יש משהו מיותר - אפילו אכזרי - בניסיון להסביר למה בדיחה הצחיקה אותך. אם היא הצחיקה אותך, מה טוב, ואם לא אז יש צרות גדולות מזה, אין סיבה לכעוס. אבל כשעומדים מול ההישג בן שמונה השנים של ערוץ הכיבוד, ובמיוחד כשעומדים מול הסרט הראשון של החבורה, צריך קודם לשאול: איך זה עובד להם כל כך טוב?
ערוץ הכיבוד באו לעשות פרודיה על הפופ הישראלי העכשווי. ובכנות, לפופ הזה הגיעה פרודיה ראויה לשמה - ברגע שאחד הפזמונים הפופולריים בישראל נשמע כמו "שוקבובובו גומיגמגמגם", יש חובה מוסרית לעצור שנייה ולצחוק על זה. כשערוץ הכיבוד הוציאו שיר כמו "עור ברווז" הוא עבד כל כך טוב כי אנשים לא שמו לב שמדובר בדאחקה: המקור היה מספיק מגוחך כדי שהפרודיה שלו תהפוך ללהיט בפני עצמה. ערוץ הכיבוד הגיעו כל כך עמוק למיינסטרים, עם התנחלות בפלייליסט של גלגלצ והופעות בבית הנשיא, וקל היה לשכוח שהם בעצם בדיחה על חשבון, לא הדבר עצמו. וזה הדבר הכי מרשים ב"עולה לראש", סרטם החדש: הוא צוחק על כולנו, ועושה את זה כל כך יעיל שלפעמים קשה לשים לב על חשבון מי הבדיחה.
הסרט מתרחש בעולם שבו בעצם הכי כיף למקם קומדיות: כולם חלק מבדיחה אחת גדולה ומטופשת, וגם אם יש כאלה שמנסים לקחת את עצמם ברצינות, מהצד כולם נראים כמו חיקוי משונה של מישהו שאנחנו מכירים. ובעולם הזה, ערוץ הכיבוד היא הלהקה הכי גדולה בארץ. בסיקוונס פתיחה היסטרי, הכוכבים הגדולים במדינה נושאים עיניהם לחברי הלהקה, לידוי (דור מוסקל), אסתמה (עומר ריבק) ושקד (רותם קפלינסקי), שמסתובבים ברחובות ישראל כמלכים, חיים כשמיניסטים נצחיים ובאים לתיכון שבו הם לומדים כבר שני עשורים כסולטנים.
הבעיה מגיעה כשאסתמה מגלה שיש שכבה אחת במדינה שזוכה לכבוד יותר גדול מכוכבי הפופ שלה: חיילי צה"ל. מרוב עצבים על כך שהקראש הגדולה שלו הולכת שבי אחרי צנחן חתיך ולא אחריו, אסתמה עולה מול כל בית הספר שלו ומחליט לבזות את צבא ההגנה, במה שהופך בטעות לסרטון שממתג אותם כעוכרי ישראל איומים. בעצת המנהלת שלהם, דיגלה, השלושה מבינים שהדבר היחיד שיכול לשקם את התדמית של ערוץ הכיבוד הוא גיוס לאותו צבא שהם בזו לו בכזאת קלות דעת. שם הם מתגייסים ללהקת חיל היח"צ בפיקודם של ירמי דרזנר שכתב פעם את שיר האירוויזיון של מלטה (ערן זרחוביץ'), ושרונה טייכר - מפקדת חמורת סבר שנראית דומה באופן מחשיד לרותם סלע עם שיניים תותבות.
הגאגים מגיעים בצרורות ב"עולה לראש". הדיאלוגים כתובים בשפה שערוץ הכיבוד הנחיל יפה מאוד בשנים שעברו מאז שלימדו אותנו לרקוד את הקדאווה: נונסנס קיצון שהוא בדיחה על חשבונה של בדיחה על חשבונה של בדיחה. דיאלוג שלם יכול להסתמך על הבדיחה המוכרת "קשה יש רק בלחם", סצנה אחרת מסתמכת על הביטוי "תביאו לה פופקורן כי היא חיה בסרט", בדיחה חוזרת בסרט מנסה להבין מה לעזאזל פירוש המשפט "החיים זה לא קיבוץ", ואחד השירים הכי מצחיקים בונה על כך שכולנו מסכימים שכל המילים באנגלית לפעמים נשמעות אותו דבר. הכל מגוחך מספיק כדי שלא נצטרך להבין את הבדיחה באמת כדי לצחוק ממנה, והאנשים שבפיהם הפאנץ' יכולים לומר אותו בכזאת אגביות שלא נשים לב וכבר נהיה באמצע הבדיחה הבאה. וזה עובד - "עולה לראש" הוא פשוט אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי השנה.
"מצטיינות הסרט היו אורלי זילברשץ ועלמה זק. העובדה שזק יכולה להפוך כל הברה שיוצאת מפיה לזהב קומי אינה הפתעה, אבל איזה אושר זה לראות את זילברשץ מריצה פלברות משל הייתה קומיקאית מנוסה"
ההישג הזה כמובן רשום לזכות הבימוי המלוטש של דניאל אדר, שמונע מהתסריט המבולגן לטובה הזה להתבלגן לרעה ומהדק את הסיפור למשהו יותר קוהרנטי ממערכון ארוך במיוחד, אבל גם לזכות קבוצת הכשרונות הבלתי נתפסת שבאה למסיבה. בנוסף לשלישיית ערוץ הכיבוד הראשית והנהדרת, עדן סבן ונאיה בינשטוק הצעירות עושות עבודה מצוינת והופכות את השפה הלידאית הזאת למשהו שמתגלגל להן בפה בקלילות, והופעות אורח יפהפיות מצד מצחיקנים כמו תום יער ורועי כפרי הופכות את הסרט לצפיית חובה עבור כל מי שאוהב את ההומור הישראלי החדש שהחבר'ה האלה מייצגים.
אבל עבורי, מצטיינות הסרט היו אורלי זילברשץ ועלמה זק, בתפקיד זוג האימהות של אסתמה. העובדה שזק יכולה להפוך כל הברה שיוצאת מפיה לזהב קומי אינה הפתעה, אבל איזה אושר זה לראות את זילברשץ מריצה פלברות משל הייתה קומיקאית מנוסה. ברגעי השיא של הסרט, כל האנסמבל העצום הזה גורם לדיאלוגים הדביליים ביותר ששמעתי בקולנוע השנה להישמע כמו מוזיקה.
משתינים על הפרה הקדושה
יש משהו מרשים בעובדה שסרט כל כך מגוחך בכלל הופק, שכן הומור מהסוג שערוץ הכיבוד מתגאים בו היה עניין די נישתי לא מזמן. מצד שני, הוא גם חלק מגל די מבורך של סרטי קומדיה ישראלים: הקולנוע המקומי שהנפיק לנו את "חגיגה בסנוקר" ו"גבעת חלפון" נהיה די מדכא במאה ה-21, אבל להיטים כמו "המוסד" ו"לשחרר את שולי" הבהירו שיש כדאיות כלכלית בקומדיות פופולריות, ויש רק לקוות ש"עולה לראש" יצליח כמוהם.
אם הוא יהיה להיט כמו הקומדיות הישראליות החזקות ששלטו בטבלת שוברי הקופות לאחרונה, זה יהיה בעיקר מאוד מרגש - לא רק בגלל ניצחון הנישה בתוך המיינסטרים, אלא גם בגלל ש"עולה לראש" הוא סרט די ביקורתי, גם אם פשוט נסתכל עליו כמו מה שהוא: סיפורם של שלושה חברים שהחליטו להשתין על הפרה הקדושה שהיא צה"ל, ואז גילו שאפשר לעשות ארגזים של כסף אם לומדים איך לחלוב אותה כמו שצריך. בלי להיכנס לספוילרים, אומר רק שלא צריך לעבוד קשה כדי לראות איך סיום הסרט מנסח אמירה רדיקלית על הדרך שבה אנחנו תופסים את מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים.
זה לא שהביקורת החברתית היא בהכרח הסיבה העיקרית לבוא ל"עולה לראש". המעריצים האמיתיים של ערוץ הכיבוד ודומיהם ימצאו בו בדיוק את מה שהם מחפשים: רצף בדיחות דביליות ומבריקות בעת ובעונה אחת, בהשתתפות כמה מהאנשים הכי מצחיקים בישראל. למרבה המזל, זהו יותר מרצף בדיחות - זה סרט חכם ומשוחק היטב שיכול, אם נדע איך לגשת אליו, להפוך לקאלט אמיתי.