רק לוזרים חוגגים את יום העצמאות של ארצות הברית, בעוד יודעי הח"ן מציינים בשבוע הראשון של יולי את יום העצמאות של אריאנה גרנדה ממוסכמות של התנהגות, נימוס והיגיינה ציבורית בסיסית. ב-7 ביולי 2015 נתפסה גרנדה, אז סתם זמרת מפורסמת מאוד אבל עדיין לא הכוכבת הענקית שהיא כיום, במצלמת אבטחה במאפייה בקליפורניה. גרנדה ובן זוגה דאז, ריקי אלברז, הסיחו את דעתו של המוכרת וגרמו לה להסב את גבה לוויטרינה ("אנחנו צריכים מומחה דונאטס שיעזור לנו", אמרה גרנדה). כשלא הסתכלה, גחנה גרנדה אל אחת הדונאטס שהוצגו לראווה על חלון התצוגה ודקרה אותה בלשונה. בהמשך, נוכח מגש חדש של דונאטס, התחלחלה גרנדה ואמרה "מה זה לעזאזל?", ואז חתמה: "אני שונאת אמריקנים, אני שונאת את אמריקה".
המשך הסיפור נלקח הישר מהמדריך לכוכבת שנתפסה בקלקלתה. למחרת פרסום הסרטון באתר TMZ, גרנדה התנצלה פומבית - "אני גאה מאוד להיות אמריקנית... כדוברת למען תזונה בריאה, אוכל חשוב לי מאוד, ולפעמים אני מתרגזת מהקלות בה אמריקנים צורכים דברים בלי לחשוב על ההשלכות של זה על בריאותינו ועל החברה כולה" - ואז התנצלה שוב ("אני צריכה להוות דוגמה טובה יותר לבייבז שלי"). המאפייה בחרה שלא להגיש תלונה והתיק התאורטי נגד גרנדה נסגר. שום חברה מסחרית לא התנערה ממנה כנותנת חסות. ההפסד הגדול ביותר של גרנדה בעקבות התקרית הוא שבוטלה לה הופעה שתוכננה לחודש ספטמבר 2015 בבית הלבן. ואגב, גם הידיעה הזו המתינה יפה-יפה לתורה, ופורסמה רק אחרי חשיפת חלק מההתכתבויות הפנימיות בין עובדי הבית הלבן, כחלק מפרשיית ויקיליקס. רוצים לומר, גרנדה עשתה משהו לא יפה, ולא נענשה עליו בשום צורה.
וזה מוזר, לא? לא משום שהעברה של גרנדה היתה חמורה במיוחד. היא היתה מגעילה, אין ויכוח, אבל לא נוראית. לא קופחו או סוכנו בה חיי אדם, מלבד הלקוח התמים שרכש כנראה דונאט משומשת, יד שניה מכוכבת פופ. יש אנשים שהיו עושים מזה הון באיביי. אבל הבעת הסלידה של גרנדה מארצות הברית היא-היא מה שהיה אמור לשבור את הציבור ולעורר עליה זעקות חרם. לא לאהוב את אמריקה, את המולדת, ועוד ביום העצמאות? ועוד תוך כדי שאת לועגת למאכל הלאומי הלא לגמרי רשמי של אותה מולדת? אלה דברים שהיו יכולים לרסק תדמיות של כוכבים, אבל לאריאנה גרנדה זה לא קרה.
נמשיל לישראל. מי כוכב הפופ הכי פורץ גבולות שלנו, שמתעקש פעם אחר פעם להציב מראה בפני הצביעות הלאומית, גם כשזה דורש ממנו אמצעים קיצוניים? נכון מאוד, אריאל ברונז. השחקן ואמן המחאה החל את דרכו האמנותית ב"תיכון השיר שלנו" - השראה מובהקת מהעובדה שאריאנה גרנדה עשתה את צעדיה הראשונים כיוצרת מפורסמת בערוץ דיסני, בסדרות "ויקטוריוס" ו"iCarly". וכמו שגרנדה התעמתה במלוא העוצמה עם מושג הזהות האמריקנית באותה תקרית דונאטס, כך גם אריאל ברונז מקפיד שוב ושוב להצביע על פגמיה של החברה הישראלית תוך שימוש בעזרים חזותיים לא שגרתיים. נגיד דגל ישראל, אותו נעץ בישבנו במהלך ועידת התרבות של עיתון "הארץ ב-2016. או שלשלאות הברזל שאזקו אותו לאנדרטה לזכר השואה בכיכר רבין בתל אביב. או שלשלאות הברזל האחרות שכבלו אותו לפסל "התרוממות" בכיכר הבימה, גם היא בתל אביב.
הרי ברונז יצא להופעות המחאה שלו כשהוא נחוש להסב את תשומת לבם של הישראלים למצוקת ניצולי השואה וזו מטרה ראויה מאין כמוה. למה הוא מתויג כקוריוז אמנותי שזוכה לתהודה רק כשהוא, כמאמר הביטוי, מידרדר לפרובוקציות, ואריאנה גרנדה היא אייקון מוזיקלי שהפך את 2018 למופע יחיד מבחינת עניין, תהילה וכסף? התשובה חמקמקה, כמובן, אבל נעוצה (כן, כמו אותו הדגל באותו הישבן) בהבדלים שבין המחשבה על פוליטיקה בישראל ומחשבה על פוליטיקה בארצות הברית. כבר בקיץ 2015 היה ברור שבארצות הברית, להיות מעורה פוליטית זה לא רק הדבר המוסרי ביותר לעשות, זה גם מגניב. מחאה נגד הממסד נתפסת בקרב צרכני התרבות.
בטור שפרסם בינואר 2017 ב"ניו יורק טיימס", כתב דיוויד ברוקס על מושג ה-Cool, ואיך המושג הזה שינה את המשמעות שלו בשנים האחרונות, ואם פעם יכולת לתחום אותו בכמה מאפיינים התנהגותיים (ריחוק רגשי, קור רוח) ואופנתיים (משקפי שמש, מעיל עור), המצב בזמננו יותר מורכב ופחות ודאי. ואחד ממאפייני הקוּליות החדשים שברוקס מסמן הוא להיות Woke, "מואר", כלומר מודע מבחינה פוליטית, בדגש על חוסר צדק מערכתי כלפי אוכלוסיות מסוימות. בארצות הברית מדובר בראש ובראשונה במאבק הפוליטי של הקהילה האפרו-אמריקאית לצדק, שוויון ונראות תרבותית. המאבק הזה לוהט, הוא נראה מעולה. הוא מפרנס שירים של ביונסה ואלבומים של קנדריק למאר, הוא מהווה השראה לסדרות מדוברות ("כשהם רואים אותנו") וסרטים מצליחים ("Satraight Outta Compton"). הוא מה שמוביל את דיסני ללהק שחקניות אלמוניות למדי לתפקידים הראשיים בעיבודים החדשים ל"מולאן" ו"בת הים הקטנה". הגיוון האתני הוא המטרה, כמובן, אבל גם אמצעי להשגת יחסי ציבור חיוביים. כלומר, יש ערך רב בהתייחסות למטרה פוליטית. יש בכך רווח. "ה-woke חולק את העמדה המרדנית של הקוליות", כתב ברוקס ומיד סייג: "קוליות מנותקת מהפוליטי, אבל אקטיביזם חברתי הכרחי בשביל להיות woke... קוליות שומרת לעצמה את רגשותיה, אבל woke כועס, מלא תשוקה ועצבני". את הטור שלו, מסכם ברוקס בתהיה אם המגניבות של ה-woke היא ארוכת טווח או שסופה לגווע כמו, וול, כמו טרנד מגניב שגז ונעלם.
בישראל, לעומת זאת... נו. אין שום רווח ב-woke. הלהיט הכי פוליטי שצמח בישראל בתקופה האחרונה הוא "שבט אחים ואחיות". לא אחרים, לא מיעוטים, לא קבוצות נפרדות בעלות מאפיינים שונים, אלא דבוקה אחת גדולה ומאושרת. אמנים שמביעים עמדה פוליטית בישראל - מצדה השמאלי או הימני של המפה הפוליטית (מתי בפעם האחרונה ראיתם ראיון אמנותי נטו עם אורנה בנאי? או עם הצל?) - זוכים בדרך כלל להרמות גבה, ומוצאים את עצמם עורכים ראיונות במוספי סוף השבוע, בהם הם מגוננים על דעותיהם. בדרך כלל גם יצלמו אותם לשער עם ידיים קשורות או פלסטר על הפה כמו כדי להבהיר: כאן לא מתגמלים מעורבות פוליטית.
הרגע הזה, אותה מילי-שניה אינטימית בה נגע קצה לשונה של אריאנה גרנדה בסמל האמריקני, היה נקודת מפנה. גרנדה אולי לא התכוונה ואולי היא רק רצתה למרוד ולהגעיל ולהצחיק את חבריה, אבל המשמעות היתה רחבה יותר. זה סימן אותה כמרדנית, ככוכבת שיש לה את הפוטנציאל לעשות את מה שתעשיית הבידור האמריקנית אוהבת יותר מכל: להתנהג לא יפה. היא כרכה את המרדנות הטינאייג'רית כמעט שלה במעשה הפוליטי, והתוצאה היתה סקנדל זעיר אבל מאוד יעיל, שלא גרע ממנה, אלא רק הוסיף לה. לראייה: כל מה שקרה לה פחות או יותר מאז אותה תקרית: סינגלים מצליחים, מסע הופעות רווחי להפליא ורומן מתוקשר מאוד שהפך לאירוסים מתוקשרים שהפכו לפרידה מתוקשרת. את כל אלה יכולנו לבלוע בקלות יחסית כי אריאנה גרנדה כבר נרשמה בתודעותינו כמישהי שלא שמה זין, וזה, כאמור, מטבע חזק מאוד בתרבות. לפני כן היא היתה נערה עם עבר דיסני-י, שיער אדמדם ושירים שרק גייז מכירים, והופ, במחי דונאט אחד היא אחת הזמרות הכי נכונות ומצליחות של זמנה. מאידך, אוי למי שילקק כאן דונאט (או במבה. או קרמבו. או מנת סביח) ואז יחזיר אותה וייתפס במצלמה. זה יהפוך אותו למגעיל ולדחוי, לשונא ישראל ולמי שלא הבין את הקטע. המרקם החברתי בישראל איננו רעוע בהכרח, אבל הוא לגמרי תופס את עצמו ככזה, ובהתאם, אוי למי שינסה לערער אותו עוד יותר. אנחנו תלויים על בלימה, וכל לק מקרב אותנו אל סף תהום.