"שרשרת היהלומים של טיפאני'ס היא סמל יקר מפז לסטנדרטים הגבוהים ביותר של הווירטואוזיות והמלאכה מבית טיפאני, ורק לעתים רחוקות היא מופיעה מחוץ לכספת שלה", מתפייטת הודעת היח"צ המלווה את התמונות הראשונות של גל גדות מתוך הסרט "מוות על הנילוס", לגופה שמלת ערב אלגנטית ועל צווארה צבר יהלומים שהיה יכול במו ידיו לאושש את התמ"ג של ישראל. "לתפקיד מרכזי בעיבוד לרומן הקלאסי אגתה כריסטי מגיעה הופעת הבכורה לשרשרת היהלומים היקרה מפז שלנו". לא פחות: גדות אמנם משחקת ב"מוות על הנילוס" תפקיד מרכזי, אבל בטיפאני'ס יודעים מי הכוכבת האמיתית של הסרט - שרשרת היהלומים שדמותה, לינט, עונדת בסצנות נבחרות בסרט.
אגב, בספר של כריסטי, לשרשרת של לינט אכן יש חשיבות עלילתית והיא עוזרת לבלש הרקול פוארו להבין את מימדי הפשע שבלב "מוות על הנילוס", אבל היא גם שרשרת צנועה יותר. כריסטי תיארה את התכשיט של לינט כמחרוזת פנינים, שזה טוב ויפה לשנות ה-30, אבל ב-2020, לגל גדות מגיע יהלום צהוב ונדיר ששובץ לראשונה בתכשיט אי אז ב-1877, שמשקלו יותר מ-128 קראט (אחרי חיתוך. הוא התחיל כאבן במשקל בלתי נתפס כמעט של 287 קראט), ששוויו יותר מ-30 מיליון דולרים ושנענד לפניה על ידי אודרי הפבורן וליידי גאגא.
ואם אמרנו 'אודרי הפבורן', חובה להזכיר ש-50 שנה לפני השרשרת של גדות, הפבורן פתחה את "ארוחת בוקר בטיפאני'ס" - סרט שעוסק כולו במתח שבין הפנטזיה על אושר ועושר ובין המציאות הלא לגמרי זוהרת - כשהיא מחליקה מתוך מכונית ועומדת בסקרנות ובתשומת לב מול בית הכלבו היוקרתי כשעל צווארה משקל פסיכי של מטען תרבותי ופנינים, לפני שהיא שולפת קפה ומאפה מתוך שקית נייר ומתבוננת בחלון הראווה בדברים שככל הנראה לא יהיו שלה לעולם. וכמו כדי להעצים עוד יותר את האירוניה, הפבורן לא זכתה לענוד תכשיטים מקוריים של טיפאני'ס בצילומי הסרט (שרשרת הפנינים עוצבה עבורה במיוחד על ידי הצורף הצרפתי רוז'ר סממה), והורשתה לענוד את השרשרת האמיתית שלהם, על יהלומי ופניניה יקרי הערך, רק בצילומים פרסומיים.
שרשראות מפוארות אחרות עומדות במרכזם של סרטים נוספים: בקומדיית הפשע המופרכת "אושן 8" הגיבורות מזייפות ומבריחות ענק יהלומים עצום מבית קארטייה (שגם הוא קבור בדרך כלל בעומקה של כספת) ב"הנודעת" של היצ'קוק, השרשרת מסמלת את מעמדה (אבל גם את מגבלותיה) של אלישיה כאישה נשואה, וסרטי שוד או פשע נוספים כמו "לפני שהשטן ידע" או "יהלום לא מלוטש" כוללים חיפוש או מרדף אחר תכשיטים נדירים בלב עלילתם.
רוצה לומר שעל פני עשורים קולנועיים שלמים, שרשראות הן ביג דיל בהוליווד, גם כשהן לא קריטיות לעלילת הסרטים שהן מופיעות בהן. חשבו על המתנה המסתורית שריצ'רד גיר מעניק לג'וליה רוברטס לפני שהוא סוגר בשובבות את המכסה על ידה ב"אישה יפה" - זו שרשרת משובצת אבני אודם בוהקות; חשבו על שרשרת היהלומים הכסופה (והכסף) שהדוכס מעניק לסאטין ב"מולאן רוז'" כסימן לתשוקתו אליה; חשבו על היהלום הצהוב שמכביד על צווארה של קייט הדסון ב"איך לאבד בחור ב-10 ימים"; חשבו על "לב האוקיינוס", אחת השרשראות הכעורות אך זכורות בתולדות הקולנוע, שעיטרה את בית החזה של רוז ב"טיטאניק" והתאימה לה יותר מכל רק כשהגיבורה מגיעה לאינטימיות במעמד ציור דיוקן העירום שלה על ידי ג'ק. במותו של ג'ק השרשרת מתחילה לאבד את משמעותה הרגשית אך יעברו יותר מ-80 שנה עד שרוז תעשה לכולם טובה ותשליך את היהלום הכחול הזה אל הים - ואפילו אז האסטרונאוט מהקליפ ל-"Oops…! I Did It Again" של בריטני ספירס יצלול וישלה אותו משם. את כל השרשאות האייקוניות האלה ניתן היה להחליף בשרשראות אחרות וצנועות יותר או בתכשיטים אחרים (כלום רוברטס לא הייתה יכולה לקבל צמיד טניס נאה מגיר?) - ובכל זאת, שרשרת. שרשרת של שרשראות מבהיקות מעטרת את צווארה המטאפורי של הוליווד כבר קרוב לשבעים שנה, ונקודת המפנה בהבנה הקולנועית ששרשרת היא יותר מאביזר אופנתי לעיצוב דמות מגיעה כבר ב-1953, ב"גברים מעדיפים בלונדיניות". אתם מכירים את השיר גם אם לא צפיתם בסרט, וגם אם מילותיו לא צרובות בראשכם, אתם תזהו מיד את הסילואט של לורליי - היא מרילין מונרו - בשמלתה הוורודה ואינספור התכשיטים שלגופה, כשהיא שרה שיהלומים הם-הם חבריה הטובים ביותר של האישה. ועל אף שבתוך הקשרו של הסרט ברור לנו שמדובר בסצנה פנטסטית וקומית (החברה הטובה ביותר של לורליי היא דורותי, בגילומה של ג'יין ראסל, והסרט מבהיר זאת היטב), מה ששרד יותר מכל הוא דימויו של היהלום ודימוייה של השרשרת כביטויים לרווחה כלכלית. ולא שהמחשבה הזאת לא הייתה קיימת לפני כן, אלא ששנות ה-50 הן שנים של שינוי בארצות הברית, ואחרי עשורים ארוכים של אינפלציה או מעורבות במלחמה ששתתה להם פחות או יותר את כל הכסף, ב-1953 לאמריקאים כבר יש קצת כסף לבזבז. הם הלכו יותר לקולנוע, הזינו את תעשיית הסרטים במזומנים, וזו הפכה בהדרגה את הסרטים למשוכללים וראוותניים יותר, ולא היה די בתכשיטים הצנועים יחסית שהוצגו על המסך בשנות ה-30 וה-40. במקביל, היסטוריונים של תרבות מזהים באותן שנים גם שינוי באופן בו יהלומים משווקים ונמכרים לציבור בשלטי חוצות ובמודות בעיתונים. עד אותה תקופה לא היה כמעט צורך לפרסם יהלומים כי מי שיכול היה להרשות לעצמו לרכוש אותם - פשוט רכש אותם. עליית כוח הקנייה של שכבות חדשות באוכלוסיה דרשה מקמעונאי היהלומים להסביר כי תכשיטים אינם רק סמל סטטוס אלא השקעה לטווח ארוכים. משברים כלכליים באים והולכים, אבל יהלומים הם לנצח.
כשמרילין מונרו מזמרת את אותו המנון אהבה לתכשיטים היא אוצרת בתוכה את סך כל הפנטזיות הלאומיות של אותה תקופה. היא בלונדינית כמו השמש, יפה, מצחיקה ואסרטיבית, לבושה היטב ומספיק עשירה - או לכל הפחות מספיק חכמה כדי לתמרן גברים עשירים שמעוניינים בחברתה - פחות או יותר כדי לרחוץ את גופה ביהלומים. ועל אף שהיא עטויית צמידים וטבעות יהלומים לאורך הסרט, דווקא שרשרת היהלומים היא זו ששורדת בזיכרון הקולקטיבי. הקולנוע מפריד בין תכשיט פונקציונלי כמו טבעת - שמסמלת קודם כל מחויבות זוגית ושינוי במעמד חוקי - ושרשרת. טבעת עונדים כי צריך, אבל שרשרת קולנועית היא כבר שואו.
וחשוב באותה המידה הוא מעמד הענקת השרשרת, שבכל הכבוד לכריעה על הברך ושליפת טבעת נישואים, מצטלם הרבה יותר טוב. אנחנו יכולים לדמיין זאת בקלות גם אם לא ראינו שום סרט בו באמת התרחשה סצנה כזו: גבר עומד מאחורי אישה, אולי הם מול מראה כדי להעצים עוד יותר את הרושם, והוא סוגר בזהירות את האבזם על עורפה של האישה. אולי אפילו שומעים איזה קליק עדין. זה מעמד מלא עונג ומתח, והנחת הידיים על הצוואר גם טוענת אותו מטען ארוטי לא מבוטל. הסצנה הזו - שוב, גם אם לא באמת ראיתם אותה הלכה למעשה - כבר נכנסה לז'רגון התרבותי שלנו, ובכוחה לסמל אהבה ומסירות, אבל גם בעלות ויחסי כוחות. זה תמיד גבר שחונק בעדינות אישה, והמגע הזה מסמל את כוחו הפיזי או הכלכלי עליה. מפיקי "אושן 8" הדליפו כי במדידות לקראת הצילומים, היה צורך להתאים לכווץ ולהתאים את ענק היהלומים הנחשק לצווארה של אן האת'ווי כי הוא היה גדול מדי למידותיה הצנומות. אבל מי לא תיראה צנומה וקוקטית כשעל מפתח החזה שלה מונח תכשיט ששוקל כמו שני תינוקות?
שרשראות רבות חשיבות לא הומצאו בקולנוע, כמובן. תכשיטים מקוללים מופיעים באגדות רבות, מחרוזות יקרות ערך מופיעות בספרי מתח (לא רק של כריסטי) ושום הכנה לבגרות בספרות לא תהיה שלמה בלי אזכור של הסיפור "המחרוזת" של גי דה-מופאסאן. אגב, "המחרוזת" הוא סיפור חתרני כמעט בהקשר הזה כיוון שמתחילתו ברור שהוא איננו סיפור אהבה אלא משל על הבדלי מעמדות כלכליים. גיבורת "המחרוזת" מקבלת בהשאלה מחברתה הטובה שרשרת יפהפייה ויקרה, ומאבדת אותה בטעות. במשך שנים היא עובדת ועובדת כדי להרוויח מספיק כסף ולהשיב לידידתה את התכשיט ששאלה ממנה, ובסופו של דבר מגלה כי השרשרת שניתנה לה הייתה עשויה אבני חן מלאכותיות, ולפחות מבחינה כספית היא הייתה כמעט חסרת ערך. אבל שימו לב מי הנפשות הפועלות בו: שתי נשים. ושימו לה מה הקונפליקט בו: רכוש שנלווה ואבד, וההכרח לעבוד קשה כדי להשיב אותו מבלי לחשוף את סוד אבדתו. זו לא קלות הדעת החמדנית של מרילין מונרו, לא השפע או הקורבנוּת של גל גדות ב"מוות על הנילוס" (זה המקום להזכיר גם שוונדר וומן, גיבורת העל שגדות מגלמת על המסך הגדול, מבכרת צמידים על פני שרשראות, והצמידים הקסומים שהיא עונדת הוענקו לה על ידי אמה, מלכת שבט האמזונות) או הניסיון לקנות בעלות על רוז ב"טיטאניק". השרשרת האו. ג'י. ידעה יפה מאוד מה מקומה: היא מצביעה על כוח כלכלי ופוליטי, ועל האנשים שיש להם גישה אליו לעומת אלה שאין להם.