שתי יממות עברו מאז ש"טיטאן" זכה בפרס דקל הזהב, פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן – וכבר אפשר להעריך שהוא יהיה אחד הזוכים הכי בולטים בפרס בתולדות הפסטיבל גם בראייה לאחור. ראשית, בגלל הפדיחה שליוותה את זכייתו: יו"ר חבר השופטים, הבמאי זוכה האוסקר ספייק לי, הקריא בעקבות אי-הבנה (שנבעה מהעובדה שמנחת הטקס פנתה אליו בצרפתית, שפה אותה הוא פשוט לא מבין) את שם הסרט הזוכה בתחילת הטקס, ולא בסופו. שנית, "טיטאן" הוא בסך הכל הסרט השני שביימה אישה וזכה בדקל הזהב (הראשון היה "הפסנתר" בבימויה של ג'יין קמפיון ב-1993, שמשם המשיך לזכות בשלושה אוסקרים). בנוסף להישג ההיסטורי של ז'וליה דוקורנו, שביימה את "טיטאן", ולהכרזה הקומית של לי על זכייתה, מסתמן ש"טיטאן" הוא פשוט אחד הסרטים היותר ייחודיים שזכו בכבוד היוקרתי.
הסרט מספר על אלקסיה (אגת' רוסל), רוצחת סדרתית עם לוחית מתכת שהותקנה בראשה אחרי תאונת דרכים טראומטית בילדותה ומשיכה מינית יוצאת דופן למתכת באשר היא. משם, לפי הביקורות, הסרט פונה לכיוונים לא-צפויים במיוחד, שמערבים המון אלימות, מוזיקה רועשת וסקס לא קונבנציונלי. זהו סרטה השני של דוקורנו, שסרטה הראשון, "Raw", היה אחד מסרטי האימה המדוברים של השנים האחרונות.
הקהל בקאן ידוע בתור מי שמגיב לסרטים בצורה ישירה במיוחד: מי שלא אוהב סרט מסוים לעתים קרובות יקרא לו קריאות בוז בסופו (כפי שיעידו במאים כמו מרטין סקורסזה, דיוויד לינץ' וקוונטין טרנטינו). עם זאת, התגובות כלפי "טיטאן" היו אף קיצוניות מכך. מהפסטיבל דווח על צופים בקהל שהקיאו למראה הסרט ועל רבים אחרים שפשוט עזבו את האולם בשלב די מוקדם שלו (עם זאת, כתב ניו יורק מגזין נייט ג'ונס סיפר שבהקרנה שבה נכח נשמעו גם פרצי צחוק בלתי נשלטים בסצנות הכי קשות, שחלקן גם מגוחכות מאוד). זוהי לא הפעם הראשונה שזה קורה בסרטה של דוקורנו: גם ב-2016, כש"Raw" הוקרן בפסטיבל טורונטו, דווח על צופים רבים שהגיבו פיזית לזוועות שעל המסך. חלקם אפילו איבדו את הכרתם במהלך ההקרנה ונאלצו לעזוב באמבולנס.
כאמור, "טיטאן" מלא ברגעים קיצוניים של סקס ואלימות – כפי שספייק לי ניסח זאת בנימוק חבר השופטים לבחירת הסרט לזוכה בפרס דקל הזהב: "ראיתי הרבה סרטים, אבל עוד לא ראיתי סרט שהגיבורה שלו נכנסת להיריון מקאדילק". מבקר הקולנוע דיוויד אהרליך כתב על הסרט שמדובר "בסרט המתוק ביותר שאי פעם נעשה על רוצחת סדרתית שמקיימת יחסי מין עם אוטו".
אבל מבחינתה של דוקורנו, "טיטאן" כנראה אינו רק סרט מטורלל על אלימות, סקס ומכוניות, אלא על "מסעה של מישהי לכיוון האנושיות והאהבה". כשנשאלה על כך שמכנים אותה "פרובוקטורית" ועל הביקורת שמופנית כלפי סרטיה, בטענה שהם מזעזעים לשם זעזוע, אמרה דוקורנו: "אני חושבת שלו הייתי גבר, אף אחד לא היה אומר את זה. הרי כמה גברים מביימים סרטי אימה שהם הרבה יותר מזעזעים ממה שאני עושה?". היא לא טועה: במאים גברים מציגים קולנוע אלים וקיצוני לעיתים קרובות, כפי שיעידו לארס פון טרייר, שסרטו "אנטיכרייסט" הציג איברי מין שנחבטים וילדים שנופלים מחלונות, או גספר נואה, שבמרכז סרטו "בלתי הפיך" עומדת אחת מסצנות האונס המזעזעות בתולדות הקולנוע (לצד סצנה אחרת בה גבר אחד הולם בפניו של גבר אחר עם מטף לכיבוי אש).
לטענתה של דוקורנו, "טיטאן", למרות שהביקורות עשויות לגרום לו להישמע כמו סרט אימה מחריד במיוחד, הוא סרט די אופטימי. "כל האפלה שמסביב היא הדרך שלי להגיע לאור שמביאה אהבה ללא תנאי", אמרה בריאיון ל-Vulture. "בסוף, מה שנשאר זה המון אהבה".