"המולטיוורס הוא מושג שאנו יודעים עליו מעט מאוד", קורא דוקטור סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ') בטריילר ל"ספיידרמן" האחרון, בו צפינו בפעם הראשונה והאחרונה בקונספט של "מולטיוורס", וזהו. הוא לא יחזור שוב.
*הלוואי*. אולי פיטר פארקר וסטיבן סטריינג' לא יודעים יותר מדי על המולטיוורס - אבל אנחנו למודי קרבות. "ריק ומורטי", "הפלאש", "ספיידרמן: ממד העכביש", "הכל בכל מקום בבת אחת" והיקום הקולנועי/טלוויזיוני של אולפני מארוול ובראשו "ספיידרמן: אין דרך הביתה", "לוקי", "מה אם...?" וכעת גם "דוקטור סטריינג'" החדש. לאחרונה, הקולנוע והטלוויזיה שלנו אובססיביים ליקומים מקבילים, קפיצה בין ממדים וגרסאות חלופיות של עצמנו. ובין אם תרצו בכך ובין אם לא – זה מה שקורה, וזה לא הולך לשום מקום.
אז מה זה המולטיוורס? בגדול, המולטיוורס (Multiverse) – הרב יקום – היא תיאוריה הפיזיקלית שקובעת כי כל בחירה שאנחנו עושים בחיים פותחת מציאות חלופית. החלטתם לעזוב את ההייטק ולעבור לריקוד? התפצלות. לחצת על "סנוז", איחרת לעבודה ופיטרו אותך? עוד התפלגות של הטיימליין. הלכת על צפייה בחתונמי או דווקא על "אהבה חדשה"? אוהו, חתיכת בחירה משנת חיים. לכל החלטה, קטנה כגדולה, יש משמעות. הבחירות השונות מפצלות את המציאות לענפים שונים שעונים על השאלה רבת השנים "מה היה קורה אם" – אבל לא צריך לנחש, עכשיו אפשר פשוט לדעת. והתשובה נמצאת אי שם ברחבי הקוסמוס, במרחק נגיעה מחד אך באזור שלעולם לא נוכל להגיע אליו מאידך.
מי שבאמת הכניס את המולטיוורס למיינסטרים היה שרדינגר. אתם יודעים איך זה עובד: חתול, קופסה סגורה, חומר רדיואקטיבי. כל עוד הקופסה סגורה, כך טוען הפיזיקאי, החתול לא חי או מת, אלא חי וגם מת. ריבוי יקומים במלוא תפארתו
למרות האובססיביות העכשווית למושג, ממש לא מדובר ברעיון חדש. נמצאו עדויות לתיאוריית היקומים החלופיים כבר בפילוסופיה היוונית הקדומה. בימי הביניים המונח הפך להיות שגור יותר, אך מי שבאמת הכניס את המולטיוורס למיינסטרים היה שרדינגר. אתם יודעים איך זה עובד: חתול, קופסה סגורה, חומר רדיואקטיבי. כל עוד הקופסה סגורה, כך טוען הפיזיקאי, החתול לא חי או מת, אלא חי וגם מת. ריבוי יקומים במלוא תפארתו.
_autoOrient_i.jpg "מה הלוז – 12.4 - סרטים - הכל בכל מקום בבת אחת (צילום: יונייטד קינג, יח\"צ)")
אבל מתיאוריה צידית שרואים פה ושם, המולטיוורס הפך להיות מושג שאי אפשר להתעלם ממנו. כמות נכבדת מהתוצרים התרבותיים שיצאו מגבולות הריאליזם אל עבר מחוזות המדע הבדיוני השתמשו לאחרונה במעבר בין יקומים ובגרסאות חלופיות של המציאות כדי ליצור עניין. חלק הוציאו מזה יצירות מופת ("הכל בכל מקום בבת אחת"), לעתים התוצאה מאכזבת ("מה אם...?", ויש שיגידו את זה גם על "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף"). אבל אי אפשר להתעלם מכך שזה הטרנד הכי רותח כרגע על המסך. העתיד כבר כאן, והוא מלא אפשרויות. או שלא, כי אין יותר עלילות אחרות. האפשרות היחידה היא להציג מציאויות מקבילות ולבנות על זה עלילות דומות למדי.
כי מה לעשות, יש בכתיבה של המולטיוורס, או לפחות איך שכותבים אותה היום, אלמנט קצת עצלני. סרטי מדע בדיוני, ועל אחת כמה וכמה כאלה שעוסקים בגיבורי על, נגמרים לרוב במכות, פיצוצים ולחימה – אז מהיקומים המקבילים מגיעות, תמיד, אחת משתיים: עזרה לטובים או איום נוסף שמקשה עליהם. העזרה תגיע בדמות גרסאות חלופיות של הגיבור מעלילות שונות, האיום יגיע בדמות מפלצת מעוותת ומפחידה (ו/או גרסה חלופית של הגיבור ובה הוא רשע מרשע). העלילה יכולה לקרות בתוך היקום שבו מתרחש הסיפור עם פלישה של דמויות מממדים אחרים ("ספיידרמן: אין דרך הביתה", "ספיידרמן: ממד העכביש"), או לקפוץ בין יקומים אחרים (רוב "ריק ומורטי", "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף"). אבל פה, פחות או יותר, האפשרויות מסתיימות.
זה לא שאי אפשר לעשות את זה מעניין יותר. אפשר. אבל לצערנו, המולטיוורס מציע על מגש את הדבר שכותבים של שוברי קופות הכי אוהבים: פתרונות קלים. אם פעם כדי לרגש את הצופים היה אפשר להזכיר את המילה "אבן אינסוף" וכל צופי מארוול היו מתעלפים על המקום, היום הקהל נמצא במקום אחר לחלוטין – ובלי הופעת אורח של חמישה רשעים מהיסטוריית סרטי ספיידרמן פלוס הגעה בהפתעה של אנדרו גארפילד וטובי מגווייר, או הופעות האורח שב"דוקטור סטריינג'" (שלא נפרט כאן מחשש לספיילר), אנחנו עלולים להתאכזב. רף הגירוי עלה משמעותית, אנחנו התקהינו, ומה לעשות – קרוסאוברים *בתוך* היקום הקולנועי כבר לא מרגשים כשהיו. אנחנו הדור שידע את "אנדגיים", זה כבר לא אותו דבר.
רף הגירוי עלה משמעותית, אנחנו התקהינו. אנחנו הדור שידע את "אנדגיים", זה כבר לא אותו דבר
והבעיה הגדולה עוד יותר היא שכל האפשרויות פרוצות לגמרי. מבלי להיכנס בפירוט למה קורה או לא קורה ב"דוקטור סטריינג'" החדש, ומי מופיע ולא מופיע בו, הוא כן מסביר לנו את ההיגיון הפנימי של הרב-יקום המארוולי. וההיגיון הוא כזה: יש הרבה יקומים מקבילים, ובחלק מהם דמויות מסוימות שמתו אצלנו - עליהן התאבלנו ובכינו - דווקא חיות. אחרות, שביקום שלנו שרדו את הסלקציה של תאנוס ואת כל הטררם, סיימו דווקא מתות מאוד. התוצאה הישירה של הבחירה התסריטאית הזו היא שכולם יכולים לחזור. כל מי שמתו בקרב מול תאנוס, כל מי שחשבנו שלא נראה עוד (מלבד, אולי, צ'דוויק בוסמן). אם חשבתם שזה מוגזם כשלוקי מת בפעם השלישית ואז גילינו פעם נוספת שהוא בעצם הצליח לשרוד – חכו חכו מה מחכה לכם. איירון מן, נטשה רומנוף, גאמורה. כוווווולם יכולים לחזור.
זה לא במקרה שהמולטיוורס משתלט על כל חלקה טובה דווקא עכשיו. אמנם על חלק מהסרטים הללו עובדים כבר שנים ארוכות, ואי אפשר להאשים רק את הקוביד - אבל זה עדיין לא במקרה. כי די, נמאס, החיים קשים ומתסכלים, וגם בלי נגיף הכל חרא. פקקים, פיגועים, חוקים נגד הפלות, תאונות דרכים. לא להיט. כולנו מחפשים תחליף לכל השיט הזה, מזור בדמות אלטרנטיבה.
אם פעם היינו משתמשים במדע הבדיוני כדי לנסוע לעתיד או לחלל בניסיון לדמיין חיים טובים יותר, היום השתפשפנו והתקהינו. כולנו, כקולקטיב, ציניים מדי כדי לדמיין עתיד טוב באמת, גם אם הוא בחלל. העולם היה גרוע וימשיך להיות גרוע, בואו. אז קופצים ליקום מקביל, בודקים - אולי שם עשינו את הבחירות הנכונות והפכנו להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמנו? אולי האני האחרת מממד 394 השקיעה בביטקוין כשעוד הייתה לה את האפשרות? כנראה שלא, אבל מה כבר כואב לנסות.