גלי צה"ל מעולם לא הייתה צריכה לבוא לעולם. אם הרעיון להקמתה היה עולה היום, הוא היה נקבר עוד לפני שמירי רגב הייתה זוכה להזדמנות לעלות עליו לסיבוב פופוליסטי. הקונצנזוס הפוליטי נגדה היה כנראה נדיר: הימין חובב השוק החופשי היה טוען שאין בה צורך, והשמאל היה מתקומם כנגד הרעיון שלצבא יהיה גוף שידור משלו. ובצדק; אפילו בין תומכי השידור הציבורי תתקשו למצוא מי שטוען שצריך יותר מגוף שידור אחד כזה, ומהרעיון של תחנת שידור צבאית עולה ניחוח מעורר קבס של משטרי עריצות. "אין דבר כזה בשום מקום בעולם שאתה מתקשר לפרלמנט, עונים לך 'הכנסת שלום', אתה מבקש לדבר עם לשכת היו"ר ושומע ברקע (תוך המתנה להעברה) 'כאן גלי צה''ל, שידורי צבא הגנה לישראל'", אמר מפקד גל"צ לשעבר אבי בניהו בראיון למחקר שנעשה באוניברסיטה הפתוחה, "בכל מדינה אחרת זו הכרזת הפיכה".

יש רק בעיה אחת עם כל הטיעונים המבוססים נגד עצם קיומה ונחיצותה של גלי צה"ל: העסק עובד. בסקר TGI שפורסם אמש (רביעי) התגלה, כרגיל בשנים האחרונות, שגם ב-2016 גלגלצ שמרה על מקומה כתחנת הרדיו בעלת שיעור ההאזנה הגבוה בישראל, ואחותה הבכירה היא סגניתה (למרות ששתיהן חוו ירידה ביחס ל-2015). חרף הבעיות המובנות, הלחצים הפוליטיים, הכעס על הפלייליסט ועל השדרנים השמאלנים - עם ישראל אוהב את התחנה הצבאית שלו.

לא מה שדמיין בן גוריון

אבל הפופולריות של גלי צה"ל וגלגלצ היא רק אבן הבוחן הסטטיסטית של ההצלחה. גלי צה"ל מצליחה בראש ובראשונה כי היא פשוט תחנת רדיו מצוינת, שבמשך השנים הצליחה לייצר אלטרנטיבה מעודכנת ולא מעונבת לקול ישראל, מבלי לוותר על איכויותיה המקצועיות. בניהו קרא לזה "אנומליה", אבל מדובר בלא פחות מנס: כלי תקשורת הכפוף לרמטכ"ל במישרין ולמשרד הביטחון ולממשלת ישראל בעקיפין, אך מצליח לייצר עיתונות מצוינת ולא מתרפסת, ואפילו תולה את הכבסים המלוכלכים של הצבא עצמו על אנטנות השידור. באוקטובר, למשל, חשף טל לב רם תחקיר צה"לי על כשלים במבצע "צוק איתן", וביולי פרסם ידיעה על מרצה דתי שהצדיק הדרת נשים בפני חיילים.

אלו רק דוגמאות אקטואליות לאופן שבו גל"צ משמשת לעתים כמעין גוף ביקורת פנימי אך גם פומבי של צה"ל; ביד אחת הצבא מממן ומתפעל את תחנת השידור, וביד השנייה נדרש לספק הסברים לליקויים שנחשפים באמצעותה. ספק אם זה מה שדמיין דוד בן גוריון כשהכריז על הקמתה ב-1950 "כמכשיר התגוננות וכמכשיר לחינוך הנוער והעם" (מתוך מחקרו של ד"ר אורן כספי מהאוניברסיטה הפתוחה). גלי צה"ל נולדה כרשת קשר פנימית וכמכשיר אינדוקטרינציה, אבל הפכה לכלי תקשורת בעל תוקף ומעמד. העובדה שזה קורה חרף הניגוד המובנה בתחנה היא לא סתם הישג מרשים של גל"צ, מפקדיה ומפקדיהם; זה מצב כמעט בלתי נתפס, כל שכן בעידן שבו מתנהל מאבק ציבורי על חשיפת עוולות צבאיות באופן פומבי (ע"ע "שוברים שתיקה", שאפילו יאיר לפיד המתון לכאורה רואה בפעולותיו אקט של בגידה).

בניין גלי צה"ל, ארכיון (צילום: יואב סטולר, חדשות)
נס רדיופוני. בניין גל"צ ביפו | צילום: יואב סטולר, חדשות

בקיצור, כל הנתונים עומדים לרעת גלי צה"ל, אלא שבאופן ראוי להתפעלות ומנותק מכל היגיון מעשי, התחנה הצבאית מנצחת את הנתונים. דווקא משום כך לא ברור מדוע מבקש אביגדור ליברמן להוציא את גל"צ מצה"ל ולהפוך אותה ליחידת סמך במשרד הביטחון. זו לא החלטה שנולדה בחטא פוליטי: הרמטכ"ל עצמו יזם אותה, ומשרד הביטחון ביצע עבודת מטה בעניין (אותה הוא מסרב לחשוף) לפני שהמליץ על ההחלטה. יש בהחלטה היגיון: תחנת שידור צבאית היא לא מעיסוקי הליבה של צה"ל, העלות התקציבית מיותרת (למרות שאיננה גבוהה – כ-80% מהתקציב מגיעים מפרסום), והשירות בה משרת בעיקר את המשרתים. בהנפת חרב הקיצוצים מעל צה"ל, ראשה של גל"צ תמיד מועמד לקיפוּד. ואפשר להניח שמה שמפריע יותר מכל לאיזנקוט בקיומה של גל"צ בצה"ל הוא הפוליטיזציה שהיא גוררת אל הצבא בעל כורחה. להסיר את התחנה מהצבא יהיה כמו להסיר גידול סרטני (הגם שהסרטן הפוליטי כבר מזמן פשה בצה"ל).

אבל מה שטוב לצה"ל, לאו דווקא טוב לגל"צ, ובעיקר - ספק אם הוא טוב לציבור הישראלי. תחת שתהיה כפופה לדרג הצבאי, גל"צ תהיה כפופה לדרג הפוליטי. תחנת הרדיו הצליחה לשמור על עצמאותה תחת המרות הצבאית הנוקשה באורח נס; מה הסיכוי שזה יקרה כשהמרות הצבאית תוחלף במרות פוליטית אינטרסנטית ואופורטוניסטית?

מפקד גלי צה"ל ירון דקל במכון הישראלי לדמוקרטיה (צילום: אייל מרגולין, פלאש 90)
בכפוף לשינויים. דקל | צילום: אייל מרגולין, פלאש 90

מצביעים באוזניים

סקר TGI הוא לא רק הוכחה להצלחתה של התחנה, אלא גם הוכחה לתבונת האימרה "אם זה לא מקולקל, למה לתקן?". גל"צ וגלגל"צ עמדו בשנה האחרונה בפני לחצים ציבוריים ופוליטיים כבדים, בעיקר מצד שר הביטחון ליברמן ושרת התרבות מירי רגב (שכבר לא ממונה על התחנה). במסגרת הקרב שמנהל מפקד גל"צ ירון דקל מול הדרג הפוליטי הממונה והלא-ממונה, הוא נקט בצעדים ממתני-ביקורת, כמו "איזון פוליטי" במצבת המגישים ושינוי באופי התכניות. סקר החשיפה מוכיח שהשינויים – שלכאורה נועדו לקרב את התחנה אל העם – פגעו בשיעורי ההאזנה. אם זה לא היה מקולקל, למה היה צריך לתקן?

אפשר לקוות שהנס הגל"צי יחזיק מעמד גם במשרד הביטחון, אבל אין כל סיבה להאמין בכך. מספיק להסתכל הצידה, על מלחמת הקיום של תאגיד השידור הציבורי, כדי להבין לאיזו זירת אינטרסים תועתק התחנה. המצב של גל"צ יהיה חמור מזה של התאגיד; בעוד שהאחרון כפוף למועצה ציבורית, גל"צ תהפוך ליחידת-סמך נטולת פיקוח ציבורי חוצץ. מה יעצור את שר הביטחון (הנוכחי או מי ממשיכיו) מלהפוך את גל"צ לתחנת השידור הפרטית שלו? מה ימנע ממנו להפוך למפקד העליון של גל"צ? הרי, בפרפראזה על מירי רגב, מה שווה תחנת שידור צבאית אם שר הביטחון לא שולט בה?

אין מקום לתחנת רדיו צבאית בעולם המערבי. אבל אין מקום שיש לה פחות מקום ממנו מאשר במשרד ממשלתי של מדינת ישראל.