החיים מתחלקים ללפני ואחרי הצפייה בסרטוני החיקויים של ביל היידר, שהועלו בשבועות האחרונים לחשבון היוטיוב הקרוי Ctrl Shift Face. בסרטונים, נראה הקומיקאי עורך ראיונות בתוכניות אירוח, ומדי פעם מפליג לתוך חיקוי של מפורסם אחר שפגש בחייו המקצועיים. כשהיידר מספר על מפגש עם טום קרוז ומחקה את חיתוך הדיבור שלו ומחוות הגוף שלו, גם הפרצוף שלו כמו מחליק מתוך עצמו לפרצוף של קרוז. זהו מעבר זעיר, כמעט בלתי מורגש, וכל עוד היידר מחקה את קרוז - פניו הם הפנים של הכוכב. כשהוא מחקה את שוורצנגר - הפרצוף משתנה בהתאם. כשהוא מחקה את אל פאצ'ינו - כנ"ל.
סרטוני פאן שכאלה, המבוססים על טכנולוגיה מקבילה, זכו בחודשים האחרונים לתפוצה רחבה. בין הפייבוריטים של המערכת נמנים הפתיח המחודש ל"צער גידול בנות" שהחליף את כל כוכבי הסדרה בדמותו של רון סוונסון (בגילומו של השחקן ניק אופרמן) מ"מחלקת גנים ונוף", והטריילר לסרט "הניצוץ", רק עם פניו של ג'ים קארי במקום אלה של ג'ק ניקולסון - גם הוא מבית היוצר של העמוד Ctrl Shift Face. בדומה לטכנולוגיה שמאפשרת את הדבקת פניהם של סלבס או איברים של בעלי חיים בפילטרים באינסטגרם, הסרטונים עוכרי השלווה בכיכובו של היידר הם יישום של זירה אמנותית חדשה (או פשע חדש, בהתאם לפרשנות) בשם דיפ-פייק.
המצאת הדיפ-פייק - הֵלחם של דיפ לרנינג (Deep Learning, למידה עמוקה. גלגול מודרני של מודל הרשת העצבית המלאכותית, שמעתיק את אופן הפעולה של הנוירונים במוח, מיישם אותם בהקשר טכנולוגי ומאפשר למערכות תוכנה לבצע חישובים רבים ומורכבים באופן הרמוני, וקל יחסית לעיבוד) ופייק, זיוף - מיוחסת לאיאן גודפלו ולצוותו. גודפלו הוא מדען דאטה ומהנדס תוכנה, שהועסק בעבר בגוגל (פרט נחמד: הוא אחראי לפיתוח המערכת שמשמשת כיום את גוגל Street View) וכיום מכהן כראש חטיבת למידת המכונה באפּל (פרט נחמד עוד יותר: בוויקיפדיה לא יודעים או לא מעוניינים למסור את שנת הלידה המדויקת שלו). הדיפ-פייק הוא מערכת מסוג GAN, שזה אומר Generative Adversarial Network והיא מאפשרת, בגדול, לשתי רשתות מחשבים להשוות נתונים זו עם זו וללמוד זו מזו. ביישום הדיפ-פייקי של ה-GAN, אחת המערכות תהיה מסוגלת "לשנן" את מאגר הנתונים הקיים במערכת אחת - נאמר, תמונות של טום קרוז - ולתמרן באמצעותם את הנתונים של המערכת השנייה - נאמר, את ראשו של ביל היידר. אם היא מצליחה לתמרן את המערכת הראשונה וליצור דימוי חדש ואמין - זהו פייק, והוא די דיפ.
בעקבות הצלחתם הוויראלית של סרטוני ביל היידר, התראיין מנהל Ctrl Shift Face - שהזדהה רק בשם הפרטי טום - לגרסת האונליין של הגרדיאן, וחלק מעט מתהליך העבודה שלו. הוא טען שאת הידע הדרוש להפקת הסרטונים רכש בעצמו, ושהוא יוצר אותם באמצעות תוכנת קוד-פתוח (כלומר, כזו שמשתמשים יכולים "לערוך", לשנות ולשפר בעצמם) ומחשב חזק. "בהתחלה זייפתי את עצמי לתוך תוכניות וסרטים שבידרו אותי, את החברים שלי ואת המשפחה שלי, והתנסיתי. זה בעיקר תהליך של ניסוי וטעייה", סיפר. לטענת טום, הוא מפעיל את הערוץ כמעין "חלום לתוך יקום מקביל", והוא שואף בעיקר להצחיק ולעניין את עוקביו: "אני לא רוצה להסתבך יותר מדי בפוליטיקה".
ואכן, מערכות בחירות וקמפיינים פוליטיים מסוגים שונים הם אזורים רגישים במיוחד למניפולציה שמתאפשרת הודות לדיפ-פייק. סרטון בו נראית חברת הקונגרס האמריקנית ננסי פלוסי מתנהגת באופן תמוה, המזכיר התנהגות שיכורה, במהלך ראיון, זכה לפני כמה חודשים לתפוצת ענק והודהד גם על ידי יריביה הפוליטיים, בהם רודי ג'וליאני, עורך דינו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בהווה וראש העיר של ניו יורק בעבר. על אף שהוכח שהסרטון זוייף, ג'וליאני לא התנצל או הכחיש את הציוצים שפרסם בנושא, בהם תהה מה לא בסדר בפלוסי עצמה (שכל חטאה, כאמור, היה שהתראיינה לכלי תקשורת). אנשיה של פלוסי פנו לפייסבוק בבקשה להסיר את הסרטון, ובפייסבוק השיבו שאין ביכולתם לעקור את הסרטון מהשורש אבל שיפעלו להגבלת תפוצתו. גם זו נחמה. ג'יימס, היוטיובר הבריטי שיצר את הסרטון של פלוסי שוחח גם הוא עם הגרדיאן (וגם הוא ביקש להזדהות בשמו הפרטי בלבד) וטען שיצר את "ננסי השיכורה" "רק בשביל הצחוקים". גם derpfakes, ערוץ היוטיוב של ג'יימס מציג מבחר נאה של סרטוני דיפ-פייק בידוריים, בהם גאוותו הפרטית, סרטון ששתל את פניה הצעירות של השחקנית קארי פישר בתוך הסרט "מלחמת הכוכבים: רוג אחת" שיצאו זמן קצר לפני מותה בגיל 60. כשנשאל כמה זמן עבד על הסרטון, ענה: "פרק הזמן שלוקח לראות פרק של 'משפחת סימפסון'".
על אף ששניים מהיוצרים בז'אנר החדש הזה מבטיחים שהם פה רק בשביל הכיף שלהם, קל להבין את הפוטנציאל הרציני בעליל של סרטוני דיפ-פייק. במערכת הבחירות האחרונה, הופץ סרטון מעמוד הפייסבוק הסאטירי Wako, בו נראים פניו של בני גנץ קופאים מדי פעם במהלך נאום, ונשמע קול שלוחש לו מה להגיד בהמשך נאומו. זהו מופע זעיר יחסית של דיפ-פייק, אולם מרגע שהסרטון נעדר את המסגרת הסאטירית ומועבר בקבוצות וואטסאפ כעדות אותנטית לאירוע אמיתי - מה ההבדל? כלומר, מרגע שמבינים שהתרבות נצרכת ברשת ושדעות פוליטיות מעוצבות בה, זה לא באמת משנה אם לאירוע המתועד יש אחיזה במציאות, ובלבד שהוא נראה מספיק אמין. בכתבה של ה-CNN שסקרה את הנושא, נטען שקיימת גם סכנה נוספת כיוון שדיפ-פייק מאפשר לזייף עדויות היסטוריות, ועלול לערער, למשל, ראיות שהיוו בעבר עילה להדחת מנהיגים. טום טוען שלפחות לעת עתה, אין כל כך מה לחשוש מיצירת סרטוני דיפ-פייק היסטוריים. סרטון דיפ-פייק איכותי צריך להתבסס על מאסה גדולה של חומרי גלם או צילומים באיכות גבוהה מאוד, שמערכות ה-GAN תוכלנה ללמוד מהם. "בגלל זה קשה לעשות דיפ-פייק לדמויות היסטריות כמו צ'רצ'יל", אמר טום, "אין מספיק מידע".
אם פוליטיקה היא אזור רגיש לדיפ פייק, בת דודתה פורנוגרפיה היא אזור רגיש פי מיליון. סרטון פורנו דיפ-פייקי ישלב את פניו של אדם מוכר, בדרך כלל כוכבת מפורסמת, וישתול אותם על גוף אחר, שתועד במהלך ביצוע אקט מיני. באופן פחות מילוני וקליני, נגיד שזה להדביק הראש של סקרלט ג'והנסון על הגוף של סשה גריי, אם סשה גריי היתה עוד שם שצרכני פורנו מתרגשים ממנו. וכמובן ששחקניות נודעות אינן הנפגעות המרכזיות פה, ועיקר הסכנה היא ביצירת והפצת סרטונים שנשים מהשורה מופיעות בהם. בשונה מסרטונים פוליטיים, בהם לאנשים רבים יש אינטרס לבחון מי הפיץ אותם ועל איזה סרטון-מקור הוא מתבסס, בפורנו כמו בפורנו, הסטנדרטים נמוכים בהרבה, ובהתאם, סרטוני דיפ-פייק מנצלים את החיבה האנושית למציצנות, והפכו לסוגת בת-חיפוש באתרי הפורנו הגדולים, יחד עם כל הפזמונים האהובים כמו לסביות ושלישיות. לפני כחודשיים, הפכה מדינת וירג'יניה למדינה הראשונה בארצות הברית שכוללת את הדיפ-פייק כחלק מהעבֵרות המנויות בחוק למניעת "פורנו נקמה" (הפצה של תמונות וסרטונים אינטימיים ללא הסכמת המצולמים, לעתים כחלק ממעשה של סחיטה או נקמה), ומי שיוכח שהפיץ חומרים פורנוגרפיים מזויפים יוכל להיקנס בסכום של 2,500 דולרים או לרצות בכלא. הצעה דומה עלתה במקביל בקונגרס, במטרה להפוך את הפורנוגרפיה הדיפ-פייקית לעברה פדרלית, אך טרם אושרה בוועדות החקיקה.
הפחד מפני טכנולוגיה הוא מסוג הדברים שקל לתמרן, וקל עוד יותר להפעיל אותו ככלי נשק בתעמולה פוליטית. "אל תאמינו לסרטון הזה, כי גנץ לא באמת מצולם בו" הוא משפט מבהיל ויעיל, והוא משדר את מה שאנחנו חושבים ממילא, וחלקנו אף אומרים בקול רם כי לא אכפת לנו להישמע כנביאי זעם: טכנולוגיה מתקדמת היא חתיכת דבר מפחיד. דוגמאות הפורנו הן אפילו הקצנה של זה, משום שבכוחן לפלוש למרחב הכי מיידי ואינטימי שלנו, אבל די גם בהתבוננות בסרטונים המצחיקים של ביל היידר/טום קרוז. משהו בהם מרתיע. משהו במעבר המהיר מדי בין הפרצופים, משהו באוויליות שבשתילת הפרצוף המשופם של ניק אופרמן על גופן של ילדות בלונדיניות בפתיח של "צער גידול בנות".
הדיפ-פייק מושך ומתריע כמו שטכנולוגיות ותיקות משכו והרתיעו לפניו. הרי גם קולנוע מסחרי נחשב בתחילת דרכו למנוון ומשחית. גם קומיקס. גם רשתות חברתיות נתפסו קודם כל כחורבן התקשורת האנושית ורק אחרי שנה-שנתיים של מחשבה למדנו לחשוב עליהן כעל מציאות קיימת שיש בה המון חסרונות, אבל גם יתרונות. דיפ-פייק הוא אפיק מתעתע, אין ספק, אבל במובן הזה הוא פועל בדיוק ככל סוגה אמנותית: הוא פשוט משקף את המקומות הכי אפלים ומגעילים שהתרבות מוכנה ללכת אליהם. הצעד החכם לא יהיה להזדעזע ממנו או להחרים אותו, כאילו שאפשר בכלל להחרים טכנולוגיה שכבר קיימת פרקטיקלי בכל טלפון. כמו שלמדנו לחפש שאריות של פוטושופ, כך נדרש מאיתנו לפעול גם לגבי סרטונים. זה לא פרנויה, זו חשדנות בריאה.