סבתא של הדס שטייף לא הייתה אישה שומעת. אני יודע את זה כי כמו כל אזרח טוב, גם אני מתקשה לפספס פרק חדש של "המתחזים" כשהוא מגיע. בשביל מסך הטלוויזיה שלי, אין דבר כזה יותר מדי חיים אתגר. הסרט על שטייף מלפני שנתיים, שהיה בין הראשונים של התכנית - קצת אחרי שפרי שפירא אבל הרבה לפני לורין מיכאלי - התברג בצדק בין הפרקים הזכורים ביותר. היה בו את כל מה שהתרגלנו לצפות לו מ"המתחזים", רק עם תחושה של בוסריות, נאיביות והמון חוצפה. דוגריוּת של הדס שטייף שאני מתקשה להתאושש ממנה למרות כל הזמן שעבר מאז.

ה"חוצפה" של שטייף היא ממש לא דבר רע - אולי גם היא תשמח להעיד על זה בעצמה. אלמלא התעוזה הזו, שטייף כנראה לא הייתה מגיע לכל החשיפות העיתונאיות בקריירה שלה, אבל כנראה גם לא צוברת לה כמה אויבים. אפי נוה ונתן זהבי מן הסתם יכנו אותה "חצופה" מסיבותיהם, אבל לי באמת אין שום דבר נגדה. ובזכות אותו פרק ב"המתחזים", היחס שלי לשטייף השתנה מאדישות להערכה, ומשם גם לאמפתיה. למדתי להכיר את הבית החידתי שלה, התאהבתי ביכולות הסטוריטלינג שפיתחה ובסופו של דבר ריחמתי עליה, כי חיים אתגר לימד אותי שכולנו יכולים ליפול קורבן להתחזות. 

סיפור הכיסוי שנמכר לשטייף על ידי המתחזה "עדי" היה אחד החריגים שראינו. נערה בת 14 שהיא למעשה אישה בת 30, יתומה שלמעשה גרה עם ההורים ואילמת-חירשת שדווקא יכולה לדבר ולשמוע כמו גדולה. המוגבלות של עדי היא אחת הסיבות העיקריות בגללה שטייף נקשרה אליה, היא הרי מכירה את הקשיים מסבתא שלה ו"מאוד רגישה", לדבריה, לאוכלוסיה.

כמה דקות אל תוך הפרק, כששטייף מתארת את המפגש הראשוני עם עדי, הרגישות שלה ניכרת. היא מדגימה כיצד דיברה אל עדי כמו שמדברים אל חירשת - "שלום-אני-הדס-שטייף-נעים-מאוד", במנגינה שלעולם לא תצא לי מהראש - והעיתונאית המוכרת פתאום הופכת לאנושית, מסתכלת עלינו בגובה העיניים. ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, שטייף מציגה לנו כיצד עדי ענתה לה באותה שיחה:

"אָה-אוֹ-אִי".

את שלוש ההברות האלה צריך לראות, רצוי בלופים, בשביל להבין. בעוד שטייף עצמה מדברת ברהיטות ובשפתיים פתוחות, את עדי היא מגלמת כלא יותר מתינוקת לא מפותחת עם הבעות פנים מוגזמות. ה"אָה" שלה אומלל, ה"אוֹ" שלה פעור וה"אִי" שלה נראה לרגע כמו של אדם מנותק מהסביבה. בשלב הזה של הפרק עוד לא הבנו בדיוק מי המתחזה, ובטח שלא הבנו שמדובר באישה שומעת. לכן בחוויה של הצופה, כל מה ששטייף עשתה באותו רגע מכונן הוא לחקות אישה חירשת, וגם אם יש חילוקי דעות על הדרך אי אפשר להתעלם משאלה המרכזית - למה, לעזאזל?

תגידו, ובמידה מסוימת של צדק, שאין כאן מן הפוגענות. החיקוי הזה הוא אולי לא יותר מכלי סיפורי עבור שטייף - שבכלל חיקתה בלי יודעין אישה שומעת ומדברת - אבל רצף המילים הזה לא רק לעגני אלא גם מקטין. הרי גם אם אכן מדובר בנערה בת 14 חירשת-אילמת, לאן נעלמו היכולות הקוגניטיביות שלה, ששטייף ממש לא מתעלמת מהן? בתוך המספרת לשטייף יש אינטרס ברור להציג לנו את המתחזה כאויב מרושע, כמשהו מרתיע אפילו, אבל עדיין אמורה להיות לה, להדס של פעם, חמלה כלפי הצעירה המתחזה, והחמלה הזו לא קיימת בחיקוי של שטייף.

החיקוי מקטין את עדי, מנטרל ממנה כל אחריות היפותטית למזימה וגורם לה להישמע כל כך כשירה ולא ילדותית עד ששטייף עצמה נראית לפתע פחות כמו קורבן ויותר כמו מקרבן. היא ממחישה לנו איך עדי הייתה מסמנת "לא" כשהוזמנה לבן זוגה של שטייף, היא מראה לנו איך היא הייתה מכנה אותה "הס" ברגעים הקרובים שלהן והיא אפילו משחזרת מולנו את רגעי העימות המותחים, במהלכם המתחזה המשיכה בשלה וביקשה "לשחק, לשחק, לשחק" - והכל באותה נימה מקטינה וקומית כמעט.

לא חסרים רגעים הזויים או מופרכים ב"המתחזים", אבל לכולם היה משהו אחד במשותף: ההזדהות. מצד אחד קשה אולי להאמין שמישהו באמת יקנה את כל השקרים האלה, ומצד שני תמיד, אבל תמיד, מצופה מאיתנו להיות בצד של מי שנפל קורבן להתחזות. אפילו פנינה רוזנבלום הצליחה לצאת כאן האנדרדוג. ולמרות שאנחנו כל כך מגויסים למען הגיבורים האלה וסולחים להם על אינספור פערים וטעויות, במקרה המסוים הזה היה קשה לעבור הלאה.

החיקוי של שטייף הוא לא רק מחוץ לאזורי התקינות הפוליטית (למי שזה חשוב לו), אלא גם רגע שמשנה את יחסי הכוחות. הפרק עדיין מסמן לנו ששטייף היא הקורבן, אבל לצופה ברור שהיא כבר קורבן מסוג אחר - כזה שיכול לחקות שוב ושוב את החירש (לכאורה) שעקץ אותו ולהתעלם מנורמות חברתיות שאומרות לנו שלא יפה ללעוג לבעלי מוגבלויות. שטייף עושה הכל כדי שנמשיך לאהוב אותה ולהיות בצד שלה, ואז במו ידיה גם ממוטטת את האמון שלנו בה. זה לא אומר שהדברים ששטייף מתארת לא קרו לה, הם פשוט קרו למישהי שבאותו רגע היה קצת קשה לתמוך בה, וזו עברה על אחד מחוקי היסוד המובהקים של "המתחזים" בפרט וטלוויזיה בכלל.