יש אנרגיה של מנהיג, של מתווה דרך".
"אין אצלנו הפרדה בין סוג החיים לחיים עצמם, בין המקצועי לאישי. אם אנחנו ביחד בזה אנחנו חיים את זה ביחד. כל הבית נהיה דבר אחד. יש בזה פלוסים אדירים ויש בזה גם קשיים"
אריאל וולף
למצוא אחד את השני בטנגו
זו אינה הפעם הראשונה שבה ברטונוב ו-וולף משתפים פעולה. למעשה, בכניסה לדירתם לא מתגלה בפניך עוד פיסת נדל"ן היישר מהקטלוג, כמו זו שדמויותיהם מהסרט חיות בה, אלא סטודיו עצום שבו הם עובדים וחיים - עורכים חזרות לפרויקטים משותפים שבהם אריאל משמש כבמאי וברטונוב כשחקן. בינתיים עלו שלוש הצגות פרינג' שבהן השניים שיתפו פעולה: "אדיפוס.טריפטיכון", "תיאורמה" ו"הליוגבלוס".
איך משלבים יחסים זוגיים ומקצועיים?
אריאל: "ככה הכרנו. אין אצלנו הפרדה בין סוג החיים לחיים עצמם, בין המקצועי לאישי. אם אנחנו ביחד בזה אנחנו חיים את זה ביחד. כל הבית נהיה דבר אחד. יש בזה פלוסים אדירים ויש בזה גם קשיים. יש תקופות שבהן זה החזיק יותר, ולתקופות מסוימות זה גבה מחיר".
ואיך זה לביים את בן הזוג שלך?
"גם מדהים וגם מורכב. זאת הייתה חוויה חזקה. הוא שחקן מאוד טוב!".
שלומי: "הייתי בגלגול אחר של האישיות, ואילצתי אותו להתמודד עם גינונים שהיום לא הייתי לוקח עליהם אחריות. פוצצתי חזרות, התעצבנתי קבל עם ועדה כי הרגשתי שזה הבית שלי ולכן אני יכול לעשות מה שאני רוצה. זה לפעמים טורף את המשוואה הזאת של יחסי במאי-שחקן".
ניקול קידמן וטום קרוז שיחקו בני זוג ב"עיניים עצומות לרווחה" וזה לא עבד להם. איך זה היה בשבילכם?
"זאת הייתה נקודה של כוח בדיאלוג שלנו, בטנגו הזה. מצאנו אחד את השני, עזרנו אחד לשני לשאת את זה. סרט עצמאי זה חתיכת תיק, אבל היינו יחד בדבר וזה היה מאוד נעים".
מה מידת ההזדהות שלכם עם בן וארז? קראתם את הסיפור שלהם ואמרתם "זה אנחנו"?
"זה לא אנחנו. זה רק סיפור שחגואל ביקש מאיתנו לספר, אבל בבן יש הכרח להילחם עבור איזה צדק בזמן שהוא לא רואה את התמונה הרחבה, ואני יכול להזדהות עם זה. אני יכול להזדהות עם עיוורון חברתי".
סרט על בנות יענה
קשה להתחמק מהביקורת של "אזרח מודאג", סרט שלא מהסס לירות ישירות לתוך הקהילה ממנה הגיעו הבמאי, השחקנים הראשיים, ואפילו העורך והצלם; ביקורת על קהילה גאה שחבריה לא רואים מעבר לפריבילגיות של עצמם, וגם באופן כללי - ביקורת על כל מי מאיתנו, גיי או סטרייט, שמעדיף לטמון ראשו בחול פשוט בגלל שככה קל יותר. "זה לא סרט על הומואים", ברטונוב מסביר. "זה סרט על בנות יענה".
זאת ביקורת שאתם שותפים לה?
"כמובן. בקול גדול. אנחנו חיים בישראל, ובישראל ה-DNA הבסיסי הוא לא להסתכל למציאות בעיניים".
אתם תבינו מישהו שיגיד שמדובר בירי בתוך הנגמ"ש או הומופוביה מופנמת?
"אחת הסכנות בתפיסה קהילתית היא השכנוע של הקהילה שיש דבר כזה 'מאבק חשוב יותר'. יש בעיה קשה ומהותית ברגע שאנשים לא מסוגלים לקבל ביקורת אירונית כלפי עצמם. זה לא ירי בתוך הנגמ"ש, זאת התחננות משפחתית. אני לא צועק לכולם 'תראו מה אנחנו עושים', אני צועק לחברים שלי".
שלומי, אתה בדרך כלל עושה תיאטרון, ומשחק קולנועי הוא לרוב מאופק יותר. איך ניגשת לתפקיד כזה?
"בתיאטרון אתה תמיד עטוף בשכבה ענקית של דימוי ומרחק, ובקולנוע אתה בסיטואציה יותר אינטימית. האינטימיות הזאת הונחלה גם דרך עבודת הבימוי של חגואל על הסט, גם מתוך האינטימיות של אריאל ושלי. האינטימיות הזאת היא מה שאתה מתאר כאיפוק, וזה כיף לי שזה עבר ככה, כי איפוק היא תכונה מהממת. בתיאטרון יש משהו שברמה הקיומית יותר כיף לי להיות בו, הסף של ההתפרעות ואובדן הגבולות. קולנוע מחייב אותך לאיזשהם גבולות, כי בסופו של דבר יש לך את המרקר על הרצפה ואם תפספס אותו אז אתה תתפספס. זאת שליטה באין שליטה, זה סקסי וזאת מיומנות שהייתי רוצה יותר לרכוש".
"אני חי בתחושה הולכת וגדלה שבועטים אותנו החוצה. וזאת תחושה שהתחילה ממקום מאוד כואב וקשה, והולכת ומתרככת ככל שהזמן מתקדם, כי אני מבין שזה נכון, אין ברירה וזה הכיוון"
שלומי ברטונוב
אם היית שם בדירה ליד בן, רגע לפני שהוא מתקשר למוקד 106 כדי להתלונן שנשענים על העץ ששתל, מה היית אומר לו?
"הייתי אומר לו שזה הזוי להזמין פקח בגלל שמישהו נשען על עץ. לא הייתי נותן לו לעשות את זה כי אני מכיר את הפקחים ויודע מי יגיע".
שניכם אומנים שחיים בעיר הכי יקרה בעולם. איפה זה פוגש אתכם?
אריאל: "בבנק. אי אפשר להתקיים מזה".
שלומי: "אני חי בתחושה הולכת וגדלה שבועטים אותנו החוצה. וזאת תחושה שהתחילה ממקום מאוד כואב וקשה, והולכת ומתרככת ככל שהזמן מתקדם, כי אני מבין שזה נכון, אין ברירה וזה הכיוון. תל אביב לא תחזיק אותי, היא לא רוצה אותי פה בבסיס, ואני לא בטוח שישראל רוצה אותי פה".
כאומן? כגבר הומו?
"מה שתרצה".
אתם זוג גאה שהרגע היה חלק מיצירה גאה, לא נראה לי שאתם מתביישים בזה. אבל אנחנו עומדים בפני השבעת ממשלה חדשה, ומסתמן שהיא לא מתה על הקהילה.
"יש מאבקים שהאיזון שלהם נמצא בסכנה יותר קשה מהקהילה הגאה".
אילו מאבקים?
"המאבק לשחרור פלסטין הוא ראשון במעלה כרגע. אנחנו יושבים על חבית נפץ אדירה וזה תמיד היה ככה, זה לא חדש. אני לא מאמין שיגזלו ממני את חירות הפרט ללכת ברחוב שלוב זרוע. לא שאני רוצה, אבל אם אני רוצה אני בטוח שלא יקחו את זה ממני".
אתה לא רוצה?
"אריאל באמת מתוק מאוד, אבל אני לא אוהב שתופסים לי ביד כשאני הולך. זה מביא לי עצבים. אני הולך ככה עם אמא שלי. כפרה עליה".