אחד הדברים המרתקים ב"האמריקנים" הוא העובדה שמדובר בסדרת ריגול עם פאקים באמינות. אפילו לצופה הישראלי שראה רק לפני שבועיים את ראש השב"כ מודה ששיקר למערכת הביון הישראלית במשך 60 שנה, ושמבין שיש ממש בקלישאת "המציאות עולה על כל דמיון", קשה היה לקבל חלק מהדברים שקרו ב"האמריקנים".
סטן בימן (נואה אמריך), שאמור להיות סוכן FBI מעולה, לא מצליח לגלות במשך שבע שנים שני מרגלים איתם הוא יושב מדי שבוע לבירה וארוחת ערב; פיליפ ואליזבת' (מת'יו ריס וקרי ראסל), שאמורים להיות סוכני קג"ב מיומנים, ממשיכים ליטול סיכון עצום ואידיוטי ולגור ליד הסוכן שמופקד על המצוד אחריהם; ונכון שקשה למצוא שחקנים צעירים מוכשרים שגם יישאו דמיון כלשהו לראסל החד-פעמית, אבל עושה רושם שב"האמריקנים" אפילו לא ניסו. ובעיקר: איך לעזאזל הג'נינגסים מצליחים ב-24 שעות גם להיות בני זוג ואנשי משפחה, גם לנהל משרד נסיעות, וגם לבצע משימות ביון מורכבות שמצריכות מהם לקיים מערכות יחסים סימולטניות מתוחכמות ואינטימיות תוך כדי החלפה פיזית ומנטאלית של זהויות שאולות? רוב האנשים שאני מכיר בקושי מצליחים להסתדר עם הג'וב הכפול של משפחה ועבודה.
וישנה, כמובן, הבעיה הקבועה שליוותה את פעולות הריגול של פיליפ ואליזבת', ושעלתה אל המסך בפרקה האחרון בהחלט של הסדרה כשאנשי חוק עם קלסתרונים בידיהם לא הצליחו לעשות את הדבר שצופי "האמריקנים" לא נכשלו בו מעולם: לזהות את פיליפ ואליזבת' מתחת לפאות (איך לעזאזל אפשר לטעות בעיניים של קרי ראסל?).
וכל זה קרה, באופן אירוני, בסדרה שהעמידה במרכזה את עולם הביון - עולם שבו היכולת לייצר אמינות היא לא כישור מועדף לקבלת התפקיד אלא דרישת סף שאי-עמידה בה גוררת עונש מוות.
ואף על פי כן, ההיסטוריה תזכור כנראה את "האמריקנים" כסדרת הריגול הטובה אי פעם. זה יעשה לה עוול, יכלא אותה בכלא הז'אנריסטי בשעה שהיא ראויה להכרה כאחת הסדרות הטובות אי פעם, נקודה. "האמריקנים" לא התרסקה במבחן האמינות מסיבה פשוטה: היא מעולם לא היתה סדרה על ריגול. היא היתה סדרה על נישואים.
הבחירה להציב זוג נשוי במרכזה של סדרת ריגול היתה חריגה. אם מרגלים טלוויזיוניים וקולנועיים לא מוצגים כזאבים בודדים, אז הם לרוב קולגות שמטפחים בהדרגה קשרי חברות ואפילו קשרים רומנטיים. "האמריקנים" בחרה מלכתחילה לא לסגור את שני גיבוריה בתוך שותפות מקצועית שבה כל אחד יכול לנהל את חייו הפרטיים, אלא בשותפות האינטנסיבית מכולן: מוסד הנישואים. זה שירת מצוין את משימת הריגול, אבל חשוב מכך - זה שירת את הסאבטקסט.
החיים הכפולים של פיליפ ואליזבת' חיברו שני עולמות - עולם הריגול ומוסד הנישואים - אשר נשענים על ערך זהה: הנאמנות. באחד זו הנאמנות למולדת, בשני - לבן הזוג. לכאורה, זו היתה אמורה להיות רק תמונת מראה: שני עולמות שמתקיימים במקביל ומהדהדים דילמות מאחד לשני. "יחסים בינלאומיים הם אלגוריה ליחסים בינאישיים", הסביר ג'ואל פילדס, אחד מיוצרי הסדרה, בתחילת דרכה. "לעתים, כשאתה נאבק בחיי הנישואים שלך או עם הילד שלך, זה מרגיש כמו חיים ומוות".
אבל ב"האמריקנים" העולמות לא רק הדהדו זה את זה; הם חלחלו זה לזה וערערו זה את זה. ברגעי השיא שלה "האמריקנים" הניחה לעולמות המשפחה והריגול להתנגש ודחקה בגיבוריה להתחייב למושא נאמנות אחד - בן/בת הזוג או אמא רוסיה.
"האמריקנים" יצאה למן הרגע הראשון נגד הרעיון שעמד בבסיס עבודתם של גיבוריה - שהנישואים התועלתניים יהיו רק סיפור כיסוי לעסקי הריגול. זו היתה אמורה להיות פסאדה, לא יותר. עבודת משחק. אבל כבר בפרק הפתיחה הבהירה הסדרה שאין סיפור כיסוי וסיפור אמיתי - יש רק סיפור אחד. זה קרה פעמיים: ראשית, כשחטוף רוסי שכב בבגאז' הרכב בגאראז' של הג'נינגסים; ובהמשך, כשפיליפ ואליזבת' שכבו ברכב, מחוץ לבריכה שבה הטביעו את גופת החטוף. כבר אז הבהירה "האמריקנים" שאי אפשר להשאיר את העבודה מחוץ לבית - ושאי אפשר להשאיר את הרגשות מחוץ למשחק.
"האמריקנים" הפילה את מסך הברזל שבין חייהם המקצועיים של המרגלים לחייהם הפרטיים, והבהירה שמערכת יחסים בין בני אדם איננה תחפושת שאפשר לשרוף בגמר השימוש. היא ריטשה את הרעיון הכוזב של "חיים כפולים", הציגה אותו כמושג ריק מתוכן. אתה לא יכול לנהל חיים כפולים משום שאינך "אדם כפול" -גם אם אתה מדביק שפם, גם את חובשת פאה, גם אם אתם מחליפים שמות ומקצועות וזהויות. אתה יכול להחליף דמויות, אבל בפנים תמיד תישאר אותו אדם.
*
פרק הסיום הכמעט-מושלם של "האמריקנים" (כמו הסדרה, גם הוא אחד מפרקי הסיום הטובים שראתה הטלוויזיה) היה עדות אחרונה לכך שהריגול איננו העיקר כאן. עלילות הריגול לא באו לסיומן (פיליפ ואליזבת' נמלטו, אולג בורוב בכלא), עלילה חדשה נפתחה (חידת רנה). תחת פענוחן הסופי של תעלומות ריגול קיבלנו קצוות פתוחים וגיבורים שבורים, מעט קתרזיס ושלל שיאים רגשיים (מינוריים כמו שיחת הטלפון האחרונה עם הנרי ודרמטיים כמו פייג' מחוץ לרכבת). בראשם: סצנת העימות של הג'נינגסים מול סטן בימן. הסצנה הזו - שראויה לטקסט משל עצמה - היתה "האמריקנים" בשיאה, עושה את מה שהיא יודעת לעשות טוב מכולן: לארוג יחד מתח ורגש.
בסצנה האומניפוטנטית הזו, שבה הכל יכול היה לקרות, "האמריקנים" בחרה ללכת עם האופציה החלשה ביותר לכאורה: שום דבר לא קורה. סטן נותר בחיים, הג'נינגסים ממשיכים במנוסתם. לכאורה, דבר לא השתנה בעשר הדקות בחניון. אבל זו היתה הסצנה הנכונה, זו שהשתמשה במסע המילוט שמילא את הפרק כדי להבהיר היכן טמון כוחה של הסדרה: לא במבצעי אקשן מתוחכמים, אלא ברגעים אנושיים עדינים ומורכבים. בתחילת הסדרה אבחנה אליזבת' כי לאמריקאים יש חולשה; בסיומה, צמד המרגלים הפך את "החולשה" הזו לכרטיס החנינה שלו.
האופן שבו סלל פיליפ את דרכה של המשפחה אל מחוץ לחניון, תוך שהוא דורס את חייו של סטן האומלל, הכושל, המובך והנבגד, היה עוד מהלך מרתק בשאלת הנאמנות (וגם תצוגה מופתית של כתיבה ומשחק). פיליפ ביכר את הנאמנות לאשתו על פי הנאמנות למולדתו; בסטן הוא זיהה את אותו הדבר, אותה "חולשה" -וניצל אותה. "היית חברי הטוב ביותר", אומר סטן לפיליפ - ופיליפ מזהה את הדרך החוצה. משחקו המושלם של פיליפ/ריס מקשה על הצופה להחליט אם דבריו לסטן הם אמת כנה או בדיה מניפולטיבית, אבל דבר אחד ברור: סטן נותר נאמן לו עד הסוף. ברגע האמת, מעשית ומטאפורית, הוא מפנה לחברו את הדרך.
עבור הצופים, זה היה עוד רגע מתעתע ביחס המורכב שדרשו פיליפ ואליזבת'. הם שוב שיקרו ("אנחנו לא הורגים"), הם שוב ריסקו את חייהם של אנשים אחרים: סטן, שנותר עם כישלונו האישי ועם כישלונו המקצועי, עם אישה החשודה בריגול וללא חברו הטוב ביותר; והנרי, עליו מעולם לא רבץ עול השקר הג'נינגסי, אבל לפתע דווקא הפך - על לא עוול בכפו - לקורבן הגדול ביותר של חיי משפחתו. קיבלנו גם תזכורת לבנם היתום של גנאדי וסופיה, קרבנותיה של אליזבת'. דקות אחדות מאוחר יותר, גם פייג' תישאר מאחור. גם ברגעיה האחרונים, "האמריקנים" לא ריחמה על צמד הסוכנים הסובייטים שלה ולא הפכה אותם למלאכים.
מאז טוני סופרנו כבר התרגלנו לנוכחותו המורכבת של הגיבור הטוב-הרע בטלוויזיה, אבל "האמריקנים" לקחה את הרעיון לקצה: פיליפ ואליזבת' היו סוכני הרוע בלב הדמוקרטיה האמריקאית, בוגדים במדינה שאימצה אותם לחיקה, מגל בגב האומה. אבל "האמריקנים" הצליחה במקום שבו היתה עשויה להיכשל אף יותר מאשר במבחן האמינות: היכולת להפוך את אויבי האומה האמריקאית לגיבורים מעוררי אמפתיה. בסיומה של "האמריקנים", האנשים הרעים נמלטו מעונשם - ואנחנו הזלנו עליהם דמעה.
"האמריקנים" בנתה את גיבוריה, במידה רבה, כקרבנות של כוחות גדולים מהם - וזאת מבלי להתנשא עליהם או להקטין אותם. היא לא ציירה אותם כפיונים ממלאי פקודות, ולא השתמשה במניפולציות עלילתיות כמו סחיטה או שטיפת מוחות. תחת זאת, היא קרעה את מסך הבד המזויף בין משחקי הריגול המדממים לחיי המשפחה הפסטורליים. היא הראתה שהמרגלים קפואי הדם שלה הם אנשים פגיעים שלכודים בחיים שמישהו אחר שרטט עבורם: לכודים כמו אליזבת' בנאמנות המוחלטת למולדת; או לכודים כמו פיליפ בנאמנות המוחלטת לבת הזוג.
ומכיוון שהסדרה התמקמה במציאות המוכרת של שנות ה-80, היא שחררה את עצמה מהאפשרות המבלבלת-מוסרית של "ניצחון הרוע". מלחמת המעצמות לא הסתיימה בהתנגשות גרעינית, ולכן השאלה המרכזית אף פעם לא היתה אם פיליפ ואליזבת' יעמדו במשימתם - אלא האם הזוגיות שלהם תעמוד בזה. "אנחנו כבר יודעים איך הסתיימה המלחמה הקרה", ציין היוצר ג'ו וייסברג בעונה הראשונה, "אבל איש לא יודע איך יסתיימו הנישואים האלה". זה אף פעם לא היה על צמד מרגלים בוושינגטון; זה תמיד היה על זוג נשוי.
נישואים היו נקודת הזינוק המקצועית המשותפת של פיליפ ואליזבת' - ונישואים הביאו את הדרך הזו אל סופה. כך ראה אותם האב אנדריי (אשר חיתן אותם) בפנים גלויות, כך הוא ידע לתאר אותם לצייר הקלסתרונים, וכך סתם את הגולל על חייהם כמרגלים באמריקה.
אבל בכישלונם המקצועי של פיליפ ואליזבת' (ובטרגדיה המשפחתית שנכרכה בו) היה טמון גם משהו אופטימי. ברית הנישואין הכשילה אותם – אבל הזוגיות שלהם איתנה מאי פעם. שובם לרוסיה הוא לא רק אקורד הסיום של המלחמה הקרה, אלא גם זה של קרב הנאמנויות שהלך וקרע אותם זה מזה. משוחררים מעול החיים הכפולים, הם יכולים שוב לחיות עם הנאמנות הכפולה: נאמנות למולדת לצד נאמנות לבן הזוג.
"היתה לנו משימה", אומר פיליפ לסטן - ואולי הוא לא מתכוון למשימת הריגול. מפני שמעליה עמדה משימה אחרת: להישאר ביחד. זו היתה המשימה הגדולה של פיליפ ואליזבת' - משימה מורכבת, משמעותית ומאתגרת, משימה שבלעדיה לא היו השניים יכולים לבצע כל משימה אחרת.
והם עמדו בה. עד הרגע האחרון.