זה היה אחד הרגעים הזכורים בתולדות הריאליטי הישראלי, אירוע קטן כל כך שהוא יכול להידחס בין שני פלחי ישבן, וגדול כל כך שמי שנחשף אליו לא ישכח אותו לעולם. יחד עם הריבים האפיים בעונות הראשונות של האח הגדול וכניסת הארוס של ליהיא גרינר לבית האח ("או מיי גאד יו גאייז" ראוי לטקסט נפרד), זאת היתה הנקודה שבו הריאליטי הישראלי זקף גבו והכריז: הנני כאן. כשבוקי שלף את פסלון החסינות מתחתוניו במבט מדוכדך - מתחבא מאחורי המנחה גיא זוארץ ומתחמק מאיתי תורג'מן שנראה כמי ששכח הוא מצולם לטלוויזיה ורק רצה ללכת מכות עם עמיתו המבוגר - הסדר הישן של תכניות הריאליטי נשבר ומשהו חדש נולד. בשבילי זה לא היה רק רגע של חידוש ושינוי, זאת היתה תגלית אמיתית, מהפכה, הרגע שבו התאהבתי בריאליטי הישראלי.

לפני שנגולל שוב את פרטי התקרית הידועה, צריך לזכור איפה היינו בקיץ 2012, ומה חשבנו על הסוגה הטלוויזיונית שהשתלטה במהירות שיא על המסכים שלנו. האח הגדול כבשה את המדינה כבר מעונתה הראשונה, ברייטינג ובשיח הציבורי, אבל הריאליטי עוד נתפס כנחות ובזוי, בידור קליל שצריך להיזהר שלא ישחית את נפשנו. תכניות המציאות סבלו מדימוי דומה לסיגריות, הרגל מגונה שגם אם אי אפשר לעצור אותו לחלוטין, דורש רגולציה שתגביל את השפעתו ההרסנית (מגבלות על שעות שידור שבועיות וחובת השקעה ב"סוגה עילית"). כמו רבים מחברי, צפיתי במבחר מצומצם של תכניות ריאליטי אמריקאיות, והבטתי בבוז בגרסאות המקומיות. עקבתי באדיקות אחרי העונות הראשונות של הישרדות האמריקאית, והאמנתי בלי פקפוק בנחיתותה של אחותה המקומית. הישראלים לא מבינים אסטרטגיות מורכבות, הכל מכור או מחולטר, שלא לדבר על מריחת הפרקים על פני שעות רבות, בניגוד לדיוק והצמצום של המקור.

חברים חובבי התכנית שכנעו אותי לראות כמה פרקים של עונת ה-VIP, באחד מהם היתה משימה בה השורדים היו צריכים למלא מיכל בבוץ שאספו על גופם בלבד. תורג'מן דילג בזריזות בין שלולית הבוץ למיכל, מנקה ביעילות את הבוץ מגופו הקטן וניצח במשימה (אם אני זוכר נכון), בעוד בוקי נאה, כתב פלילים מבוגר וכבד משקל, הכריז שמצא שיטה גאונית, לאסוף את הבוץ בתחתוני האקסטרה אקסטרה לארג' שלו, טקטיקה שכצפוי לא עזרה לו לזכות במשימה. זה היה מטופש ומצחיק בצורה שלא הכרתי מהישרדות שהכרתי, ובמקביל התחלתי לקרוא את הריקאפים המעולים שעמיתתי כיום רחלי רוטנר כתבה אז באתר וואלה. אני עוד זוכר משפט שכתבה אחרי משימת הבוץ, משהו בסגנון: "אל תמלא את תחתוני האקסטרה אקסטרה לארג' שלך בבוץ, גם תפסיד במשימה וגם תפסיד בחיים".

תוך פרקים ספורים נשביתי בקסמה של התכנית. היא לא היתה רק מצחיקה יותר מהמקור, היא ניגנה על הרגש בעוצמה גדולה בהרבה. נעצבתי, הובכתי ובעיקר התעצבנתי עד שמצאתי את עצמי צועק על המסך. בעונה היו רעים וטובים מובהקים, או לפחות רעים ולוזרים מעוררי רחמים. בצד של המפסידנים (הוא הצד של הלב) עמדו איתי שגב, שהתרפס את דרכו לניצחון בעונה, בת בריתו נטלי דדון שניצחה במשימות והיתה אמזונה מגינת החלשים, יוליה פלוטקין עם רעמת התלתלים ובן בריתה בוקי נאה, לא הטיפוס הכי עדין בעולם ואדם שממש לא מפחד להביך את עצמו בטלוויזיה או להגעיל את הצופים (כשמגגלים "בוקי נאה הישרדות VIP" בתוצאות הראשונות עולה הסרטון "בוקי נאה מספר על החירבונים שלו"). מולם בברית המרובעת של הרעים היו ענת הראל מלכת המשימות, צמד השחקנים והחברים אושרי כהן ואיתי תורג'מן, ומי שהפכה לבת זוגו במהלך התכנית, אנה ארונוב. כמו פייבוריטים רבים בהישרדות הישראלית, הם היו יהירים על גבול הבריונות, ורדו שאר חברי השבט באדנותיות של מלכי הכיתה.

על רביעיית הפייבוריטים שלט ביד רמה תורג'מן, צעק על בנות בריתו ועל אויביו, ולמרות שהגיע לתכנית עם חברו המפורסם ממנו, היה בלי ספק המשתתף הדומיננטי של העונה. אני פגשתי פעם אחת את תורג'מן, שנים לפני כן כשהיינו שנינו בני נוער. בית"ר פרובאנס בכיכובו עמד לצאת לאקרנים, והוקרן בכנס מגמות קולנוע מרחבי הארץ. באותו הלילה נדבק אלינו התורג'מן הקטן הזה, בבגדי היפי ומחזיק חליל בידו. הוא הסתובב לבדו כי היה הנער היחיד שלא הגיע לכנס עם חבריו למגמה, כנראה לכבוד הקרנת סרטו, אבל משהו ביצור הנודניק הזה עשה רושם של אדם שאין לו ממש חברים גם בתיכון שלו (אין לי כמובן שמץ של מושג האם באמת היה פופולרי בנעוריו). התחמקנו ממנו והשארנו אותו לדבר לתוך הלילה עם היצור הנודניק של השכבה שלנו, והוא המשיך בקריירת המשחק עד שחזר שוב לחיי בהישרדות VIP.

מי שפגשתי נראה שונה לחלוטין מההיפי היצור שפגשתי אז, או נראה כמי שמתאמץ בכל כוחו להסתיר את שורשיו החנוניים (שוב, אני אומר את זה רק על סמך מפגש קצר ולא מייצג). הוא כבר לא היה איתי תורג'מן, אלא תורג'י, והוא היה פתאום גבר גבר, פותח קוקוסים בגאווה ומפקפק בגבריות של שגב המבוגר ממנו ביותר מעשור. לי הוא נראה היה כמו ילד שמשחק דמות של ערס צעצוע בהצגת סיום בית ספר יסודי, אבל נראה שכל המשתתפים סביבו קנו את ההופעה המוחצנת. הוא היה המלך של האי, כולם כולל שגב התחנפו אליו וסרו למרותו, והשילוב שלו עם חברו כהן הפך למחזה קשה לצפייה. מאותה עונה זכור החיקוי הפוגעני של אתיופים שעשו, אבל גם בלי הבדיחות הגזעניות, הנוכחות שלהם היתה בלתי נסבלת. הם היו חבורת הנערים הרועשים באחורי האוטובוס, צועקים וצוחקים בלילה, מתעלמים מכל מי שסביבם, המיגרנה שגרמו לחבריהם לשבט ממש הקרינה מבעד למסך. בקיצור, תורג'י יצא ממש לא טוב בתכנית (יש שיגידו שהקריירה והדימוי הציבורי שלו סובלים עד היום מהשפעתה) וכולנו רצינו לראות את נפילתו.

איתי שגב לא היה האדם המתאים למשימה, כלי הנשק העיקרי שלו היה התרפסות וחנופה, גם לא נטלי שלא אוהבת להיגרר לריבים מלוכלכים. מי שנותר היה רק בוקי, שחזר וקרא לתורג'י "נפוליאון בונפרטה דה לה שמעטה", היחיד שהעז לעמוד בגאון מול הכוחות הרעים ששטפו את השבט. המהלך הגדול של בוקי הלם בשלמות את דמותו בתכנית, הוא לא ניצח במשימה או גייס קולות, במקום זאת החליט לגנוב לענת הראל את פסלון החסינות מהתיק, ולהחביא אותו בתחתוניו עד למועצה. כשענת גילתה שהפסלון נעלם, בני בריתה (כלומר תורג'י) איבדו את העשתונות. כאילו הוא מנסה להגביר את השמחה על הדחתו הקרובה, תורג'י תקף את בוקי בצורה כמעט אלימה, וניסה לעשות חיפוש גופני על גופו לפני המועצה. בוקי, בכל זאת אדם מבוגר ולא בשיא כוחו, נראה מאוים ומושפל מהאקט התוקפני. למרבה המזל, כפי שציינתי כבר כמה פעמים, בוקי החביא את הפסלון עמוק עמוק באיבריו האינטימיים, מקום אפל אליו אפילו תורג'י האמיץ לא יעז להיכנס.

בוקי נאה
רק בוקי היה יכול לבצע את המשימה | צילום: צילום מסך מערוץ 10

אני לא מוצא את הקטע שנעלם בארכיוני ערוץ 10 הישן, אבל זוכר את מועצת השבט הזאת במדויק, את הזעם של בני ברית "הרעים" עם שליפת הפסלון, את המחול המוזר של תורג'י ובוקי, כשבוקי נעמד מאחורי גבו החסון של גיא זוארץ (בוקי בהמשך אמר שפחד ממכות), את העלבונות שהמטירו עליו תורג'י ואנה ארונוב, איך הם הרגישו בנוח, שני צעירים בגילאי העשרים, להגיד לו שילדיו יתביישו באבא שלהם, רק בגלל ש"גנב" פסלון מטופש בתכנית טלוויזיה. זעקות הגוועלד הבריוניות היו כמו מוזיקה לאוזניי, הניצחון הרגעי היה כל כך מספק, וחוסר היכולת שלהם לקבל את המהלך המלוכלך הפך את הדמעות שלהם למתוקות מדבש (מטאפורית, אף אחד לא באמת בכה).

אחרי חגיגת הניצחון והשחרור מעולו של תורג'י, עלתה השאלה מהותית ליסודות התכנית: מותר בכלל לגנוב פסלון חסינות? זאת יצירתיות אמיתית, להסתכל על משהו ולא לראות את הקיים אלא את מה שיכול להיות. לא ברור אם קברניטי התכנית בעצמם ידעו אם המהלך מסתדר עם חוקי התכנית, בוקי הפך את סימן השאלה למציאות כששלף את הפסלון מחלציו. זה בדיוק היופי במהלכים פורצי דרך, הם הופכים את הכל לאפשרי. בעונה הנוכחית חברי שבט אחד הלכו והביאו אוכל מהשבט השני, אף אחד לא שאל אם זה חוקי או לא, אם זה קורה, זה חוקי. זה לא היה אפשרי בלי המהלך של בוקי, הוא הפך את המשחק האמריקאי לישראלי לחלוטין.

הישרדות הישראלית היא לא עולם של טקטיקות ואסטרטגיות, אלא תחרות פופולריות מלוכלכת ומבולבלת. כולם מדברים על המשחק, אבל לא ממש יודעים לשחק אותו, עושים בריתות כמו באמריקה, אבל לא מצליחים לנווט את ההתרחשויות בתבונה. זאת לא חולשה, זה יתרון. המשחק פחות מתוחכם אבל יותר סבוך ואנושי. עלבון, לעיתים מדומיין, יכול להניע הדחה גם בניגוד לאינטרסים. אין תכנון לטווח ארוך ואין התחשבות בכללים. המתמודדים נעלבו באמת, כמעט הלכו מכות באמת, משכו את הסכסוכים גם אחרי התכנית. הכל קרוב יותר לבית, מוכר יותר, אנחנו מכירים אנשים כאלה, מכירים דינמיקות כאלה, האמפתיה גדלה וכך גם הכעס והעצבים. הפסלון של בוקי היה הרגע שבו הישרדות הישראלית אימצה את אווירת השכונה באהבה, הפסיקה להיות חיקוי דהוי של המקור והפכה לגרסה ים תיכונית, צבעונית ומטופשת. כמה ראוי שהכל התחיל (לפחות בשבילי) באם אמא של הקומבינה, וברגע המספק כל כך בו מישהו אזר כוחות לצעוד לאחורי האוטובוס ולהשתיק את הילד המעצבן והרועש הזה בסטירת לחי חזקה.