Be Kind Rewind

יוטיוב זה מקום שרואים בו דברים, ואיזבל קסטודיו חולשת על אחד מערוצי היוטיוב הכי מדויקים שיש. בכל סרטון היא נטפלת לזכייה של שחקנית באוסקר ומנסה להבין איך הכוכבת המסוימת ההיא קטפה את הפרס הספציפי ההוא דווקא בשנה ההיא. היא חוקרת עסקאות שנסגרו מאחורי הקלעים, קמפיינים להשמצת מועמדת זו או אחרת, וחושפת אייטמי רכילות נשכחים שאולי הטו את לבבותיהם של חברי האקדמיה לקולנוע. היא מזגזגת בחן בין זוכות עדכניות כמו האלי ברי למקרים ותיקים ואולי נשכחים יותר כמו לואיז ריינר (ידעתם שיש מישהי כזאת ושיש לה שני אוסקרים? מה נסגר עם העולם?) או האוסקר של גרייס קלי, שקיבלה את הפסלון שלה רק כי כל הוליווד שנאה באותה שנה את ג'ודי גארלנד. תתחילו מהסרטון על הארווי ויינשטיין וגווינת' פאלטרו - הוא סופר אינפורמטיבי ואלגנטי. (עדן יואל)

ג'וג'ו ראביט

עבור אנשים שלא צופים בסרטי מארוול (אני), טאיקה וואיטיטי הוא תקלדת ולא, נגיד, שם של במאי/שחקן/תסריטאי בעל מגע של קסם שמורגש בכל דקה ודקה ב"ג'וג'ו ראביט", סרטו האחרון שגם גרף לאחרונה מועמדות לאוסקר. וואיטיטי, שקנה את עולמו בזכות "ת'ור: ראגנרוק" ו"מה שעושים בצללים", יצר קומדיה על השואה עם היטלר (בגילומו של וואיטיטי) כחברו הדמיוני של ג'וג'ו בן העשר. אם זה נשמע כמו סרט של ווס אנדרסון וזה נראה כמו סרט של ווס אנדרסון, זה עדיין לא אומר שזה סרט של ווס אנדרסון. "ג'וג'ו" הוא סרט נורא מצחיק ונורא מרגש, לפעמים בו זמנית, והוא לא דומה לשום דבר אחר שראיתם. (צליל הופמן)

Cheer

פירמידה אנושית מעולם לא היתה מותחת כל כך. כמו כל תעשיית ספורט/בידור, גם עסקי העידוד בארצות הברית תפחו בעשורים האחרונים למימדי ענק. מעודדות ומעודדים מקצועיים (וב"מקצועיים" הכוונה היא למעודדים בגילי הקולג', כי עידוד של קבוצות ספורט כמו הלייקרס נחשב לצ'יפי ולא ספורטיבי) הם אתלטים שקורעים את התחת באימונים, וחלקם הופכים גם לסלבס זעירים או מובילי דעת קהל ברשתות החברתיות. הדוקו של נטפליקס עוקב אחרי נבחרת המעודדים הטובה ביותר באמריקה, ומשלב את סיפוריהם האישיים של המעודדים הצעירים עם סיפורה של המאמנת השזופה והמושלמת מוניקה אלדמה והופך אותם לעלילה מרגשת ומרתקת על שאיפה למצוינות, והקורבן שהשאיפה הזאת גובה. כמו כל סדרה של נטפליקס, גם "Cheer" ארוכה מדי באיזה 30%, אבל תסלחו לה על זה. (עדן יואל)

הפייסבוק של פנינה רוזנבלום

פנינה רוזנבלום מבינה רשתות. בערך. היא כנראה לא יודעת מה זה טיק טוק וניתן להניח שהיא לא מעלה סטוריז, אבל בפייסבוק - רשת חברתית שעדיין מתקיימת עבור פלח לא קטן באוכלוסיה - היא מבינה. פנינה מבינה שאין צורך להוציא ספר שימכור כמה אלפי עותקים ויצבור אבק על מדפים, את הממואר שלה היא כותבת בזמן אמת ל-57 אלף עוקביה. מדי כמה ימים ובין תמונת בישול כזו או אחרת, רוזנבלום משחררת פרגמנטים מרתקים, אנקדוטות מסעירות על גבול המופרכות מעברה כנערת הגלאם האולטימטיבית ולא רק בישראל. רוזנבלום עוברת בנונשלנטיות מסיפר על רומן בן שנה עם טד קנדי לסירוב מעורר השראה לוורן בייטי. היא מדלגת מחייה בניו יורק לאל.איי, עוצרת בלונדון וגם במקסיקו, ולא שוכחת לספר גם את הצד הציני והמרושע של תעשיית הבידור. אם יש סיבה להמשיך ולשוטט בפיד הפייסבוקי, זו פנינה רוזנבלום. (צליל הופמן)

קרוליין פולצ'ק - Pang

בגדול, אני אשמע כל מה שצ'ארלי XCX תגיד לי, ולקרוליין פולצ'ק נחשפתי לראשונה בשיתוף פעולה באלבום הקודם של צ'ארלי. זה בסדר שאני קורא לה צ'ארלי, אנחנו ידידים. Pang, אלבום הבכורה של פולצ'ק, הוא אלבום שמפתה אותך לחשוב שהוא מרים ומרומם בגלל הטיפול האלקטרוני שפולצ'ק מעבירה את השירים שלה, אבל במהותו הוא אלבום אפור ומלנכולי על חיפוש עצמי ושברונות לב קטנים. למשל, בשיר Door, פולצ'ק שרה על תחושת חוסר הייחוד שלה - "שם בעיר, אני רק עוד בחורה בְסוודר". זה כמובן לא נכון, פולצ'ק היא הרבה יותר מזה, והאלבום שלה פשוט מעולה. (עדן יואל)

רונית מטלון - שלג

כמעט מכאיב לקרוא את היצירה האחרונה של רונית מטלון ז"ל, נובלה לא גמורה אותה החלה לכתוב לפני יותר מעשור ואליה חזרה מדי כמה שנים, מוסיפה ומורידה גרסאות. ידידה הטוב, הסופר דרור משעני, פעל להוציא אותה לאור במעשה שהוא לא פחות ממצווה. ב"שלג", רונית מטלון חוזרת אל דמותו של מוריס (הזכור בנוכחותו הקיימת-לא קיימת בספרה המופתי, "קול צעדינו") ומייצרת מעין גרסה של דלתות מסתובבות, בה מוריס הוא לא אב נפקד אלא נוכח ומתקיים לצד בתו דינה, שמתאהבת בעמי, האקדמאי שמלווה אותו. הטרגדיה הגדולה היא לא בכך שלעולם לא נדע איך נגמר (או איך המשיך) הסיפור בין דינה לעמי, הטקסט על פי רונית מטלון הוא לעולם בלתי שלם ממילא, אלא בהחמצה של כל הטקסטים הגדולים שרונית מטלון הייתה כותבת אם החיים היו משאירים אותה עוד כמה שנים בסביבה. זוהי פרידה מחמיצת לב מאחת הסופרות החשובות בתולדות הספרות הישראלית, וללא ספק מהחד-פעמיות שבה. (צליל הופמן)

 ציפי רפאלי עלולה ללכת לכלא בעקבות פרשת המסים

בתחילת השבוע פורסם כי הפרקליטות שוקלת להשית על ציפי רפאלי את עונש המאסר האפשרי בכתב האישום שהוגש נגד בתה, בר. נבואות הזעם גורסות גם שרפאלי תוכל להיאסר לתקופה של שנתיים - וכל זה בשביל למנוע את ענישתה של בר. יש בסיפור הזה הכל: כסף, גלאם, מקלחות תקולות ועדות של נועה תשבי. אבל יותר מכל יש בו משפחה. זה סיפור על הקורבן האולטימטיבי שאם נדרשת להקריב עבור רווחת ילדיה. בחו"ל כבר היו הופכים את זה לסרט טלוויזיה, כנראה עם פליסטי הופמן בתפקיד הראשי, אבל בארץ זה נשאר ברמת שיחת הסלון שאי אפשר לחמוק ממנה השבוע. (עדן יואל)

התקף הזעם של שי גולדשטיין על עדן פינס

איך הגיבה עדן פינס למטח הקללות ששי גולדשטיין המטיר עליה ברדיו? כלום ואז שום דבר. בין שאר הדברים שיצאו מהפה דמוי תסמונת הטורט של מגיש הרדיו, הוא כינה את פינס "מגעילה", "סליז", "מחפיצה את עצמה", "לא מכבדת את עצמה" וכמובן "אנטיתזה ל-metoo". במקרה שגם אתם לא הבנתם את מהות התנועה, פנו בבקשה להסבר מגולדשטיין, הוא ישמח להסגביר לכם. זאת לא הפרובוקציה הראשונה בספר של גולדשטיין, אבל העובדה שפינס בכלל לא טרחה להכיר בקיומו של המגיש, או בקיומה של התכנית שלו, מוכיחה שזה לא קרב דורי או קרב בין המינים, זה קרב בין הלא רלוונטי לרלוונטית. הדעות המיושנות והעצובות של גולדשטיין הן עדות לעובדה שאנשים מסוגו כבר לא מעצבים את השיח או משפיעים עליו, הם סתם עומדים וצועקים בחשכה, מחכים שמישהו יתייחס אליהם. (צליל הופמן)

View this post on Instagram

Do I have something in my teeth?

A post shared by Eden Fines עדן פינס (@edenfines) on

תמונה ראשית: מתוך עמוד היוטיוב Be Kind Rewind, גטי אימג'ס (Robin Marchant Stringer), האינסטגרם של עדן פינס, Netflix, עמוד הפייסבוק של פנינה רוזנבלום.