במשך פחות מיממה, ישראל נסעה לקראת עתיד לא ידוע. זאת אומרת, הממשלה אישרה שורת גזרות ואיסורים להתמודדות עם העלייה במקרי ההידבקות בקורונה, ובהם גם הוראה משונה שקוראת להמשיך ולהפעיל אוטובוסים בארץ, אבל להגביל את כמות הנוסעים בהם ל-20 ולנסוע בלי מיזוג אוויר. קלות הדעת בה פורסמה ההודעה על כך, ועוד כחלק משורת הוראות אחרות כאילו אין שום דבר פסול באוטובוס לא ממוזג, מעידה על כך שאיש ממקבלי ההחלטות לא נסע לאחרונה (או מעולם) בתחבורה הציבורית הישראלית בחודשים יולי ואוגוסט.
ואמנם הטענות על כך שהממלשה והכנסת מנותקות מהעם הן טענות ותיקות, אבל משהו בעזות המצח של הוויתור על האוטובוסים פגע יותר מהאיסורים האחרים. ועובדה: בעוד איסורי ההתקהלות וסגירת חדרי הכושר נותרו בתוקף, הממשלה הפסידה בקרב על האוטובוסים, ושרת התחבורה רגב הודיעה הבוקר שבעצם היא ממש תומכת במיזוג האוטובוסים. הניצחון הזה איננו מקרי, כי אוטובוסים אינם רק אמצעי תחבורה ציבורית בישראל, הם אמצעי התחבורה הישראלי ביותר שיש. הם צפופים יותר מהרכבות, כפופים ללוחות זמנים בלתי ניתנים לאכיפה, אפשר לשים את הרגליים על המושבים שלהם בלי שכרטיסן ינזוף בך ואפשר לצעוק בהם על נהג שפספס תחנה - תכונות שישראלים מעריכים. וזהו גם מערך התחבורה הציבורית היחידי שבאמת מגיע לרוב חלקי הארץ, ולכן עבור רבים הוא בכלל לא חלופה אלא הכרח המציאות.
הישראלי הממוצע נחשף לאוטובוסים בנקודות הכי מבאסות ואפורות של חייו כמו הסעות לבית הספר באוטובוסים של המועצה או נסיעת הבושה באוטובוס בין טרמינל 3 היוקרתי לטרמינל 1 השכונתי בנתב"ג. אוטובוסים הופכים להיות נושא שיחה טעון בכל הסלמה ביטחונית, ותמונות שלדי האוטובוסים המפוחמים של גלי הפיגועים בשנות ה-90 וראשית שנות האלפיים הן דימויים שצרובים עמוק בתודעה. למעשה, אחת הסצנות הישראליות ביותר שאפשר להעלות על הדעת מתרחשת באוטובוס - הפרידה מההורים ביום הגיוס והנסיעה לקראת עתיד לא לגמרי ידוע בבסיס צבאי מרוחק. יש לנו מפות דימיוניות לאוטובוסים ואנחנו יודעים עוד לפני שעלינו עליהם שהעניין והכיף מתרחשים במושבים האחוריים. אנחנו יודעים שאם לסבתא היו גלגלים היא היתה אוטובוס, ושמי שלא סוגר אחריו את הדלת ככל הנראה נולד באוטובוס. יש לנו אפילו שירי ילדים גזעניים למחצה על נהגי אוטובוסים, כי ברור לנו שהם דמויות אינטגרליות בתרבות הישראלית ואפילו ילדים מזהים אותם.
השלשלת הבלתי ניתנת לניפוץ שבין ישראל ואוטובוסיה מופיעה, כמובן, גם בסרטים ובסדרות שנוצרו כאן. האוטובוס של "הלהקה" הוא אמצעי תחבורה, אבל גם אוהל קרקס, חדר הלבשה, ואתר חברתי חשוב מאין כמותו. זהו המקום בו דטנר מערים לראשונה על חברי הלהקה הוותיקים ומזייף התעלפות, אבל גם המקום אליו מיקי הולכת כדי להתבודד מהמולת סיבוב ההופעות ולנגן שירים של ג'וני קאש כי היא הרי מאוד מיוחדת. והאוטובוס של "אפס ביחסי אנוש" - איך אפשר בלעדיו? הקומדיה השחורה של טליה לביא מציגה לנו מערך מסועף של אהבות, שנאות ויחסי כוח בין הגיבורות דפי וזוהר רק באמצעות הנסיעה המשותפת שלהן לבסיס וממנו. הנסיעה הזו, שעובדה גם לשיר המידבק "מרץ 2003", שפותח את המחזמר על פי הסרט, וכולל העמדה יצירתית שמחליפה את האוטובוס הפיזי בעבודת משחק קבוצתית, מהדהדת את הנסיעה הבודדת של זוהר באותו האוטובוס, אחרי שדפי עוזבת והיא מבינה שאין לה סיבה לשמור מקום ישיבה לידה.
וזה לא חייב אפילו לשבור שום לב. הקולנוע הישראלי משופע סצנות קומיות באוטובוסים, כמו סצנת הסתערות התלמידים לקראת הטיול השנתי ב"אלכס חולה אהבה", או סצנת המעצר ("אותתי", "לא אותתת") מסרט הבורקס הלא מספיק מוערך "לא לעלות יותר" בבימויו וכיכובו של זאב רווח.
גם חנן עמיר וגיא סביון הבינו את חשיבותו של האוטובוס, ובחרו להפוך זולה ובה אוטובוס נטוש לאחד ממוקדי ההתרחשות המרכזיים של הסדרה המצליחה "עספור". האוטובוס העספור-י הוא תמונת מראה מדויקת לחייהם של גיבורי הסדרה: מבחוץ הוא זנוח וזרוק, אבל מבפנים הוא בית. הוא משפחה. הוא הקבוע היחיד בחיים התלושים והמנותקים של איציק, מוטי, קצר וניוטון, ואחת הסכנות המרכזיות שמרחפת מעל ראשי הגיבורים בעונה הראשונה היא הפחד שייקחו מהם את השטח והם ייאלצו להיפרד מהאוטובוס. נימה דומה עולה גם בסדרת הנוער "החבר'ה הטובים", שעשור לפני "עספור" הבינה את סוד קסמו של האוטובוס הנטוש, צבעה אותו בדוגמת קשת ובנתה סביבו בית חלופי לגיבורים הצעירים של הסדרה.
אין לנו מוניות צהובות פתייניות כמו בניו יורק או שחורות ומבריקות כמו בלונדון. אין לנו קרונועיות מצויצות ברכבת קלה כמו בסן פרנסיסקו, ואין לנו רכבת תחתית מבהיקה כמו בטוקיו, שאפשר להימלט אליה כשמרגל רודף אחריך באקדח שלוף. יוצר מקומי שירצה להעמיד סצנה באווירה אירופאית יוכל בקלות להשתחל לאחד מקרונות הרכבת הכחולים-אפורים או למטוסים הקורקטיים והמנומסים של אל על. אבל אם ירצה לומר משהו על החספוס של גיבוריו ושל המציאות שהם חיים בה, הוא יבחר באוטובוס צנוע, חבוט, סוציאלי וממזרי. כן, בדיוק כמונו.
בהתאם, ההכרח לוותר על אוטובוסים - כי מי הפסיכי שיכניס את עצמו בכוונה לצינור אלומיניום מלוהט כשבחוץ 35 מעלות ו-700% לחות - לא מפגין רק אטימות כלפי האזרח הקטן, אלא גם בורות. התרבות הישראלית תלויה באוטובוסים לא רק כדי לשנע שחקנים בין אולמות תאטרון בפריפריה, אלא כי הם מכשיר סיפורי חשוב. נסיעה לא ממוזגת באוטובוס היא אולי סיוט על גלגלים, אבל העלמתם המוחלטת של כלי הרכב המשונים והחיננים האלה תוליד בעוד שנה או שנתיים גם שורה של סדרות מחורבנות וסרטים לא מדויקים. ובזה באמת כבר לא נוכל לעמוד.