נועה קירל מתגייסת

למודל קובלר-רוס יש אלף דברים ללמוד מתהליך ההשלמה שהציבור הישראלי עבר עם הגיוס של נועה קירל. התחלנו בשוויון נפש, המשכנו בלעג (איזה מצחיק זה שהיא מתגייסת עם עדי ביטי, איזה מצחיק זה שהיא במסלול הטאלנטים שבן זוגה פחות או יותר המציא), תמיהה (חיילים אחרים לא יורשו לפנות אליה? היא תקבל זמן מקלחות נפרד?), זעם (חצופה כזאת, שתגיד תודה שלא מחרימים אותה), השלמה (איזו מתוקה היא, הגיעה ליום הגיוס עם רוברטו), צרות עין (למה המדים מחמיאים לה כל כך? למה היא קיבלה דחיית שירות וטסה מיד לחופשה?) וצדקנות (זה ממש לא בסדר שהיא מקבלת דברים שחיילות אחרות יכולות רק לחלום עליהם).

וכמו כל דבר שנועה קירל עושה, גם כאן יש לצעד הפרטי שלה משמעות לאומית כמעט, בהיותה הכוכבת הכי גדולה בארץ. המשא ומתן של קירל עם צה"ל - משא ומתן שהיא מנצחת בו, אגב - מעמת אותנו עם תחושת חוסר ההגינות הבסיסית שבשירות הצבאי. הוא מכריח אותנו לחשוב על המשמעות של צבא העם כקונספט, ועל איך אנחנו לא מסוגלים לנרמל ולקבל שום אדם או תופעה שלא קיבלה את סטמפת האישור של צה"ל. רק שנועה קירל הגיעה לצבא כמוצר מוגמר ומצליח, וצה"ל לא רק מתגמש לעומתה אלא דאונרייט מתרפס. השיא של דובר צה"ל בחצי השנה האחרונה הוא הקרדיט שקיבלו חיילי מיטב על תמונת המדים הראשונה של נועה קירל - ובצדק. זה היה מדובר יותר, ואולי אף חשוב יותר תודעתית מכל הישג בטחוני של ממש. ההבנה שצה"ל הוא גם גוף יחצ"ני, כזה שניזון מאנשים ודימויים בדיוק כשם שהוא מזין אותם, היא מחשבה שקריטי לנו להטמיע אם אנחנו באמת רוצים לדמיין יום אחד, רחוק ועתידי, בו לא נזדקק לו בכלל. (עדן יואל)

הסושיאל של צה"ל

בינתיים, כך נראה, צה"ל נזקק מתמיד ליחסי ציבור טובים והייתי רוצה לשבת כאן ולספר לכם שהודעת הבשורה של צה"ל על הגעתם לטיק טוק הייתה בדיחה אינטרנטית שיצאה משליטה, אבל הבדיחה האינטרנטית שיצאה משליטה היא הסושיאל של צבא ההגנה של ישראל. אחרי אפיזודת הטיק טוק, הגעתי לכתבת מגזין עם הטייטל המסקרן "הטוויטר של צה"ל הוא האינפלואנסר הגרוע בעולם" (תודה על זה, מ') שם נדהמתי לגלות תכנים שכוללים טוטריאל איפור הסוואה צבאי, שחזור הפתיח של "חברים" עם חיילי צה"ל, סרטונים על טבעונות בבסיסים ואין ספור ממים גרועים במיוחד שתפקידם "לקרב לבבות" ולנרמל מציאות שהיא הכל מלבד נורמלית. גם אם זה לא היה כל כך עצוב, זה עדיין לא היה מצחיק. (צליל הופמן)

View this post on Instagram

זה רק אני, הפאוץ׳, הקיטבג, הנשק, הכומתה, מדי ה-א׳, מדי ה-ב׳, החוגר, החגורה, הדיסקית, המימייה והחום של ישראל

A post shared by צה"ל - צבא ההגנה לישראל (@idfonline) on

הבתים היפים בישראל

אתם כולכם ידעתם שבעולם קיימת התכנית המשגעת "הבתים היפים בישראל" ולא אמרתם לי? זה כבר כמה ימים שאני סוגרת את הימים שלי עם דניאל חסון, מעצב פנים תל אביבי שאני ממש משוכנעת שעיצבתי פעם בסימס. מדי פרק דניאל יוצא מרכב יוקרה משתנה, מניח את מוקסין העור שלו על האדמה וצועד אל עבר נכס מופרע בגודלו ובעושרו, שם הוא יפגוש את המעצב שאחראי לבית וגם, כמובן, את צלמת הבתים נופר בוגנים. אתם אולי לא יודעים את זה, אבל יש בישראל כמות מטמטמת של בתי עשירים שמעוצבים בכל פרט ופרט, במובן הכי רע של המילה עצוב. אבל זה לא רק הפורנו הנדל"ני שממכר, וגם לא הדיקציה הפלצטית-פלצנית של דניאל, זה גם דמויות המשנה שחוזרות (אנג'לה לנצ'יאנו, את האלילה שלי), הפינות הקבועות (ביניהן פינת טיפים די מיותרת של דניאל), שאף אחת מהן לא הכרחית כמו הפינה שאני משחקת עם עצמי מדי פרק - איזה חגורת מעצבים דניאל ילבש הפעם. השיחות בין דניאל לקולגות שלו הן לא פחות משירה מודרנית (כשמדברים על "האמת של העץ" אני עוצרת כדי להשתאות), ומידת חוסר המודעות המדויקת שבזוקה מעל התכנית הזו הופכת אותה לעונג צרוף. (צליל הופמן)

האופנה הבאה

נטפליקס עוד לא פיצחה לגמרי את נוסחת הריאליטי התחרותי, אבל לזכותה ייאמר שהיא מנסה יפה מאוד. "האופנה הבאה" מכנסת מעצבי אופנה מכל העולם, שולחת אותם למשימות עיצוב שונות ובסוף כל פרק מדיחה אחד מהם עד שהאחרון מקבל פרס כלשהו. זה נשמע כמו "פרויקט מסלול", אבל כמי שצפה בכל העונות של "פרויקט" + עונות האולסטארס אני יכול להסכים אבל לסייג ולומר ש"האופנה הבאה" נקיה ורעננה יותר. היא אלגנטית ברובה (ההנחייה קצת מטרחנת, אבל זה עניין של טעם), לא מסתמכת יותר מדי על סיפורים אישיים והגימיקים המעטים שכבר יש בה לא מפריעים לקצב המהודק שלה. צפיית סופ"ש מושלמת. (עדן יואל)

המקום הטוב

הסדרה הזו עברה לכל כך הרבה אנשים מתחת לרדאר, שהשרידים שלה כנראה מפוזרים ליד אלה של המטוס המלזי. ובכל זאת, אחרי ארבע עונות, "המקום הטוב" הסתיימה בשבוע שעבר בארצות הברית (בארץ זה יקרה בעוד כמה חודשים, בכאן 11) וזו נקודה טובה מאוד להמליץ עליה למי שעוד לא צפה או צפה והרים ידיים בעונה 3. הקונסט, על פניו, הכי פשוט שיש: ארבע בני אדם לא משהו מגיעים לגן עדן ומגלים שהעניינים מורכבים יותר משחשבו. במשך פרקיה, "המקום הטוב" היתה אחת הסדרות המשוכללות והמקוריות על המסך, והתפוצצה מרוב גאגים חזותיים ופיתולים עלילתיים בלתי צפויים. וכן, לפעמים זה היה בעוכריה אבל פרק הסיום שלה, שהשיב במידה רבה את העניינים לנקודת המוצא, היה חכם ומרגש, והזכיר גם לצופים הספקניים ביותר למה התאהבו בה מלכתחילה. פלאס, רק 20 דקות לפרק - איזה חלום. (עדן יואל)

יסמין מועלם - מסיבה

אם משהו לא בא אז הוא לא מסיבה, ואם משהו כמו יסמין מועלם בא - אלוהים, קחו אותה בשתי ידיים ואל תתנו לה ללכת. יסמין מועלם, יוצאת רימון שלא עונה על שום אסוציאציה שיוצאת מהענן הזה, רק התחילה ולמרות שמאחוריה כבר כמה סינגלים חמודים ("ככה עדיף לי" ו"אריה"), "מסיבה" הוא BANGER אמיתי שלא יצא לכם מהראש. "מסיבה", שיתוף פעולה של מועלם עם הראפר שקל, הוא שילוב מהפנט של ההיפ הופ של שקל עם הקול המטריף של מועלם והתוצאה היא תולעת אוזן משגעת. (צליל הופמן)

Rosalia - Juro Que

רוסליה לא מסוגלת להוציא שיר פחות ממעולה. היא גם לא מסוגלת להוציא שיר שיעבור את שתי הדקות וחצי הקבועות שלה וזה גם המקרה של "Juro Que", בערך. אחרי פלירטוטים חשובים עם המיינסטרים וההיפ הופ (השירים עם ג'יי באלווין ואוזונה, למשל), רוסליה חוזרת לשורשים הפלמנקו-איים שלה בכל הכוח בשיר לאהובה שבכלא, לו היא נשבעת ("Juro Que") שתעשה הכל כדי להוציא אותו מהכלא, כולל למכור תיק של ג'וצי ויהלומים. הקליפ הוא סחרחורת מופלאה בפני עצמו, אל תפספסו. (צליל הופמן)

Mac Miller - Circles

קשה להגדיר את "Circles", אלבום הפוסט מורטם של מאק מילר (שהלך לעולמו ב-2018 ממנת יתר בגיל 26), כאלבום היפ-הופ. למרות שהיוצר שלו היה ראפר במלוא מובן המילה, "Circles" הוא הרבה יותר אלבום מרגש של סינגר-סונגרייטר עם נטייה ל-Mumblecore המקובל בימינו. "Circles" הוא החלק המשלים של "Swimming", האלבום המצוין של מילר מ-2019, והם הולמים אחד את השני כמו, ובכן, שחייה במעגלים. האלקטרוניקה הרכה, השירה הממולמלת והמילים שעושות עור ברווז, גורמים ל"Circles" להיות אקורד סיום יפהפה ומצמרר של מוזיקאי מוכשר שהיה לו עוד הרבה מה לתת. "לכל מי שמוכר לי סמים", שר מילר ב"Brand Name", "אל תערבבו את זה עם בולשיט. אני מקווה לא להצטרף למועדון ה-27". (צליל הופמן)

 

When Did Pop Culture Become Home Work, סוראיה רוברט

לסוראיה רוברטס נמאס שאומרים לה "את צריכה לראות את הדוקו של ביונסה", "את חייבת לראות 'משחקי הכס'", "את מוכרחה להקשיב לליזו". על פניו, סנטימנט שהיה אמור לבוא לנו ברע, כי… נו, רק תסתכלו על הטקסט שאתם קוראים עכשיו. אבל היא לא מבקשת להפסיק לצרוך תרבות פופולרית, אלא להיפטר מתרבות ה"צריך" ו"חובה". למרות שתרבות היא שפה בפני עצמה, וכל אדם מתפקד לוקח בה חלק ומסתמך עליה ביחסים שלו עם העולם, היא לא מטלה. היא לא עונש. כשאנחנו מענישים אנשים על הבורות התרבותית שלהם, אנחנו רק מסרסים את הסקרנות הטבעית שלהם - אותה סקרנות שהיתה יכולה להביא אותם מלכתחילה לצרוך את אותם אלבומים, סרטים, ספרים וכיוצ"ב שרצינו שהם יצרכו. רוברטס מזכירה לנו את כל זה, פלוס מדריכה את קוראיה בנבכי ההיסטוריה של המושג הזה, "תרבות פופולרית", ויוצאת ממנו עם מסקנה לא שיפוטית ומאוד מעוררת הזדהות. (עדן יואל)

הסושיאל של ערוץ "אגו"

בטח שמתם לב שלמדור הזה אין חיבה יתרה לגברים סטרייטים, אבל כשהשעונים המקולקלים האלה מראים את השעה הנכונה - ברור שנפרגן להם. אפיקי הסושיאל של ערוץ "אגו" מטפטפים בזמן האחרון קטעים קצרים מתוך תכנית האירוח הסהרורית "בסלון עם האווירון" בהנחיית ורד ואלון מזרחי, שעלתה לראשונה ב-2006. בתקופה ההיא, "בסלון" לא לגמרי מצאה את עצמה ונותרה בגדר סוד של פלח מצומצם מאוד באוכלוסיה: צופי "אגו" + חובבי קאלט בעלי זיכרון ארוך. הרנסאנס של "בסלון" קורה בדיוק במידה הראויה, בסרטונים קצרים שמוכיחים את הגאונות הקומית של מזרחי בלי להכריח אנשים לעשות את הדבר הנורא מכל ולשבת מול הטלוויזיה ליותר מ-40 דקות.

 

View this post on Instagram

A post shared by Ego Channel (@ego_official.channel) on

יש לנו גם פודקאסט

כמעט מפורסמים - שיחה על קולנוע, טלוויזיה ודברים שמפורסמים עושים. פרק חדש בכל שבוע, בספוטיפיי, באפל פודקאסטס, באפליקציית רדיו תל אביב ובאתר.

תמונה חיצונית: מתוך הבתים היפים בישראל (קשת 12), צוות מתגייסים מיטב, נטפליקס, ירדן רוקח