קולנוע ישראלי
בתור ילדה היתה לי אסטמה, בה טיפלנו בעזרת מכשיר אינהלציה. הייתי משתמשת בו ערב-ערב בחודשי החורף הקרים. בכדי להעביר את הזמן אבא שלי היה מצטרף אליי, ויחד היינו צופים בסרטים. שם גיליתי לראשונה את אהבתי לקולנוע. היינו רואים יחד בעיקר סרטים ישראליים: "מציצים", "גבעת חלפון אינה עונה", "אסקימו לימון", "הצילו את המציל". כל סרט בורקס שעולה על הדעת, ליווה אותי ואת האסטמה. לאט לאט נפתחו לי הסינוסים ואופקי הסינמה כאחד, ולמדתי איך הקולנוע יכול לשלוף אותך מהסלון והמשאף ולסחוף אותך אל עולם של פנטזיה וקסם. שם הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות.
"לאון"
"לאון" הוא סרט שחקוק בזכרוני בתור גורם משפיע בזיקה שלי למשחק. כמו כולם, גם אני נשבתי בקסמה של נטלי פורטמן. הדמות שלה שידרה כל כך הרבה חוזק וביטחון ובו בעת שבריריות ורגישות מהפנטת. מאוד הזדהיתי עם הצורך שלה לברוח ולהיות שייכת לעולם של הגדולים. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: אם היא יכולה, גם אני יכולה.
היום אני מבינה שנטלי פורטמן יש רק אחת, אז אני מנסה להיות ענבר לביא במקום.
"צלילי המוזיקה"
גדלתי בבית ששם דגש על אמנות, מגיל צעיר אמא השרישה בנו אהבה למחזות זמר ותיאטרון. בלילה היינו נרדמים לעלילות האחים גרים ולמוזיקה הנלווית להקלטה. רשמו אותנו לכל חוג העשרה אפשרי: כלי נגינה, מחול, פיסול, ציור וכל העולה על הדעת. למדתי שהאמנות נמצאת בכל - אם פותחים את העיניים ניתן למצוא יופי והשראה בכל פינה. יצירתיות ודמיון הפכו לערכים עליונים בשבילי.
היום אלו הכלים שלי, לכל סט אני מתייצבת עם מכחול ומכלול הצבעים שרכשתי, בזכות הילדות שההורים שלי נתנו לי.
מצלמת הווידאו של אבא
המצלמה הייתה חלק בלתי נפרד מההתבגרות שלי. לאבא שלי הייתה סבלנות אין קץ, והוא היה עוקב אחרי ואחרי אחיי במשך שניייייים! בתמורה הוא קיבל מופעים, ריקודים, שירים, קליפים חינם אין כסף, ובעיקר כאב ראש. זה התיש את הקהל, אבל הכין אותי לחיים אל מול העדשה. בחטיבת הביניים עברתי אל מאחורי הקלעים והתחלתי לביים חברים, אחים וכל מי שנפל למלכודת. לא ברור לי איך אף אחד עוד לא השמיד את המצלמה הזו. הקלטות הללו הן הפדיחה הכי גדולה שלי, ואם משהו אי פעם ידלוף זה יהיה הסוף של כולנו.
"ענק הווידאו"
בגיל 14 התחננתי שיעסיקו אותי ב"ענק הווידאו", שהיה ה"בלוקבאסטר" של שנות ה-90. שם חסכתי כסף כדי לטוס לאמריקה, ושם למדתי בעצם את כל מה שאני יודעת על אמנות המסך. גם לשאר העובדים הייתה זיקה קולנועית, והייתי מגיעה לעבודה רעבה לשמוע דיונים תוססים על הטרנטינו החדש והוודי אלן האחרון. הרגשתי כמו ספוג ולא ידעתי שובע. למדתי מה הופך סרט לפופולרי וזיהיתי שיש סרטים שנוגעים רק בי. שם למדתי כמות, ואיכות.
בסתר הייתי משכירה ערמות של קלטות ושותה אותם כמו מיץ פטל, אחת אחרי השנייה, כדי שמחר יהיה לי על מה לדבר עם החבר'ה. זו היתה הדרך שלי לשפר את המבטא ואוצר המילים. מכל סרט ומכל עובד ב"ענק" לקחתי עולם ומלואו.
ענבר לביא היא שחקנית שחיה ועובדת בארה"ב. בשבוע שעבר עלתה ברשת USA העונה השנייה של "The Last Ship", בה היא מגלמת קצינה ישראלית, ובאוקטובר יגיע לבתי הקולנוע הסרט "The Last Witch Hunter" בו היא משתתפת לצד וין דיזל. בעתיד היא צפויה לככב ב"המוסד" - סרטו החדש של אלון גור אריה