פסטיבל הקולנוע היהודי של ירושלים יחגוג בקרוב את מהדורתו ה-24, וייערך בחג החנוכה בסינמטק ירושלים. השנה, יוקרנו בפסטיבל למעלה מארבעים מסרטים מעשרים מדינות שונות; אחד מהם הוא הסרט "שכנים" של הבמאי הכורדי מאנו חליל, שעוסק בין השאר בשנאה ממנה סבלו הכורדים והיהודים בסוריה.
הסרט - שמבוסס באופן חופשי על ילדותו של חליל עצמו - מתרחש בעיירת גבול סורית בתחילת שנות ה-80, ועוקב אחרי סרו הקטן, שמתחיל את לימודיו בבית הספר. למוסד החינוכי מגיע מורה חדש שמטרתו היא להפוך את התלמידים הכורדים לחלק מהעולם הפאן-ערבי: הוא אוסר על השימוש בשפה הכורדית, מאלץ אותם להלל את אסד ומסית לשנאה נגד היהודים. השיעורים מצערים ומבלבלים את סרו, שמתגורר בשכנות למשפחה יהודית חביבה.
טריילר שכנים- Go2Films from Go2Films on Vimeo.
"האנטישמיות בעולם הערבי החלה כשמדינת ישראל קמה, ונמשכת עד עכשיו", אומר חליל בשיחה עם mako. "עד היום, אם רוצים להגיד למישהו שהוא רשע או טיפש אומרים לו 'אתה כמו יהודי'. כשהצגתי את הסרט בפסטיבל בסעודיה, עיתונאי ממצרים אמר לי: 'אתה מקבל כסף מהאויב ישראל'. לי כבמאי אין שום אויבים ואין לי בעיה לקבל תמיכה כלכלית מאף אחד, אבל לא קיבלתי תמיכה כלכלית מישראל".
חליל למד משפטים והיסטוריה באוניברסיטת דמשק וסיים את לימודיו בשנת 1986. באותה שנה, הוא הגיע לצ'כוסלובקיה כדי להגשים את החלום שלו וללמוד קולנוע. "ב-1993 חזרתי לכורדיסטן הסורית, ובגלל ריאיון שנתתי בעיתון בצ'כוסלובקיה, הם הכניסו אותי למאסר של כמה ימים כי אמרתי שאני כורדי. כמובן שלכורדים לא היה קולנוע. בטורקיה, עיראק, איראן וסוריה התרבות שלנו אסורה, השפה שלנו אסורה. הגורל שלנו הכורדים הוא להיות מחולקים בין המשטרים הפשיסטים, הנאצים והדיקטטורים האלה".
"סוריה הביאה את התיאוריות שלה מהיטלר. 'מיין קאמפף' נמכר עד היום בדמשק"
איך נולד הרעיון ל"שכנים"?
"הרעיון הזה איתי מאז שאני ילד. היו לנו קשרים טובים עם השכנים היהודים – כי אנחנו בני אדם. אף פעם לא שאלנו מישהו מה הדת שלו ופסלנו אותו בגלל זה. באזור שגרתי בו היה שוק יהודי, וקנינו בעיקר מחנויות יהודיות. היו לנו יחסים של כבוד וסולידריות.
רציתי לצלם את 'שכנים' במדינה שלי. אבל גם בימי הדיקטטור הגדול - חאפז אל-אסד, האב של הדיקטטור כיום - זה היה בלתי אפשרי. כבר בגיל 6 כשהלכתי לבית הספר המורה הרביץ לי כי דיברתי כורדית, וככה התחיל התסריט, בראש שלי לפחות. אבל הוא השתנה והתעדכן עם השנים לפי מה שקרה עם הכורדים, וגם עם מה שקרה בסוריה בעשור האחרון".
איפה צילמתם את הסרט?
"את ההפקה התחלנו לפני 3 שנים בחלק מכורדיסטן, אבל אז טראמפ החליט להוציא משם את החיילים האמריקאים וטרוריסטים השתלטו על המקום, ולא היה אפשר לצלם שם. לכן, החלטנו לצלם את הסרט בכורדיסטן העיראקית בכפר הרוס. אנחנו בהפקה בנינו את הבתים ואת כל מה שרואים בסרט".
הסרט, כאמור, מציג תמונה קשה של היחס ממנו סבלו היהודים והכורדים כאחד – יחס שלדברי הבמאי הזכיר את זה של גרמניה הנאצית כלפי מיעוטים. "היהודים חיו בפחד, הם לא היו יכולים לצאת מהבית והיו בסוג של גטו", נזכר מאנו. "סוריה הביאה את התיאוריות שלה מהיטלר. 'מיין קאמפף' נמכר עד היום בדמשק. אחד העוזרים של אייכמן אימן את הכוחות המיוחדים של סוריה ומת בגיל מאוחר בדמשק. במדרג של הסורים היו קודם כל הערבים, לאחר מכן הכורדים, ובתחתית – היהודים".
יש הרבה קווי דמיון בין יהודים לכורדים, כך אומר מאנו. "בגלל היחס שקיבלנו, היינו חייבים לגלות סולידריות אלה לאלה, כי ראו בנו כאויב ולא התייחסו אלינו כבני אדם".
"מי שעברו טרגדיות היסטוריות יכולים בקלות להרגיש סמפתיה לאחרים"
איך אתה חושב שהסרט יתקבל בישראל?
"אני חושב שמי שעברו טרגדיות היסטוריות יכולים בקלות להרגיש סמפתיה לאחרים. מה שקרה לעם היהודי בהיסטוריה ובכלל ובשואה, לפני שהייתה להם מדינה משלהם שמגנה עליהם ומצילה אותם, היה נורא. אי אפשר להתעלם מהשואה, זו קטסטרופה בהיסטוריה האנושית שהעם היהודי עבר. לכן אני מאמין שהיהודים מרגישים סולידריות כלפי הכורדים".
לצד זה, מבהיר מאנו שלפחות מבחינה פוליטית – ישראל יכולה לעשות יותר למען העם הכורדי. "האינטרסים הפוליטיים חזקים יותר מהסולידריות הזו", הוא אומר. "אני מאמין שישראל כדמוקרטיה במזרח התיכון יכולה לעזור עוד לכורדים".