יש דברים שאוהבים לומר עליהם שהקדימו את זמנם: "טווין פיקס". אנדי קאופמן. "מטרופוליס". כל דבר שהוא ארוך ו"בנים". ויש דברים שלא אוהבים לומר עליהם שהקדימו את זמנם. רובי פורת שובל. ועוד כל מיני דברים. אבל בגדול, רובי פורת שובל. שחקנית מוכשרת, יוצרת מוערכת ומי שאחראית לרגע תרבותי שבליבו מאבק על צדק חברתי. לא פחות.
רובי לא במקרה נעדרת מהרשימה הזאת של מקדימי הזמן. היא לא יכולה להקדים את זמנה כי מלכתחילה זמן הוא לא פקטור מבחינתה - הרי שנים שהיא נראית באותו הגיל, והגיל הזה הוא: מדהים. וכבר שנים שהיא מנהלת מערכה מרישמה נגד ויקיפדיה שמעזים לציין גילים, ובכלליות היא סובלת מתסמונת ע"ש ריטה שוקרון (שחקניות שגילמו אימהות מגיל 22 והלאה), דבר שמערפל כל ניסיון להגדיר אותה במונחים של זמן וחלל. תאמינו לי שניסיתי - כבר תקופה ארוכה שאני עוקב בהערכה אחרי האישה החד פעמית הזו.
ועדיין, ב-2005 רובי הקדימה את האויב הכי גדול שלה, הזמן, הודות לאויב השני הכי גדול שלה - אבי נשר. השניים שילבו כוחות בסרט "סוף העולם שמאלה", אליו לוהקה רובי לתפקיד ה - יש לכם שלושה ניחושים - אמא ("ז'נט", למעשה יותר פאה מדברת מאשר דמות). ואם זה לא מספיק, היא גם תרמה לתסריט מהביוגרפיה האישית שלה.
"סוף העולם שמאלה" הפך לשובר קופות שהפיח חיים בקולנוע הישראלי המנומנם, שזאת דרך אחרת לומר שיש בו כמות מגוחכת של שדיים וסצנה בה נטע גרטי מאוננת ליד אחותה רותם אבוהב. אבות חרמנים נהרו לאולמות, הקהל השתגע. ולא רק הוא, גם רובי. ולמה? כי במקביל להצלחה המסחררת של "סוף העולם", מאחורי הקלעים התלקח קרב קרדיטים דרמטי. רובי יצאה בהאשמות לפיהן נושלה מהתואר שהובטח לה, תסריטאית ומפיקה, והסיפור התגלגל לבתי המשפט. שזה בשפה שלי: הרבה תמונות של רובי פורת שובל עם ז'קטים.
וכאן אנחנו מגיעים למאורעות ה-7 בינואר 2005, ה'תשס"ה אם תרצו. יום שישי חורפי, ובמתחם ה"פוד ארט" בת"א חוגגים את יציאת ה-DVD (חחח, אוקיי) של "סוף העולם שמאלה". מי לא היה שם? רוני מילוא, יונה אליאן וששי קשת, דידי הררי והשעונים, וכמובן כל השחקנים, מלירז צ'רכי ועד נתי (לימים נתן) רביץ. אבל מי באמת לא היה שם? רובי. שלא הוזמנה. זמן לשים ז'קט, רובי.
השעון הראה 13:15, והאישה שאין לה גיל מתייצבת במקום, חמושה בנשק יום הדין - שתי אחיותיה. הדומיננטית והלוחמנית שבהן זו מדלן, שהגיעה במעיל ומשקפי שמש גדולים (גם *בתוך* המבנה, פאוור מוב), ואני יכול לזכור את השם של מדלן בלי לגגל מהסיבה הפשוטה שיש לי תיקייה על המחשב שהולכת איתי מ-2005 ונקראת "מדלן" שמכילה כל. תיעוד. של. מדלן. שמצאתי. בנענע. סלבס.
המאבטחים מונעים כניסה מרובי, מדלן והאחות השלישית (שלא הרוויחה את זכותה לתיקייה, למרבה הצער), ובשלב הזה הצוות של גיא פינס מתעד רגע שגם אחרי 15 שנה אני יכול לשחזר עד לרמה הפורנזית. המצלמה ניצבת מאחורי נדב אבוקסיס כשהוא עומד על הבמה ומחקה את רובי. "אני רובי פורת שובל, ואתם לא מכניסים אותי". הקהל נקרע, קארין מגריזו על הרצפה.
אלא שאז נשמע קול עמום של מחיאות כפיים איטיות להחריד. דממה משתררת ב"פוד ארט". מתוך המטבח צועדות שלוש האחיות לבית פורת, שהתגנבו לאולם כשהן מתחזות למלצריות (הכל פה יפה, אם עוד לא הבנתם). רובי מסיימת למחוא כפיים לתדהמת האורחים. "מצחיק מ-א-וד!", היא שואגת. נדב אבוקסיס ותסרוקת הספייקים מ-2005 שלו בשוק. אבטחה מוזעקת לאולם. המפיק משה אדרי מוצא את עצמו נלחם באחיות. המצלמה לוכדת ה-כ-ל. ואני, סך הכל נער בן 16, מול גיא פינס, בפה פעור. זה היה רגע מכונן. שהכל נופל במקום. רגע שבו אתה הופך מילד - לאישה. בשם מדלן.
את רובי צורחת "איפה נשר? איפה העוף הדורס?" תוך כדי שמאבטחים גוררים אותה ואת אחיותיה החוצה, אף אחד לא צילם. כי לאף אחד לא היה איך לצלם, גם לא בסליידר של אסקייפ. הפרק של גיא פינס ירד תוך חודש מה-VOD - ומהעולם. שלושה חודשים עברו, עלה אתר בשם יוטיוב. עוד חמישה חודשים, יש פייסבוק. האינטרנט פספס את רובי בכמה דקות טראגיות. וככה נולד הסרטון הויראלי האולטימטיבי - שאיש לא ראה.
עשור וחצי אחרי, נותרו רק בודדים מאיתנו. סוכני זיכרון, שישבו לראות גיא פינס ביום ראשון, ה-9 בינואר 2005, וחיו לספר. אחת לכמה שנים, אנחנו עלולים להיתקל אחד בשני ולדבר על הנס שרק אנחנו, ברי מזל שכמונו, היינו עדים לו, ועד שאנשי גיא פינס יעלו לרשת את הכתבה הכי טובה שעשו, עלינו להעביר הלאה רגע קסום ומוחמץ בתרבות הפופ הישראלית - לדור שלא ידע את מדלן.