תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום, אני רוצה לדבר על הקליפ לשיר "רק בנות" של איתי לוי וסטפן לגר. ותסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על הקליפ לשיר "רק בנות" של איתי לוי וסטפן, אני רוצה לדבר על השנייה ה-55 בו. למראית עין, אין ב"רק בנות" אסתטיקה מיוחדת, חידוש ויזואלי או עלילה מסעירה שתעזור להכניס אותו לפנתיאון הקליפים הישראלי (למרות שהגיע הזמן, כי "הולכת ממך" של שרון חזיז מאייש כרגע את כל חמשת המקומות הראשונים). ובכל זאת, מיליון וחצי הצפיות שנספרו לזכות הקליפ בשבוע שחלף מאז עלייתו הן מיליון וחצי תזכורות לכוכב האמיתי של "רק בנות": קרם הגוף של פנינה רוזנבלום.

בל נטעה, תפקיד האורח של רוזנבלום עצמה בסרטון מצדיק גם הוא אלף התעכבויות, אבל אין בו מהחידוש. רוזנבלום היא אישה רב מקפית (זמרת-אשת עסקים-דוגמנית-גורו טיפוח-סופרת-מעצבת מצעים) ובדרנית אהובה עם רקורד ארוך של הופעות אורח בסרטים ותוכניות טלוויזיה. אבל קרם הגוף שלה מעולם לא קיבל את המקום הראוי לו באור הזרקורים. אפילו בקליפ מַגְלִים אותו לאזור הלא זוהר של התוכן השיווקי, כאילו יש בכלל מה להשוות בינו ובין קייטרינג מיסטר בוצ'ר או מותג הוודקה ואן גוך שחולקים איתו את המגורים המבאסים האלה. אבל למרות המיקום המזלזל שלו בקליפ, ולמרות שהוא מופיע בו לרגעים קצרצרים, קשה להתיק מקרם הגוף של פנינה רוזנבלום את המבט.

כמה אריזות איקוניות יש בישראל? כמה חפצים יכולים לעבור מיד ליד בשנייה ה-55 בקליפ קיצי של איתי לוי וסטפן בלי שיציגו אותם חזיתית למצלמה, ועדיין למשוך את תשומת הלב? לא הרבה בכלל. קפה שחור של עלית הוא הדוגמה הקלאסית לאריזה ישראלית שמזוהה גם מקילומטרים, ולרשימה הזו שייכים גם הבקבוקים השחומים של אולטרסול, הגביעים הלבנים הבוהקים של קוטג' תנובה והעטיפה האדומה ההצהרתית של שוקולד פרה. וגם, כאמור, אריזתו שובת העין של קרם גוף מספר 2 של חברת פנינה רוזנבלום בע"מ. חשוב להפריד ולציין שרק קרם גוף מספר 2 ראוי לתואר "אייקוני" בגלל שילוב הצבעים המחרפן שבו - גוף בצבע ורוד בזוקה ופקק בגוון ירוק שאין דרך טובה לתאר אותו מלבד 1991.

בכלל, השפה כולה נעשית מיותרת כשמנסים לתאר את קרם הגוף של פנינה רוזנבלום. זר לא יבין את האפּיל שלו, וישראלי יתקשה להסביר את אותו אפּיל. הניסיון לתאר אותו משול למבט ישיר וארוך אל השמש: יש תחליבים חדשים ומשוכללים ממנו, יש קרמים ריחניים ממנו ויש בהחלט בקבוקים נאים יותר משלו - אבל אין כמוהו. הוא קרוב המשפחה ששכחת ממנו, הוא אתר העתיקות שביקרת בו פעם אחת בטיול שנתי, הוא… שם. הוא תמיד שם. ובין אם מדובר בקרם הלחות הקבוע שלך או במוצר שלא השתמשת בו מאז גיל 12, הוא עדיין משמש לך עוגן חזותי בחיפוש אחר מדפי התמרוקים בבית המרקחת ובחנויות הנוחות.

שהרי אי אפשר לפספס את יציקת הפלסטיק המקומרת הזו, שיוצרת צורה של משהו בין הספרה 8, שפתיים בשרניות ובקבוק קוקה-קולה. ומרגע שהעיניים נוחתות עליו, קשה להחמיץ גם את העובדה ששמו של התמרוק ותכונותיו רשומים עליו בענק במשהו כמו 70 פונטים שונים, שגורמים לעין לזגזג מקודקוד ראשו ועד תחתיתו. כתב היד השובבי, הילדותי כמעט, של ה'פנינה רוזנבלום', האותיות הגוציות, הדחוסות והנטויות לפרקים של Pnina Rosenblum באנגלית, אותיות הדפוס הרזות (בגדלים שונים, כמובן) במילים 'קרם גוף' ו-'של' והאותיות הרזות פחות שבמשפט 'השילוב הנפלא של טבע ויופי' - זה עומס ויזואלי מהסוג שלא רואים יותר באריזות מוצרים. אפילו החיבור הקטן והמעודן שבין הנ"ון שב'פנינה' ללמ"ד של 'רוזנבלום' נראה כאילו יצרו אותו בתוכנת Word ומאז לא טרחו לשנות, כי סוס מנצח לא מחליפים. וגם החיבור הממזרי הזה, כמו נשיקה חטופה על לחי, עוזר לגרור את העין מטה-מטה במורד הבקבוק, דרך מבוך של רסיסי משפטים בגופנים ובגדלים שונים.

והריח. לצרפתים יש את שאנל מספר חמש ולנו את קרם גוף מספר שתיים. למי שלא הריח אותו, זו תערובת מדויקת של ארומה כימית חריפה וניחוח פרחים. אילו פרחים? זה לא משנה. פרחים כלשהם. חן כלשהו. יוקרה כלשהי. קרם הגוף של פנינה רוזנבלום הוא אוסף סממנים של נשיות, פינוק וטיפוח כפי שחשבו עליהם בראשית שנות ה-90.

ציוני הזמן החוזרים האלה אינם מקריים. חברת פנינה רוזנבלום בע"מ הוקמה ב-1990, בין השאר בעקבות הדרישה לאייליינר שרוזנבלום השתמשה בו בצילומי אופנה. ועל אף שקשה לאתר נתוני מכירות מדויקים אודות מוצרי החברה, בשיחה קצרה איתם הם הסכימו לכנות את קרם הגוף "מוצר דגל" - ובצדק. גם אם היו מוצרים אחרים לפניו, אין לפנינה רוזנבלום מוצר בעל אורך חיים כזה, בעל מקום מובהק כל כך בסל המוצרים הישראלי. רוזנבלום תמיד הצטיינה במיתוג, ו-25 שנים לפני שקיילי ג'נר הבינה שהנוכחות התקשורתית שלה תעזור לה למכור איפור, היא דאגה להדביק את השם "פנינה רוזנבלום" על כל דבר ששידר ולו רסיס של גלאם. כל כך מעט הספיק לנו בשנים ההן, שגם קרם גוף נראה לנו שווה ערך לטבעת יהלום או חופשה בחו"ל.

וזה מחזיר אותנו ל"רק בנות". אם קרם הגוף המוכר של רוזנבלום הוא סך כל הדברים היוקרתיים שהוא משדר, הקליפ של סטפן ואיתי לוי הוא ניסיון לפצח, לתאר ולהנציח את ישראל של 2020. מילות השיר הן תמהיל של שפות, ניבים, סלנגים ונקודות מבט שמשקפים במידת מה את הערב-רב של החברה הישראלית כולה. או כפי שלוי ולגר שרים: "איך הוא שם לי מזרחית ואני שמתי לו שחורה".

המראֵה של הקליפ גם הוא מכוון אל לב ליבו של המיינסטרים בעזרת סימנים חזותיים מדויקים: מכונית עם גג נפתח, בריכה פרטית מלאה מים צלולים ומנצנצים, בשר צלוי, מוזיקה, שמש, דרינקים בכוסות חד פעמיות - אין מקומי מזה. אפשר להניח את הקליפ הזה בתוך חיתול בד, לתלות מהברז ולתת לו להגיר כל הלילה את התמצית המזוקקת והטהורה ביותר של מה שישראלים אמורים לאהוב. עדיין נותרנו בעולמות הפנטזיה, אבל הפנטזיה הזו נגישה בהרבה: "רק בנות" איננו טבעת יהלום אלא טבעת פליז עם אבן חן מלאכותית, והוא לא חופשה מושחתת בחו"ל אלא בילוי חברי ולא מתחייב בחצר אחורית של בית. זו היוקרה החדשה, הכיף החדש, וקרם הגוף של פנינה רוזנבלום - מאובן קוסמטי שמתעקש לא להשתנות למרות שהמציאות סביבו משתנה - משתלב בהם בצורה מושלמת. עובדה שלא שמתם לב להופעה המהירה שלו בשנייה ה-55.