אנחנו מודים שטעינו. שאצבעותינו לא היו על הדופק (אבל זה רק משום שהן בדיוק הקלידו במרץ כתבות יפות וחשובות). פספסנו את הסרט "מאבדים את זה" בשבועות בהם הוקרן בבתי הקולנוע בישראל, אבל בכוונתנו לתקן את העוול ולהאיר עליו בזרקור. כן, למרות שקראו לו בארץ "מאבדים את זה".
"Blockers", כך במקור, הופק על ידי סת' רוגן ושותפו ליצירה, אוון גולדברג. הוא עלה לאקרנים באפריל וזכה גם להצלחה מסחרית נאה בארצות הברית, אבל לא הותיר יותר מדי רושם בקופות הישראליות. כן, הוא סוקר ובוקר ונצפה, אבל כוחו האמיתי התגלה בשבועות האחרונים, כשהגיע לצפייה ביתית - אנחנו רומזים פה שמדובר בשרתי הורדות, אבל בחיים לא נמליץ לכם לחפש לו טורנט כי זה לא הדבר החוקי לעשות - והפך לסרט חבר'ה. לסרט הזה שרואים בסוף יום עבודה או בסוף השבוע עם חברים, כי למי יש כוח לסדרה. לסרט שכולם כבר צפו בו איכשהו, בלי שאף אחד הגיע בשבילו לקולנוע.
זה סיפורם של שלושה הורים לשלוש בנות, שמגלים שבנותיהן כרתו ביניהן ברית ונשבעו לאבד בו זמנית את בתוליהן בסוף נשף הסיום של התיכון. העלילה עוקבת במקביל אחרי הנערות ואחרי ההורים: מצד אחד הערב הפרוע שעובר על הטינאייג'ריות שמנסות לתכנן את הפעם הראשונה המושלמת (ועל הדרך לשתות, לעשן, לגלות נדבכים חדשים במיניות שלהן ולעבוד על הקשר החברי), ומצד שני, הערב הפרוע באותה המידה שעובר על ההורים, שנקלעים לתסבוכות חוקיות ולא-לגמרי-חוקיות בדרכם לסכל את הפעילות המינית של בנותיהם. כמיטב המסורת של "סופרבאד" ו"רחוב ג'אמפ 21", ההרפקתאות האלה גסות להפליא וכוללות לא מעט עירום פרונטלי, אלימות פיזית ולפחות סצנה אחת שקצת משלבת בין השניים וכוללת תחיבת בקבוק אל הישבן. יו נואו, אלמנטים קלאסיים של קומדיה.
אין מה להתפלא על ההצלחה הוויראלית כמעט של "מאבדים את זה", בטח לא בישראל, ששכללה את צפיית החבר'ה לאמנות. מדובר בסרט מצחיק ופרוע, שלא פוחד לקחת את הדמויות שלו אל הקצה. אבל בעצם, יש המון מה להתפלא על ההצחלה של "מאבדים את זה", משום הבחירות התסריטאיות היפות והמקוריות שלו. קודם כל, הבחירה לשים את נערות במרכזה של עלילת סקס וסמים – כן, אנחנו לא אמורים להתרגש מנשים שמקללות ומזדיינות, אבל ניסינו בכוח להיזכר בקודמיות נעורים שטיפלו בנושאים האלה בכזאת קוליות, ולא ממש מצאנו. ג'ולי, קיילה וסאם, הגיבורות הצעירות של "מאבדים את זה" מגולמות בכישרון, ועוברות במהלך לילה אחד תהליך התבגרות מזורז אך מעורר הזדהות. הן נראות ונשמעות כמו שאנחנו יכולים להניח שנערות אמריקאיות נראות ונשמעות: הן לא טיפשות, תמימות את מתחסדות והן רוצות להוציא את המקסימום מערב אחרון של מרד לפני שייפרדו זו מזו וייסעו לקולג'.
במקביל, כאמור, זה גם סיפור על גוזלות שעוזבות את הקן, ועל הציפורים הזקנות שנותרות מאחור ולא לוקחות את זה כמו שצריך. ליסה (לזלי מאן המצוינת, "הכל יחסים", "האישה האחרת") נחושה למנוע מבתה לחזור על הטעויות שעשתה בעצמה כנערה, מיטשל (ג'ון סינה) מתקשה לקבל את היותה של בתו ברייה מינית עם רצונות משלה והאנטר (אייק ברנהולץ, "מינדי") הוא האבא הלוזר-אבל-מגניב שרק רוצה שבתו תפסיק לשמור ממנו את הסוד האחד שברור לכולם שהיא שומרת. וזה לא ספוילר, תאמינו לנו, עלילת היציאה מהארון ב"מאבדים את זה" מטופלת בדיוק באגביות הנכונה. זה גם המקום לציין שמדובר בסרט פמיניסטי בצורה כמעט יוצאת דופן בנוף הקומי האמריקאי (ביימה אותו קיי קנון, שהפיקה את "30 רוק" וכתבה את סרטי "פיץ' פרפקט").
ואגב אגביות נכונה, לכל אורכו "מאבדים את זה" הוא סרט שלא מתרגש מהתכנים שמוצגים בו, קיצוניים ככל שיהיו, וזו מעלה נהדרת. הוא מנווט בנועם ובקלילות בין סיטואציות מופרכות, ומאפשר לגיבוריו לעשות את הקטע שלהם - ולהתבגר - בלי להטיף או להזדעזע. זה סרט קיץ מושלם, שרק במקרה, שלא לומר ברשלנות פושעת, לא הפך בארץ ללהיט. לא נורא, אתם עדיין יכולים להשלים אותו, רק אל תגידו שאנחנו שלחנו אתכם. אנחנו לא רוצים לצאת הורים זקנים ולא מעודכנים, ולהודות שגם אנחנו פספסנו את הסרט הזה בזמן אמת.