שמחה גדולה התפרצה שלשום בלילה במטה הליכוד עם פרסום תוצאות המדגמים. שמחה גדולה, ויותר ממנה – שמחה גדולה לאיד. נדמה שהפעילים הנלהבים לא חגגו את ניצחונם, כמו את הפסד יריביהם. "הניצחון של ביבי בא על ידי השמאל", אמרה אחת הפעילות לציון נאנוס בכתבה ששודרה אתמול בחדשות ערוץ 2. "הקטנתם את הליכודניקים, וליכודניק – לא מקטינים אותו". זה היה הדהוד מדויק של קמפיין ה"גוועלד" שהוביל בנימין נתניהו בשבוע האחרון, קמפיין שהוביל אותו להישג מדהים ולהפיכת קערת הסקרים על פיה. אם תרצו – למהפך.
הדבר המפתיע הוא שהשמחה הייתה ברובה לא לאידם של ציפי-בוז'י, של מרצ המתפוררת, או אפילו של ערביי ישראל (ש"סכנת" מימוש זכותם הדמוקרטית הפכה לדורבנות במגפיו של נתניהו ברוכבו על מצביעיו אל ראשות הממשלה). כמה מהפעילים התייצבו מול המצלמה ושרו בהתלהבות: "הו, הא, מה קרה? נוני אכל אותה!". לא הרצוג, לא לבני, לא זועבי, לא אובמה; נוני מוזס. מו"ל תקשורת הפך לאויב הגדול של הימין.
"שמוזס ילך הביתה", הסביר פעיל ליכוד כשהוא מצביע על פתק מחל הדבוק לראשו, "אביב דרוקר הביתה (הטעות במקור – נ.ש). זו אבדה לתקשורת. אכלתם אותה". "אנחנו נסגור את ערוץ 10, ואחר כך את ערוץ 2", הוסיף פעיל אחר. הפעילים הסבירו שהתקשורת "זייפה את הסקרים", "השחירה את נתניהו" ו"עשתה לנו רצח". "תסתכל על הפנים הקפואות של אנשי התקשורת", אמר אחד מהם לנאנוס, "הם לא מעכלים שביבי עלה לשלטון". אבל זו התקשורת הזרה, הסביר לו נאנוס. "הכל אותו דבר", ענה הפעיל.
אם נתעלם לרגע מההתלהמות, מגסות הרוח, מהרשעות ומהכיעור האינהרנטי של השמחה לאיד, נישאר עם תמונת מציאות עגומה שבה ציבור גדול מרגיש ניכור וזעם כלפי התקשורת הישראלית. במישור הטקטי, הניכור והזעם הללו הוציאו את שכרה של התקשורת בהפסדה כשהפכו לדלק במכונת התעמולה של הליכוד והובילו את נתניהו לניצחון ("כשהתחלתם ללכת לביבי על הראש, הם באו להצביע", הסביר אחד הפעילים). במישור האסטרטגי, נעשה כאן נזק חמור למעמדה של התקשורת בעיני צרכניה, ימנים ושמאלנים כאחד. בלהט הרצון להדיח את ביבי מכיסאו או לחזק את שלטונו, הלגיטימציה הציבורית של העיתונות הישראלית נשחקה עד דק.
זה שלדון או נוני
מערכת הבחירות האחרונה הייתה מהעצובות ומהעלובות שידענו. מחד גיסא שלטו בה רדידות והטפשה, ומאידך גיסא – שנאה והפחדה. היו בה מסרים פשטניים, ויראליות מגוחכת, הומופוביה, גזענות, התנשאות, דמגוגיה – הכל חוץ מהחיים עצמם. מקומה של העיתונות לא נפקד במערכה הזאת. נדמה שמעולם לא הייתה התקשורת מעורבת במערכת בחירות כפי שהייתה מעורבת בזו האחרונה. היא הפכה ממדיום מסקר ומנתח למשתתף פעיל במשחק. מבחינת רבים, "זה הוא או אנחנו" (או "זה אנחנו או הם") לא היה רק נתניהו נגד הרצוג-לבני, אלא גם "ישראל היום" נגד "ידיעות אחרונות" ושלדון אדלסון נגד נוני מוזס.
הבעיה האמיתית היא שלא מדובר במצג שווא מוחלט. אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז ניתחו שלשום באתר "העין השביעית" את סיקור הימים האחרונים של מערכת הבחירות ב-YNET וב"ישראל היום", והגיעו לתוצאות אמת שמאשררות את מדגמי הבטן של כולנו. "רוב הכותרות הראשיות באתר YNET הביעו ביקורת קשה כלפי בנימין נתניהו וממשלתו, במקביל לקידום מתנגדיו", כתב פרסיקו; "בישורת הסופית השיל מעצמו 'ישראל היום' את שארית מסכותיו והפסיק לגמרי להסוות את עצם היותו שופר אישי בשירות נתניהו", כתב ב"ז.
"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" היו ראשי המחנות הבולטים והקולניים, אך החרא שפגע במאוורר עף על כולם. הנזק למעמדה של העיתונות כל כך עמוק, שהמדיה כולה כבר מסומנת בצבעים פוליטיים - "הלנו אתה אם לצרינו". מילא "מקור ראשון" ואתר NRG שנמצאים בשליטתו של אדלסון, או "הארץ" שהינו חשוד ותיק בתעמולה אנטי-ציונית. אבל גם גל"צ – תחנת שידור צבאית – נתפסת כשמאלנית, ואפילו ערוץ 2 – מדורת השבט – נתפס כשלוחה של התשקורת השמאלנית, עם כל האמנון-אברמוביצ'ים והערד-נירים והגבה המורמת של יונית לוי. זה דימוי עקום שגם מאה רוני דניאלים לא יצליחו ליישר. ומנגד, גם רשות השידור צריכה להוכיח עצמאות כנגד כפיפותה הבעייתית לממשלת נתניהו. ואני כבר לא מדבר על ערוץ 10, שהפעילים בכתבתו של נאנוס כבר רקדו שלשום על הדם שהקיז ממנו נתניהו בחריצות.
לכל זה לא תרם כמובן "יום הכיפור של הסוקרים" (כמה ימי כיפור כאלה צריך עד שנפסיק להתייחס אליהם ברצינות תהומית שכזו?). קודם התרסקו הסקרים האחרונים של מערכת הבחירות, ואחר כך קרסו המדגמים. זה הפך את העיתונות הפוליטית כולה לפארודיה: מי שהביא בשבוע האחרון את בשורת המהפך הקרב, גילה בערב כי ראש הממשלה איתן כשהיה; ומי שניתח בליל הבחירות את המאבק הצמוד בין שני המועמדים המובילים, התעורר בבוקר לניצחון מוחץ של האחד על השני. אם הסקרים הם השטיחים שעליו מציבים עיתונאים את מגדלי פרשנויותיהם, הרי שהשטיחים הללו נשמטו שוב ושוב תחת רגליהם. ובאווירה הציבורית שנוצרה, זה לא נתפס רק כטעות מקצועית; זה נתפס כהטיה מכוונת. זו טענה מופרכת, אך היא מלמדת לאיזה שפל הידרדר אמון הציבור בעיתונות.
כלב השמירה הפך לבדיחה
המאבק בין כלי התקשורת על שלטון נתניהו הפך לפארסה. התיעוב (ולחלופין – ההערצה) כלפי נתניהו ערכו את השערים ועמודי הבית, משאלות הלב השתלטו על המקלדות. ההתגייסות משני הצדדים לטובת הקמפיינים הייתה ישירה ובוטה, "לא מתנצלת". לפרקים, זו לא הייתה תקשורת המגויסת לטובתה של אג'נדה פוליטית; זו הייתה תקשורת המגויסת לטובתו של מאבק פוליטי. ההתגייסות הזו רוקנה את העיתונות מאמינותה והפכה אותה לבדיחה. היא הלעיגה את הכותבים והכתימה את המדיום כולו. זה עניין הרסני; עיתונות שרוצה לראות בעצמה את כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא יכולה להרשות לעצמו להפוך למערכון ב"ארץ נהדרת".
לכולנו יש משימות ביום שאחרי הבחירות. ממשלת נתניהו החדשה תצטרך לטפל ביוקר המחיה, במשבר הדיור ובגרעין האיראני. השמאל יצטרך לקום ממפלתו ולבחון את דרכו. והעיתונות תצטרך לשקם את מעמדה. בלי עיתונות שנתפסת בעיני הציבור כהגונה ומהימנה (ולאו דווקא "אובייקטיבית"), זה לא רק נוני מוזס שהו-הא-אכל-אותה. כולנו אכלנו אותה.