הקול האנושי (The Human Voice)
ספרד, 30 דקות

טילדה סווינטון היא אישה על סף התמוטטות עצבים שבן זוגה עזב את ביתם המשותף לפני שלושה ימים ולא שב. המזוודות שלו ארוזות והכלב שלו מצפה לו, ויותר מהכל, יש פה אישה שצריכה קלוז'ר - אבל הגבר הנוטש לא הולך לתת לה את זה. זה בגדול, הסיפור הכי ישן בהיסטוריה האנושית ובמקרה הזה גם עיבוד חופשי למחזה של ז'אן קוקטו מ-1930, וכמובן שזו גם לא הפעם הראשונה שאנחנו רואים את סווינטון במצב פריך שכזה, או צופים בסרט של פדרו אלמודובר שבו אישה נמצאת על סף כלשהו על רקע דירה מוגזמת.

ולמרות כל זה, "הקול האנושי" הוא סרט קצר (שנמשך 30 דקות, פחות ממה שלוקח לרובנו להגיע לאולם קולנוע) מרגש ומדויק, והתיאטרליות של סווינטון הופכת למהפנטת ככל שהדקות נוקפות והנפש שלה - כמו גם הדירה הצבעונית ומעוררת הקנאה - מתפרקת. זה גם סרט שיש בו רק כוכבת אנושית אחת, אבל החפצים והמותגים שמופיעים לאורכו - מהמקרר של סמג, מכונת הקפה של נספרסו, האוזניות האלחוטיות של אפל, הנעליים של לה פרלה, הרהיטים של מותגי עילית איטלקיים - ועד הכדורים נגד חרדה ודיכאון, מדף הקוסמטיקה ומצית הזיפו שבידה של הגיבורה - משחקים תפקיד לא מבוטל. כן, אפשר לראות בהם פרסומת (והרי כל המותגים האלה מופיעים בתודות בכותרות הסיום), אבל הבוטות שבה הם נדחפים לאסתטיקה הקולנועית האלמודוברית מכניסה בהם משמעות. כי בסופו של דבר, להיות מוקפת בסמלי סטטוס ספציפיים לא יציל אישה מנפילה לתהום. (מאיה לקר)

תוכנית א' (Plan A)
ישראל, 109 דקות

אחרי שני סרטי אימה מצליחים שזכו גם לתהודה בינלאומית, האחים פז עוברים לעסוק בשואה ומביאים למסך את סיפוריהם של חבורת נקם ואבא קובנר, שלא ממש נחקקו בנרטיב הישראלי. חבורת נקם הייתה חבורה של שורדי שואה שתכננו לנקום בעם הגרמני על הזוועות שעברו, באמצעות הרעלת מקורות המים במספר ערים, ובין השחקנים הישראלים בקאסט אפשר למצוא את ישי גולן, עוז זהבי ומיכאל אלוני. כמו שאר הסרטים של האחים פז, גם "תוכנית א'" מלא תעוזה (ברמת העשייה ובבחירה לעסוק בנושא) ונראה נהדר ויזואלית, הן מבחינת הצילום והן מבחינת העיצוב. יש לסרט לא מעט בעיות, בין היתר בליהוק ובקצב, אך הסיפור עצמו מספיק חזק כדי להפוך את "תוכנית א'" ליותר מראוי לצפייה. (זוהר צלח)

סופר הקלפים (The Card Counter)
ארה"ב, 112 דקות

רגע לפני הישורת האחרונה בסרטו של פול שרדר (במאי "הכנסייה החדשה" ותסריטאי "השור הזועם" ו"נהג מונית"), שניים מהגיבורים נכנסים לחדר במוטל שכוח אל. לרגע נראה שאנחנו בדרך לטוויסט שישמוט לנו את הקרקע מתחת לרגליים, אבל הוא לא קורה - ומאותו רגע שרדר הולך לאיבוד והסרט, שנהנה מנתוני פתיחה מעולים, מתחיל להתבלגן. מי ייהנו מ"סופר הקלפים"? חובבי פוקר, אנשים שמאסו בצילום שגרתי וצופי "תמונות מחיי נישואין" שרוצים עוד קצת מאוסקר אייזק. מי לא ייהנו ממנו? אנשים שייפתחו ציפיות באותה נקודת מפנה קריטית, וגם אלה שקיוו שהקומיקאית טיפאני האדיש תתגלה כשחקנית דרמטית איכותית. (רועי אבן)

ספינת עץ (Luzzo)
מלטה, 95 דקות

הסרט המלטזי הקטן הזה, שעשה לא מעט ראש בפסטיבל סאנדנס, מתגלה גם כאחת ההפתעות היותר נעימות של פסטיבל חיפה. העלילה עוקבת אחרי דייג בשם יסמארק (יסמארק שיקולנה), נון-אקטור שהוא דייג גם בחיים האמיתיים). כשספינת העץ שלו מתחילה לדלוף והוא מגלה שבנו התינוק זקוק לטיפולים מיוחד - הוא מתחיל לתהות על האפשרות להתפרנס מדיג באקלים העולמי המשתנה, ונאלץ לקבל החלטות קשות.

"ספינת עץ" שם את הזרקור על סוגיות מרתקות כמו השפעת משבר האקלים על ענף הדייג והניסיון של האיחוד האירופי לנסות ולעזור לדייגים שמאבדים את פרנסתם לאט לאט, אך זוהי קודם כל דרמה אישית מפעימה על אדם שנקרע בין שתי האהובות הגדולות שלו - הדיג והים - למשפחה שלו. הבימוי עדין והפסקול נהדר, אבל הסרט כולו נסחב על ההופעה הכריזמטית מאוד של יסמארק, שזכה על הופעתו בסרט בפרס מיוחד בפסטיבל סאנדנס. (זוהר צלח)

בנדטה (Benedetta)
צרפת, 131 דקות

יחסית לסרט מטורלל לחלוטין, "בנדטה" לוקחת את עצמו ברצינות רבה. רוב הזמן, זה עובד לו: בדיחה טובה יכולה להצחיק באמת רק כשהיא נאמרת ברצינות מלאה על ידי המבדח. ובכל זאת, המעשייה הנוצרית שביים פול ורהובן יכולה להטעות צופים מסוימים, ולגרום להם לחשוב שהסרט הזה דבילי מאוד שלא בכוונה (וזה הרי תמיד היה הסיפור של ורהובן, שחלק מחזיקים מסרטיו יצירות מופת מורכבות וחכמות, וחלק אומרים להם "שומעים? האיש הזה ביים את 'רובוקופ'"). אפשר להבין אותם, כי "בנדטה" אוהב לבלבל את הצופים, ולא להבהיר להם רשמית מהו. הוא בוודאות סיפורה של בנדטה - נזירה איטלקייה שהיא ספק נביאה, ספק גיבורת על וספק שקרנית מדופלמת, שמתאהבת בחברתה למנזר בשעה שהיא מגלה יכולות מיסטיות וניסיות בעצמה.

הסרט מתחיל בתור קומדיה מצוינת שלא מהססת לערוף ראשים, להראות נזירות שמפליצות ומקללות ושאר ירקות. הוא ממשיך בתור דרמה לסבית תקופתית אה-לה "דיוקן של נערה עולה באש" ומצליח להיות סקסי במיוחד, גם (ובגלל) שהוא עוסק בנזירות. בשלב מסוים הוא נהיה סרט על נשים שנאבקות על מקומן בצמרת (לא בשונה מ"ילדות רעות" ו"המועדפת") ומגיע לקליימקס בתור סיפור משוגע על קדושה מעונה לסבית. הסרט מצליח בין השאר בזכות הופעתה הראשית של וירז'יני אפירה, שמגלמת את הנזירה בעלת הכוחות המיוחדים כדמות מהוגנת בדרמה אנושית ולא מתפתה לקאמפ (שבו הסרט ממילא שופע), ובזכות הופעתה של שרלוט רמפלינג כאם המנזר הקשוחה. הסרט נמרח קצת באמצע, וייתכן שהביטוי "פמיניסטי" לא בהכרח תקף לגביו, אבל כל מי שרוצה לראות כמה מושקע יכול להיות קולנוע דבילי יהנה מאוד מ"בנדטה". (זוהר אורבך)

מתוך "בנדטה" (צילום: יחסי ציבור)
לא בדיוק פמיניסטי. מתוך "בנדטה" | צילום: יחסי ציבור

רוכבי הצדק (Riders of Justice)
דנמרק, 116 דקות

הו וואו, מה זה הדבר הזה! התקציר נשמע כמו הכנה לרימייק אמריקאי גרוע עם דנזל וושינגטון: מרקוס (מאדס מיקלסן), חייל ביחידה מיוחדת של הצבא הדני, שב הביתה לאחר מותה של אשתו בתאונת רכבת. בתו, שהייתה איתה בקרון, סובלת מטראומה כפולה ומתאבססת סביב שאלת ה"למה דווקא", כלומר איזה צירוף נסיבות מדויק הביא למות אמה. בינתיים פונה אל מרקוס מומחה למחשבים בשם אוטו (ניקולאי לי קאס), גם הוא ניצול מהרכבת, בטענה שזאת לא הייתה באמת תאונה ושהסיפור האמיתי כאן נוגע לכנופיית פורעי חוק בשם "רוכבי הצדק". נכון נשמע כמו עוד-סרט-נקמה? אז האמת היא שזאת גם דרמה קומית וגם מלודרמה משפחתית, גם מותחן וגם סרט אקשן, גם משל על דטרמיניזם וגם מעשייה על מקריות, גם יצירה אלימה מאוד וגם חוויית צפייה מרגשת מאוד. באמת, אבל באמת, שאין דברים כאלה.

הרבה קסמים עושה כאן הבמאי אנדרס תומאס ינסן, ואולי המפעים מכולם הוא היכולת לתת לכל דמות ושחקן את הרגע שלהם לזרוח: מילא מיקלסן, ממנו אתה מצפה לזה, אבל חכו תראו את קאס, ואת לארס בריגמן בתפקיד התמהוני לנהארט, ואולי יותר מכולם את ניקולס ברו בתפקיד המונומנטלי של אמנתלר - אדם עם שם אחד, אבל גם עם סדרה שלמה של התמודדויות רגשיות מהמשונות (אבל שוב, גם מהנוגעות) שנראו אי פעם על איזשהו מסך. (תומר קמרלינג)

מים שקטים (Stillwater)
ארה"ב, 140 דקות

סרט הפתיחה של הפסטיבל לא מקבל אהבה מהצופים, ויעיד על כך ציון ה-6.6 שלו ב-IMDB: זה פושר במקרה הטוב. אבל סרטו החדש של טום מקארת'י לגמרי עומד בסטנדרטים של הבמאי המיוחד הזה, שחקן שעבר לצד השני של המצלמה ועשה משם את "שומר התחנה" הנהדר, את "האורח" המושלם ואת "ספוטלייט" זוכה המולטי-אוסקר.

מאט דיימון הוא ביל, פועל אמריקאי כחול צווארון שהחיים שלו נראים כמו שיר של ספרינגסטין והבת שלו יושבת בכלא הצרפתי על הריגה. ביל, שהיה אב נעדר בתחילת חייה, טס למרסיי כדי לעשות בשבילה מה שאפשר. אלא שלא מאוד אפשר, גם אחרי שהוא פוגש שחקנית מקומית (אביגייל ברסלין) שעוזרת לו להתמצא בעיר ובביורוקרטיה.

לספר יותר מזה יהיה חטא, אז נשאר רק לסכם: ביצירה שמבוססת באופן מאוד (מאוד!) חופשי על סיפורה של אמנדה נוקס, מקארת'י הולך בכל פנייה אפשרית לכיוון ההפוך מהציפיות שלנו ואומר "אתם רואים, חשבתם ככה רק כי אתם מוטים נגד (או בעד, זה לא באמת משנה) שמרנים/ ערבים/ להט"בים/ נשים/ גברים". זה חכם מאוד ואפקטיבי מאוד, אבל "מים שקטים" אינו יצירה דידקטית או מנוכרת בשום אופן; להפך, הסרט הזה נורא נורא מרגש. (תומר קמרלינג)

מאט דיימון, "מים שקטים" (צילום: יחסי ציבור)
לא דידקטי, לא מנוכר. מאט דיימון ב"מים שקטים" | צילום: יחסי ציבור

כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום (Street Gang: How We Got to Sesame Street)
ארה"ב, 107 דקות

בידור עשוי היטב יכול לשנות את העולם, אם האנשים שיוצרים אותו רוצים להשפיע מספיק. זה המסר שעולה מ"כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום", שמספר על עלייתה של "רחוב סומסום", ומתאר אותה כאחת היצירות הטלוויזיוניות החשובות והגדולות בתולדות המדיום. קשה שלא להשתכנע אחרי צפייה בסרט, אבל קשה עוד יותר להישאר אדישים, ולו רק בגלל ש"כנופיית רחוב", בבימויה של מרילין אגרילו, הוא אחד הסרטים המרגשים של השנה.

הסרט מתאר את האומץ של האנשים שיצרו את הסדרה, ובעיקר של שניים ששמם לא מוכר לקהל הרחב: ג'ון סטון וג'ואן גנץ קוני. הוא מציג את ההחלטות הקשות של האנשים שעמדו מאחוריה, את הרצינות המלאה שבה נלקח פיתוח דמויות כמו ביג בירד (שמתוארת בסרט בתור דמות טלוויזיונית מורכבת ומונומנטלית לא פחות מטוני סופרנו או עומאר ליטל), ואת עמוד השדרה החברתי שלה. "רחוב סומסום" התרחשה ברחוב שנראה כמו בשכונות המצוקה של ניו יורק או דטרויט, והילדים שהופיעו בה היו בכל הצבעים - מה שעורר את תמיכתם של דמויות כמו הכומר ג'סי ג'קסון ומוחמד עלי, בנוסף לכעסם של פוליטיקאים מדרום ארה"ב שסירבו שסדרה כזאת תשודר בשטחן. ובעשייה מדויקת, חכמה ומרגשת נורא, הבמאית מרילין אגרילו (שדיברה איתנו בהרחבה על סרטה, שיוקרן לצד יום מיוחד בהשתתפות אלמו ומוישה אופניק) יצרה מעשייה שובת לב על סדרה שבאמצעות סט של רחוב קסום ומציאותי וכמה בובות יפהפיות, הצליחה להפוך את העולם למקום טוב יותר. (זוהר אורבך)

גלגל המזלות (Wheel of Fortune and Fantasy)
יפן, 121 דקות

סרטו של ריוסוקה המגוצ'י, שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ברלין, הוא אנתולוגיה המורכבת משלושה סיפורים שמתרחשים בטוקיו. כל אחד מהם שונה ויפהפה בדרכו: הסיפור הראשון הוא משולש אהבה בין שתי חברות טובות והגבר שביניהן, השני עוסק בניסיון נקמה של צעיר, שמשתמש במאהבת הנשואה שלו כדי לנקום במרצה שלו, והשלישי על מפגש הנובע מאי הבנה בין שתי נשים. הדיאלוגים מדויקים, והסגנון האלגנטי של המגוצ'י יוצרים שלושה סיפורים קצרים שעובדים נהדר בנפרד, אבל כאלה שגם מתלכדים לאמירות מעניינות על האהבה, על צורותיה השונות - כשאת הכל עוטפת עדינות ורגישות יוצאת דופן. (זוהר צלח)

פיג (Pig)
ארה"ב, 92 דקות

לפני שלושה שבועות, כשעדיין אי אפשר היה לומר רשמית ש"פיג" יוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה, נכתבה כאן ביקורת מאוד-מאוד נלהבת על הסרט הזה שבא בילט-אין עם התפקיד הטוב ביותר של ניקולס קייג' (בתור גבר שמנסה להשיג בחזרה את החזירה שלו) מאז לך תזכור. ובכן, כל מה שנכתב שם עדיין תופס. (תומר קמרלינג)

ניקולס קייג', "Pig" (צילום: Neon)
התפקיד הכי טוב מזה המון זמן. ניקולס קייג' ב"פיג" | צילום: Neon

ציידי הכמהין (The Truffle Hunters)
איטליה, ארה"ב, יוון, 84 דקות

במכוון או שלא, "ציידי הכמהין" הוא יצירה משלימה מושלמת ל"פיג": בעוד שקייג' מגלם צייד כמהין שנעזר בחזירה כדי לאתר את הפטריות הנחשקות, הדוקומנטרי הקטן והמקסים של מייקל דווק וגרגורי קרשאו מתלווה אל האנשים שעושים את זה באזור פיימונטה, צפון איטליה, עם הכלבים שלהם.

חפשני הכמהין של פיימונטה, לפחות אלה המוצגים בסרט, הם גברים בני דורו של סיסרא; הוסיפו לזה את הסיזיפיות של העבודה - 100 גרם כמהין ביום נחשב אצלם הישג אדיר - וקיבלתם את "50 גוונים של עקשנות", מהסבא שיוצא מהחלון אל היער באמצע הלילה כי אשתו כבר לא מרשה ועד זה שמסרב בתוקף להמשיך לצוד פטריות, גם אם הוא עצמו לא ממש מבין למה.

עכשיו ככה: "ציידי הכמהין" מוקרן בחיפה במסגרת הרצועה הקולינרית והקרנתו תסתיים בארוחת טעימות מתבקשת, אבל הרגעים הטובים ביותר שלו הם אלה שבין אדם לכלבו, וגם אלה שהאדם נעדר מהם - שוטים שנוצרו על ידי מצלמות שהוצמדו לגופם של הכלבים כך שיתעדו את החיפוש אחר הפטריות דרך עיניהם, או ליתר דיוק חוטמם. ואני אומר לכם באחריות: מדובר בכמה מהרגעים הקולנועיים המלהיבים של השנה. (תומר קמרלינג)

פראי אדם (Wild Men)
דנמרק, 101 דקות

בתקוף אותו משבר גיל ה-40, מרטין (ראסמוס ביירג) עוזב את ביתו שבדנמרק ועובר ליערות של נורבגיה, שם הוא נחוש לנהל חיים של ויקינג - לצוד לעצמו את מזונו, לישון בחיק הטבע וכל זה. רק שאין לו מושג איך לנהל חיים של ויקינג, וחוץ מזה הוא לא הגרזן הכי חד בסככה, הוא כמעט מת מרעב ובצר לו פושט על מזנון של תחנת דלק. בינתיים בקרבת מקום, שלושה עבריינים נקלעים לתאונת דרכים שממנה יוצא אחד, מרטין (זאקי יוסף), עם תיק מלא כסף.

"פראי אדם" מתחיל בפועל כששני הדפקטים דלעיל נפגשים, ומתבקש להגדיר אותו כבאדי-מובי או כברומאנס, אבל זה רק על פני השטח; סרטו של תומס דאנסקוב הוא קודם כל סאטירה חדה - על גבריות, על פני הדור, על רוחניות - שמסרבת לייחס לעצמה ולו שמץ של חשיבות, ובדיוק בגלל זה יוצאת גם מצחיקה רצח וגם כנה להכאיב בדיוק במקומות הנכונים. (תומר קמרלינג)

מינארי (Minari)
ארה"ב, 107 דקות

"מינארי" הוא דרמה אמריקאית מחממת לב על משפחה בארה"ב של שנות השמונים. לכאורה, זה אמור להבהיר לנו שאין בו שום בשורה חדשה: האבא חתיך ושאפתן, האמא קשת יום ומהממת, הסבתא קורעת והילדים מתוקים. ובכל זאת, המבקרים התלהבו והאוסקרים המטירו עליו מועמדויות (וזכייה אחת, עליה בהמשך). אולי בגלל שהוא לא נראה כמו כל דרמה משפחתית תוצרת אמריקה - הפעם, המשפחה היא משפחת מהגרים מקוריאה, והסרט דובר ברובו קוריאנית.

הסרט מספר על בני משפחת יי, וניסיונם להגשים את החלום האמריקאי, גם כשקו העוני דוחק ועושה שמות בחיי הנישואין של ההורים, למרות (ואולי בגלל) הגיבוי מצד הסבתא שבאה מקוריאה כדי לעזור. ל"מינארי" יש שני אסים עיקריים: הראשון הוא אלן קים, שמגלם את בן הזקונים של המשפחה בכישרון מהסוג שגם שחקנים שמבוגרים ממנו בכמה וכמה עשורים היו מתים לו, וכל זה כשהוא נושא על פניו את הלחיים המתוקות בתולדות הקולנוע. השנייה היא יו-ג'ונג יון, שמגלמת את הסבתא ועושה את זה בהומור, קסם אישי, אלגנטיות וכאב גדול מאוד - שהביאו לה, בהמשך, את האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר (ובכך, הפכה לשחקנית האסייתית השנייה בתולדות האוסקר שזכתה בפרס). יחד עם צוות שחקנים מוכשר, תסריט חכם ובימוי מדויק, "מינארי" הוא אחד הסרטים המקסימים שיצאו בשנה החולפת, והוא מומלץ בחום לכל מי שרוצה לחוות שעתיים מאוד מרגשות בבית הקולנוע. (זוהר אורבך)

מינארי (צילום: A24 Distribution)
תוצרת אמריקה. מתוך "מינארי" | צילום: A24 Distribution

נערת הטלפון והבלש (Klute)
ארה"ב, 114 דקות

איזו קלאסיקה ואיזו קלאסה. סרטו של אלן ג'יי פאקולה ("כל אנשי הנשיא") איבד אמנם משהו מהאיכויות שלו כמותחן מאז שיצא ב-1971, והאופן שבו הוא עוסק בזנות עשוי להיראות היום מיושן או אפילו מקומם לפרקים, ועדיין - מדובר באחת היצירות המרשימות של גל "סרטי הפרנויה", כשבעיתונים דיברו על וייטנאם ועל ווטרגייט ועל מהומות גזעיות בערים, והוליווד הגיבה בהתאם להתקדרות השמיים. דונלד סאת'רלנד מצוין כבלש שנשכר לאתר גבר שנעלם, אבל מי שעושה את הסרט היא ג'יין פונדה בתפקיד "נערת הטלפון", קרי נערת הליווי, שהנעדר היה לקוח שלה ועכשיו היא נגררת לתוך התעלומה. ואתם יודעים מה, מילא ההופעה הפנומנלית של פונדה; רק בשביל לראות את עיצוב התלבושות שלה בסרט הזה שווה לצאת מהבית. (תומר קמרלינג)

נקודת רתיחה (Boiling Point)
בריטניה, 94 דקות

זוכרים את "Big Night", הסרט על שני האחים שיש להם הזדמנות אחרונה להציל את המסעדה האיטלקית שלהם? או את "דינר ראש", שמתרחש כולו בלילה אחד במסעדה בניו יורק? אז "נקודת רתיחה" של פיליפ בראנטיני הוא קצת כמו השניים האלה, רק על ספידים - ובשוט אחד, שוט שאורכו 94 דקות.

במרכז העלילה ניצב השף אנדי (סטיבן גרהאם), שהמקום הטרנדי שלו בלונדון נראה כמו הצלחה מסחררת אבל תכלס קרוב לפשיטת רגל, בדיוק כשהחיים הפרטיים של אנדי במצב של כאוס. הרעיון של צילום בשוט אחד תורם הרבה מאוד לתחושת האינטנסיביות והקלאוסטרופוביה הנפשית, אבל בעוד שהסרט הזה פשוט מצוין כשהוא עוסק בדרמות הקטנות שבמטבח ובפינג פונג עם הסועדים, הוא פחות מוצלח בדרמות הגדולות שבמורד העלילה. ועדיין, לגמרי שווה צפייה. (תומר קמרלינג)

שף: סרט על אנתוני בורדיין (Roadrunner: A Film About Anthony Bourdain)
ארה"ב, 118 דקות

על הסרט השלישי מהרצועה הקולינרית של הפסטיבל, דוקו נבון ועדין על חייו והתאבדותו של השף/ טייל/ מגיש אנתוני בורדיין, יכולתם לקרוא כאן בהרחבה לפני מספר שבועות. למה לא עשיתם את זה? (תומר קמרלינג)

אחרי האהבה (After Love)
בריטניה, 89 דקות

מכל הדברים שיכולים להתגלות על אדם לאחר מותו, "אחרי האהבה" הולך אל הנדוש מכולם - ומביא משם זהב.
סרט הביכורים של הבמאי אלים קאן מתחיל ברגע שבו מרי (ג'ואנה סקנלן) מתאלמנת מבעלה, אדם שהיא התאסלמה כדי לבלות איתו את חייה. אלא שהאבל על מותו הופך לצער מסוג אחר לגמרי כשהיא מגלה שהייתה בחייו אישה אחרת, ונדמה לי שזה כל מה שצריך לדעת על היצירה הקאמרית הזאת.

קאן עושה דבר קטן ויפה כדי להנגיד באופן מושלם את שני מסלולי חייו של המנוח: מרי מתגוררת בעיר הנמל דובר; האישה האחרת (נטלי רישאר) גרה בדיוק בצד השני של תעלת למאנש, בצרפת. המוטיב הספרותי-משהו וסגנון הבימוי המאופק הופכים את "אחרי האהבה" מסיפור שאנחנו מצופים להאמין לו למעשייה שאנחנו מצופים להיטמע בה, וזה עובד פשוט נהדר. מילה טובה בהקשר הזה לסקנלן, שעושה כאן תפקיד קרוב מאוד למושלם. (תומר קמרלינג)

מין חסר מזל או פורנו משוגעים (Bad Luck Banging or Loony Porn)
רומניה, לוקסמבורג, צ'כיה, קרואטיה, 106 דקות

לפני ההמלצה, אזהרה: הסרט "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" של הבמאי הרומני ראדו ג'ודה נפתח בסצנת פורנו ביתי בוטה, או במילים אחרות: פורנו רגיל מאוד. זו לא סיבה לא לצפות בסרט, אולי רק סיבה לא לראות אותו כשההורים שלכם (או הילדים שלכם) במושב שלידכם.

ומעכשיו, המלצה: הסצנה הזאת, שבה אמי (קטיה פסקאריו) מקיימת יחסי מין עם בעלה, עושה את דרכה לאתר פורנו והופכת אותה לאישה שנמצאת בסכנת פיטורים מעבודתה כמורה בבית ספר בבוקרשט. בחלק הראשון של הסרט מתהלכת אמי ברחובות העיר המבולגנת ומתמודדת עם ההשלכות האפשריות של הווידיאו הביתי שדלף; בחלק השני, מתרחשת מעין הפוגה קומית-דידקטית שבה מוצגים 26 מושגים והגדרותיהם, שחשיבותם מתבהרת בחלק הבא; ובחלק השלישי מתנהל משפט שדה בחצר בית הספר, שבו הורי התלמידים מקבלים הזדמנות לחבוט באישה חבוטה בכל מקרה, ודי מהר אנו מבינים שהם רק חיכו להזדמנות להיפטר מהמורה שמעזה ללמד את ילדיהם על השואה, על זוועות המשטר הרומני, ועל אידיאולוגיה ומוסר בכלל. האנטישמיות הבוטה, הצביעות, השמרנות והמיזוגניה שעולה בדבריהם הופכת את הסרט לביקורת מרתקת על רומניה של היום שהייתה יכולה - בשינויים קלים מאוד ועם פחות חוש הומור - להיכתב על ישראל.

מלבד כל זה, "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הוא גם הסרט הראשון שאפשר לומר עליו במלוא הרצינות שהוא "חי לצד הקורונה", וזו לבדה סיבה טובה לשבח אותו. זה סרט שהקורונה נמצאת בו לא רק כמשבר בריאותי, אלא נוכחת גם כמצב נפשי כללי וגם ויזואלית - כולם עוטים מסיכות, עצבניים וחששנים במרחב הציבורי, מותשים מחוסר הוודאות ומהזולת המזלזל בהנחיות. זה נשמע מעיק, אבל זה מציאותי באופן מרענן למדי. (מאיה לקר)

מתוך "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (צילום: microFILM)
מציאותי באופן מרענן. מתוך "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" | צילום: microFILM

הרולד ומוד (Harold and Maude)
ארה"ב, 91 דקות

האזהרה "לא לכל אחד" הייתה מאוד רלוונטית ל"הרולד ומוד" כשיצא ב-1971, אבל היום אפשר כבר להמליץ עליו לפחות לרוב אחד. סרטו המקסים והמטורלל של האל אשבי הוא קומדיה רומנטית שמשדכת בין צעיר תימהוני שהתחביב שלו הוא ניסיונות התאבדות (באד קורט) ואישה בת 80 (רות גורדון) עם מספר על היד על כל המשתמע מכך, וגם קריירה פעילה בדוגמנות עירום. אה, והפסקול הוא של קאט סטיבנס. אם כל זה לא ממש נדבק לכם, אז לפני 50 שנה אף אחד לא הבין מה נסגר. אבל על "הרולד ומוד" עבר התרחיש הקלאסי של סרט פולחן, ולמרות הכישלון הראשוני בקופות הוא מצא קהל ונהפך לקלאסיקה. מאוד מאוד מומלץ לבדוק מה שלומה במלאות לה חצי מאה. (תומר קמרלינג)

טיטאן (Titane)
צרפת, 108 דקות

בהתחלה רציתי להתנצל בפני האנשים שישבו לידי ב"טיטאן". אני לא עד כדי כך מלודרמטי בדרך כלל - רק לפעמים - אבל רוב מה שקרה על המסך ברבע השעה הראשונה של הסרט (זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון) גרם לי להתכווץ, לצווח ולומר למסך דברים כמו "אמא'לה", "שלא נדע" ו"שמע ישראל". די במהרה, גם הקהל הצטרף אליי. הם זעקו ונרתעו בקול רם (חלק פשוט ויתרו ויצאו באמצע), אבל גם צחקו. "טיטאן" מספר על אלקסיה: רקדנית גוגו עם לוחית טיטאניום במוח ופטיש למכוניות. הפטיש הזה לא בא לידי ביטוי בפוסטרים של אלפא רומיאו על קירות חדרה או משהו - היא ליטרלי נמשכת מינית למכוניות, ומממשת את ההמשיכה הזאת כמה דקות לתוך הסרט. וזה מכניס אותה להיריון. וזה אפילו לא הדבר השלישי הכי מטורף שקורה בסרט הזה.

למען האמת, הדבר הכי מטורף בסרט הוא העובדה שמדובר בסרט מקסים. יש שיגידו שזה ספוילר, אבל אני מאמין שחלק מהצופים ימצאו בכך נחמה: מהר מאוד מתגלה שמתחת לחזות המטונפת של "טיטאן" פועם לב עצום. אלקסיה (בגילומה המרהיב של אגת' רוסל) היא רוצחת סדרתית אלימה ונטולת עכבות, אבל גם לה מגיעה אהבה. "טיטאן" עוד יילמד בחוגים למגדר ולקולנוע, יעמוד במרכז דיסרטציות וסמינריונים על נשיות וגבריות במדיה, אבל בקצה, הוא פשוט סרט על כמה שכולנו רק רוצים לאהוב ולהיאהב. בגיבוי ההופעה של וינסנט לינדון בתפקיד לא צפוי אבל מרגש נורא, "טיטאן" הוא בפירוש צפיית חובה לכל מי שמוכן לעמוד באתגר שמציב בפניו הסרט המדמם והמתוק של השנה. (זוהר אורבך)

איפה אנה פרנק (Where Is Anne Frank)
ישראל, בלגיה, צרפת, לוקסמבורג, הולנד, 99 דקות

הלחשושים לאחר הקרנת "איפה אנה פרנק", נעו בין הקביעה שזו יצירת מופת ויזואלית לבין האכזבה מהתוכן הפשטני. אבל האמת היא שפעם נוספת, ארי פולמן לא עשה את מה שמצופה ממנו. הפעם הוא יצר סרט שואה לילדים, ולא סתם ילדים, אלא ילדים שלא גדלו על סיפורי שואה, אולי אפילו לא שמעו עליה כלל וכנראה לא יפגשו אף פעם אדם ששרד אותה. ועבורם זה סרט נהדר. (כרמל שטרן)

מתוך איפה אנה פרנק
סרט לילדים שלא גדלו על השואה. מתוך "איפה אנה פרנק"

שבילי התהילה (Paths of Glory)
ארה"ב, 87 דקות

המנה העיקרית ברצועת הקלאסיקות של הפסטיבל היא יצירת המופת של סטנלי קובריק, שלא איבדה כלום - וייתכן שאף הוסיפה קצת - מאז שיצאה לאקרנים ב-1957. זו מלחמת העולם הראשונה ואנחנו בצרפת, שם מקבל קולונל דקס (קירק דאגלס) פקודה לכבוש גבעה שמחזיקים הגרמנים. אין לזה שום סיכוי וגם לא בטוח שסיבה, אבל במלחמה כמו במלחמה. הצילום החד של ג'ורג' קראוס, הבימוי החסכוני של קובריק - כל הזדמנות לראות את אלה על מסך גדול היא משהו ששווה להתנפל עליו. (תומר קמרלינג)

חוק התשוקה (Law of Desire)
ספרד, 80 דקות

עם השנים, פדרו אלמודובר הפך לאחד הבמאים הזרים האהובים על הקהל הישראלי, אבל לרובנו לא הייתה הזדמנות ליהנות מהקולנוע המוקדם שלו על המסך הגדול. השנה מוקרן בפסטיבל "חוק התשוקה", הסרט הראשון שלו שהגיע גם לישראל: העלילה עוקבת אחר פבלו, במאי קולנוע שנפרד מבן זוגו, עובר לגור במגדלור, ומתחיל מערכת יחסים עם בחור פסיכוטי צעיר בשם אנטוניו (אנטוניו בנדרס בתפקיד הבולט הראשון בקריירה). מערכת היחסים המבהילה מפחידה את פבלו, אך גם מעוררת בו השראה לעבד מחזה בו תככב אחותו הטרנסית. המלודרמה, העיסוק הפטישי, הנועז ושובר המוסכמות במיניות, הבימוי המדויק שנוגע בשלמות והצבעונות שכל כך מאפיינות את אלמודובר - כולם כאן, כמובן, אבל גם בוסריות, תעוזה וחמלה שונה מזו שרואים בסרטיו כיום. לא מדובר בסרט הכי טוב של אלמודובר, אבל לגמרי מדובר בחלק אינטגרלי בפאזל של אחד הבמאים הכי מרתקים שידע הקולנוע. (זוהר צלח)

וגם ארבע אזהרות:

תל אביב (Tel Aviv)
ישראל, 81 דקות

סרט הביכורים של מרט פרחומובסקי עוקב אחרי מיכאל ודנה (יותם גוטל ומיטל נר), זוג צעירים שחיים במרכז תל אביב וחווים משבר זוגי, שמחריף בעקבות בשורה שמטלטלת את עולמם וגורמת להם לבחון את יחסיהם מחדש כשתל אביב, על החסרונות והיתרונות שלה, ברקע. למרבה הצער, משהו בסיפור הזה לא עובד - אלה לא רק האמירות הריקניות והשחוקות על תל אביב עצמה, אלא גם בניית הדמויות הלא מוצלחת כל כך (אף אחת מהדמויות הראשיות לא מעוררת איזשהו רגש) והתסריט הלא מגובש. הבחירה של פרחומובסקי לשמש גם כמפיק, גם כמלהק וגם כעורך יוצרת סרט לא מספיק שלם, שעובד יותר ברמת הרעיון מאשר ברמת הביצוע. (זוהר צלח)

מתוך "תל אביב" (צילום: הלן יאנובסקי, יחסי ציבור)
עובד יותר ברמת הרעיון. מתוך "תל אביב" | צילום: הלן יאנובסקי, יחסי ציבור

טד ק. (Ted K)
ארה"ב, 112 דקות

סיפורו של טד קזינסקי, ה"יונבומר" שבמשך קרוב ל-20 שנה הבהיל את אמריקה עם מעטפות נפץ שהרגו במצטבר שלושה אנשים ופצעו 23, הוא ללא ספק חומר לסרט. והבמאי טוני סטון מתחיל הכי נכון שאפשר - הוא מאפשר לנו להציץ אל מתחת למכסה של קזינסקי ולהבין מה הניע אותו, פסיכולוגית ואידיאולוגית - אבל זה כאילו שהיצירה כולה תקועה בשלב האקספוזיציה. בסדר, הבנו, כל הקטע שלו זה אנטי-טכנולוגיה. ואוקיי, ברור, אמא שלו דפקה לו את השכל. אבל מה עוד? ל"טד ק." אין תשובות, וכתחליף יש לו 122 דקות של עוד מאותו הדבר, כשבמרכזן הופעה טובה (אבל לא עד כדי כך טובה) של שרלטו קופלי. בגדול? להתרחק. (תומר קמרלינג) 

שנות ה-20 הסוערות (Roaring '20s)
צרפת, 90 דקות

אני בדרך כלל סאקר של סרטים בשוט אחד, אבל השימוש בו בסרט הזה, שעוקב אחר סיפוריהם של 24 אנשים שמשוטטים ברחובות פריז לאחר שבועות ארוכים של סגר, מתגלה כלא יותר מגימיק. מעבר לשימוש הלא מוצלח בטכניקה, הסרט מציג דיאלוגים וסיפורים מעניינים בחלקם, אך מאוד לא אחידים ברמתם וכאלה שלא מתגבשים לתוכן מעניין - בטח כשלוקחים בחשבון את הפוטנציאל הגדול של עלילת הקורונה. הפסקול המצוין והיופי עוצר הנשימה של פריז הופכים אותו לנסבל יחסית, אבל לגמרי אפשר לוותר עליו. (זוהר צלח)

האוטובוס האחרון (The Last Bus)
ארה"ב, 112 דקות

זה היה אמור להיות כל כך נחמד. קשיש יוצא למסע נוסטלגי בין תחנות שעבר בהן עם אשתו כששניהם היו צעירים ויפים, הכל באוטובוסים מקומיים, מסקוטלנד לאנגליה. "סיפור פשוט" פוגש את "היומן", מה רע?

אוקיי, אז לא בדיוק רע. אבל גיליס מקינון ("פלייבויס") מעמיס על הסרט כל כך הרבה התרחשויות שהוא מאבד אמינות כבר בתחנה הראשונה (חה), וכדי להוסיף חטא על הפשע, רוב ההתרחשויות הנ"ל באות ללמדנו שאנשים מתייחסים לא יפה לקשישים וכיו"ב דידקטיות עבשה. אפילו התפקיד הראשי של טימותי ספול - אולי האדם שיושב הכי בול על מה שאמא שלי קוראת "שחקן סימפתי" - לא מציל את המצב, אלא להפך, נגרר לאותו עודף עשייה שמאפיין את היצירה כולה. אכזבה גדולה. (תומר קמרלינג)