שמה של השחקנית ברניס בז'ו לא שגור בפי כל, והיא יכולה לחצות את הרחוב הישראלי בלי שאיש יזהה אותה. אבל היא כוכבת. גם באנגלית רצוצה ודרך מסך הזום קשה לפספס שמדובר באישה שהמצלמה אוהבת, לא משנה איזו מצלמה: הייתה זו, למשל, מצלמתו של הבמאי זוכה האוסקר מישל הזנוויצוס - בעלה ואב ילדיה של בז'ו - שסרטו, "הארטיסט", הביא אותה למסכים ברחבי העולם ולמועמדות לאוסקר. עכשיו, זוהי מצלמתו של הבמאי הישראלי הצעיר תום שובל. שובל ("הנוער", "הד קולך") הגריל ליהוק של השחקנית הצרפתייה לסרטו החדש, "הסירו דאגה מלבכם", שעלה בשבוע שעבר לאקרנים.
ב"הסירו דאגה מלבכם", מגלמת בז'ו את אלמה – צרפתייה צעירה ונאה שמתאלמנת ממולטי-מיליונר ישראלי, שמותיר אותה עשירה ומנותקת באחוזה ענקית ומפוארת על החוף. בבדידותה, אלמה מחליטה להכניס לביתה את כל נדכאי העיר: דרי-הרחוב, הנרקומנים ומי לא. זה הולך טוב בדיוק כמו שאתם יכולים לדמיין.
"נמשכתי לתסריט הזה בגלל שהקהל מקבל בו המון שאלות שלא נענות", אומרת בז'ו בריאיון ל-mako. "אתה מבקש מהקהל לשאול את עצמו אם הוא מבין את האישה הזאת, אם מה שהיא עושה הוא טוב או רע, אם היא משוגעת או לא. היא נדיבה, אבל טיפשה, ויש לה כל כך הרבה כסף עד שהיא למעשה כבר לא מתעניינת בכסף".
את מקנאה באנשים כאלה, או שאת מרחמת עליהם?
"לא זה ולא זה. אני לא שופטת אותם".
אי פעם שפטת דמות שגילמת?
"אי אפשר לשפוט דמות שאת משחקת, כי אז את לא באמת יכולה להיות הדמות הזאת. את יכולה לחלוק על דמות שאת מגלמת, אבל אם תשפטי אותה, את לא תאהבי אותה, ואז איך תוכלי להיכנס לנעליים שלה?".
לא חשבתי ש"הארטיסט" ישנה את חיי
ב-46 שנותיה, בז'ו הספיקה לראות עולם. היא ילידת בואנוס איירס, ארגנטינה; משפחתה ברחה מהדיקטטורה הצבאית שקמה במדינה בשנות השבעים, והתיישבה בפריז כשהייתה בז'ו בת שלוש. הסרט הראשון בכיכובה של השחקנית יצא לפני שלושים שנה בדיוק, ומאז היא הספיקה להופיע בסרטים איטלקיים, צרפתיים וארגנטינאיים, לעבוד עם הית' לדג'ר ב"סיפורו של אביר" – ובזכות שובל, גם לזכות בהזדמנות לראות איך עובד סט ישראלי. התרשמותה? "סט הוא סט".
זאת הפעם הראשונה שלך בישראל. מה חשבת?
"תל אביב היא עיר צעירה וכיפית, אבל כמו שפריז אינה צרפת וניו יורק אינה אמריקה, אני מניחה שתל אביב אינה ישראל. מי שחי מחוץ לישראל רק שומע על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מלחמה ומלחמה ומלחמה. כשאתה מגיע לתל אביב אתה מגלה עיר ייחודית, שמאלנית וליברלית".
אם אחד מהקולגות שלך, אמנים שתומכים בחרם התרבותי על ישראל, יגיד לך "בכך שהשתתפת בסרט ישראלי את הבעת תמיכה בכיבוש" - מה תעני לו?
"אני בעיקר אהיה בהלם ולא אבין על מה הוא מדבר. אני בסך הכל המראתי לישראל כדי לעבוד עם במאי ולעשות סרט. איך זה קשור לתמיכה בישראל או בפלסטין? אני חושבת שאני, כצרפתייה שחיה בפריז, לא יכולה לשפוט מה קורה אצלכם. אני לא שם. אני יכולה לעבוד עם תום, להיות חברה של אמנים פלסטיניים, ולא להרגיש שאני בוגדת באף אחד מהם. אני עובדת עם אנשים. מה שהממשלה שלהם עושה זה משהו אחר".
כשאת מול מצלמה, יש לך את תשומת הלב שלנו כצופים. זה משהו שלומדים? משהו שנולדים איתו? זה משהו שאת בכלל שמה לב שיש לך?
"אני מניחה שזה משהו שיש או שאין לך. אי אפשר להסתמך על הזוהר שלך – יכול להיות שאם תפגוש אותי בחיים האמיתיים, הוא לא יהיה שם. יכול להיות שזה משהו שקורה רק עם התאורה והצלם הנכונים. יש לי חברים שחקנים שנראים כמו אנשים פשוטים ורגילים, אבל כשהם נעמדים מול מצלמה – וואו".
"אני לא יכולה לשפוט מה קורה אצלכם, אני לא שם. אני יכולה לעבוד עם במאי ישראלי ולהיות חברה של אמנים פלסטיניים, ולא להרגיש שאני בוגדת באף אחד מהם. אני עובדת עם אנשים. מה שהממשלה שלהם עושה זה משהו אחר"
נראה שבז'ו תיזכר לעד כשחקנית הראשית של "הארטיסט", סרט שהיה הלהיט הענק היחיד של כל המעורבים בו. במאי הסרט, מישל הזנוויצוס, ביים מאז סרט אמריקאי אחד, חזר לקולנוע צרפתי, ושיתף פעולה עם בז'ו פעם נוספת בקומדיית הזומבים הנפלאה "קאט!"; ז'אן דוז'רדן, שכיכב ב"הארטיסט" וזכה עליו בפרס האוסקר, הופיע בתפקיד קטן ב"הזאב מוול סטריט"; וזהו, בעצם. לעומת דוז'רדן, בז'ו אפילו לא ניסתה לכבוש את הוליווד – אבל היא כן המשיכה לשחק בסרטי איכות: מאז "הארטיסט" היא הספיקה בין השאר לככב בסרט "העבר", ולזכות עליו בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן.
איך חשבת שהקריירה שלך תיראה אחרי "הארטיסט"?
"לא חשבתי שזה ישנה את חיי, בטח לא את חיי המקצועיים. ולא חשבנו שמישהו יראה אותו, חוץ מכמה שוחרי קולנוע צרפתיים וזהו".
ומתי הבנת שאת משתתפת בלהיט ענק?
"כשהארווי ווינשטיין קנה את הסרט. הנחנו שאם הוא קנה אותו, זה די מגניב. בקאן כבר הבנו שיש לנו בידיים משהו מיוחד".
אפרופו הארווי ווינשטיין, אני חייב לשאול: כששמעת את ההאשמות נגדו, מה חשבת?
"הייתי בהלם. ואז הייתי עצובה כשחשבתי על כל הנשים האלה. התביישתי בתעשייה שלנו. הבעיה היא גברים עם כוח. אני אישה, ואנחנו יודעות את זה מאז שאנחנו צעירות מאוד – את מרגישה את זה, וגם אם את לא יודעת לתת לזה שם, את יודעת שיש משהו בעייתי. ככל שזה נוגע ל'הארטיסט', ווינשטיין הגיע ממש בסוף – הוא הביא את הסרט לאור הזרקורים באמריקה, והודיתי לו על זה. היה לו חוש טוב לסרטים ולבמאים, אי אפשר לקחת את זה ממנו, אבל הוא איש רע מאוד. זאת תמיד הבעיה עם אנשים שיכולים להיות גאונים בתחומם אבל להיות אנשים נוראים בחיים האמיתיים שלהם".
וכשזה יוצא מפיה של שחקנית צרפתייה, קשה שלא להיזכר ברגע ההוא שטלטל את תעשיית הקולנוע המקומית לפני כשלוש שנים. ב-2020, הבמאי הגדול והאנס המורשע רומן פולנסקי זכה בסזאר (האוסקר הצרפתי); בתגובה, יצאה מהאולם במחאה השחקנית אדל האנלה, שהריעה בסרקזם זועם: "ויוה לה פדופיל, בראבו!". בז'ו (שזכתה בעצמה בסזאר שמונה שנים לפני כן) נעדרה מהאירוע הזה. "אני לא באה לטקס כשאני לא מועמדת", היא אומרת כמובן מאליו. "אני אצביע, אבל אישאר בבית עם הילדים שלי".
את לא אוהבת פרסים?
"אני חושבת שזה מאוד מגניב ומאוד כיף לקבל אותם, אבל קל לי לומר את זה, כי זכיתי בכל כך הרבה".
אני מאושרת בצרפת. באמריקה אני אהיה עוד אחת מתוך קבוצה עצומה
ובכל זאת, בפרס הנחשק ביותר בז'ו עוד לא זכתה: האוסקר. זאת בניגוד לשחקנית הצרפתייה מריון קוטיאר, למשל, שזכתה בפרס ב-2009 ומאז נחשבת לשחקנית הצרפתייה הכי פופולרית בהוליווד. בז'ו ראתה את המסלול הזה ואף צעדה בו לזמן מה, עד שהחליטה שהיא לא מעוניינת.
כשאת רואה שחקניות כמו מריון קוטיאר, שעברו מצרפת להוליווד, זה משהו שמעניין אותך בכלל?
"כן, זה עניין אותי, כשהייתי בת 20, ואז השתתפתי ב'סיפורו של האביר'. אבל עכשיו אני לא מנסה בכלל".
"אני מאושרת בצרפת", אומרת בז'ו על הקריירה האירופאית שלה. "אני מקבלת תפקידים ראשיים מעניינים מאוד. אני עם המשפחה שלי, מדברת בשפה שלי. באמריקה אני אהיה עוד אחת מתוך קבוצה עצומה של שחקנים מדהימים. מריון עושה את הדבר שלה – אם בהוליווד יצטרכו צרפתייה, הם יקראו למריון או ללאה סיידו. אבל אני מבוגרת מכדי לשלוח אודישנים וקלטות וכל זה. עשיתי את זה לפני שלוש שנים בשביל ג'ורג' מילר, שליהק לסרט המשך של הסרט ההוא עם שרליז ת'רון", אומרת בז'ו בהתייחסה לסרט "פיוריוסה", שיתמקד בדמות שת'רון גילמה ב"מקס הזועם: דרך הזעם".
"נבחנתי לתפקיד של הרעה. לקח לי שבוע לעבוד על המבטא שלי, שלחתי את האודישן ולא קיבלתי אף תשובה. הם לא מתקשרים ואומרים 'היית טובה' או 'היית גרועה'. אמרתי לעצמי – את יודעת מה? זאת הפעם האחרונה. בגילי יש לי מספיק אגו כדי שאוותר על זה מראש. אני לא צריכה לטוס לאמריקה בשביל תפקיד טוב. זה לא שהם באים לצרפת כדי לעשות סרט צרפתי".
את לפעמים נזכרת במועמדות שלך באוסקר ואומרת לעצמך "עשיתי את שלי"?
"לא, לא. בין השאר, כי לא זכיתי. מה שחשוב באמת זה העשייה של הסרט והאנשים שאתה פוגש בדרך. אני עושה סרט עכשיו, וכל בוקר אני קמה לסט ואומרת – איזה מזל יש לי. אני עושה פאקינג סרט טוב. איך אני נהנית".