שמות הנספים כבר הוקראו, מקהלת הילדים סיימה את הנאמבר, וגם עידן רייכל עלה לתת כמה צלילים משלו. מנחה הטקס, יאיר לפיד, מזמין לבמה את ליהיא גרינר, שעם טרנינג ורוד, פנים כבויות ופסנתר ברקע מקריאה את הטקסט: "או מיי גאד, איטס נוט אוקיי יו גאייז, איים נוט אקסייטד". כל המרכיבים האלה, סמלים כמעט מושלמים של הישראליוּת, לא נפגשו במציאות - אבל כן ב"ארץ נהדרת", שם הם התכנסו לרגל אסון שאיננו באמת אסון: השריפה באיקאה סניף נתניה, זו שהתרחשה בדיוק לפני עשור.

עשרות צוותי כיבוי ניסו להיאבק בלהבות בבוקר השבת הראשונה של חודש פברואר, אך ללא הועיל. הסניף הישראלי הראשון של איקאה - שעד שנה קודם לכן היה היחיד - נשרף לחלוטין, ונפתח מחדש רק כעבור 13 חודשים. אותם ימים היו אמורים גם לסמן את חגיגות העשור של איקאה המקומית, זו שעכשיו כבר מציינת 20, אבל האירוע המשמח הפך ללא רלוונטי בעליל. מלבד הכאב (הכלכלי והאישי) של עובדי איקאה סניף נתניה, השריפה הזו תפסה לכמה רגעים את סדר היום הלאומי. בכל זאת, לא כל דליקה זוכה לטקס זיכרון בלב הפריים-טיים.

ומה לנער צעיר, שיושב מול מבזק החדשות בשבת בבוקר, לבין נזק אדיר עבור אחת מהרשתות החזקות במשק? מה גורם לו לזכור את אותו רגע לאורך שנים, ולחזור אליו פעם אחר פעם, לפעמים נטו כאנקדוטה משעשעת, ולפעמים גם עם כמה תובנות? על פניו, יכול להיות שהסיבה לכך היא הקשר הגורדי בין רשת איקאה לבית בו גדלתי, אבל הבית הזה לא שונה באופן מהותי מבתים אחרים. אולי אותה שריפה פשוט הייתה הרגע בו הבנתי - איקאה היא כבר לא של השוודים, היא של הישראלים.

השריפה באיקאה, 2011 (צילום: גיל יערי, פלאש 90)
ארונות BILLY נקטפו בטרם עת. השריפה באיקאה | צילום: גיל יערי, פלאש 90

המערכון ההוא של "ארץ נהדרת" אמנם הדגיש זאת מצוין, אבל חשוב להבהיר פעם אחר פעם: השריפה באיקאה היא לא באמת קטסטרופה ומעולם לא הייתה, בטח לא בסדר גודל של אסונות אחרים. ובכל זאת, מדובר באירוע שמצד אחד היה גדול מספיק בשביל מערכון שיוקדש כולו לו, ומצד שני היה שטותי מספיק בשביל שנוכל לצחוק עליו בנחת. רק שבמדינה כמו ישראל, עם סדר היום המהיר והאקראי שלה, נדמה שתשומת הלב שהוקדשה לאותה שריפה דומה לזו שמגיעה באירועים חמורים הרבה יותר. ליהיא גרינר כמשל: היא הייתה מספיק רלוונטית בשביל שיחקו אותה כבר אז, והמשיכה להשתלט על הכותרות כל הדרך לאסון במירון.


20 שנה לאיקאה: איך היא הפכה לאייקון תרבות ישראלי


כמו גרינר, גם איקאה היא מותג חו"לי שעבר הלאמה מוחלטת. צבעי הכחול-צהוב, העיצוב הנקי, המאכלים המקומיים: כולם נראים ומריחים כמו שוודיה אבל עדיין מרגישים ישראלים. הם נמצאים כאן, מרגישים כמו שם, וזה כנראה סוד הקסם. הרי באיזה בית של ישראל 2021 אי אפשר למצוא את אותו שק כחול ומזוהה - או את התבנית לקרח, או כוורת בצבע עץ מדגם KALLAX - ועדיין לא נראה שמישהו מתבייש להחזיק במי מהם. איקאה, בדרכה, הפכה למותג הכי ישראלי שיש, וזה מה שיכול להסביר את הרגשות העזים שלנו כלפיה, הטובים והרעים.

תחזרו בזמן שנה אחורה, לימי השיא של הקורונה - בין הפרת ההנחיות במגזרים השונים לבין המתווים הסותרים והמבלבלים, נדמה שאף אחד לא הצליח ללכד את הישראלים נגדו כמו איקאה. חנות הרהיטים הצליחה להיפתח בזמן בו כמעט כל המשק מושבת, ואפילו משפחות שכולות לא הורשו לעלות לקברים של יקיריהן. התוצאה: מחאה ציבורית מהסוג שלא רואים מספיק ממנה, וטקס זיכרון אלטרנטיבי מול אחד הסניפים. אנחנו אולי הפכנו את המותג לחלק מהמשפחה, אבל גם במשפחה יש קצת כעס פה ושם.

וכמו הכעס, כך גם הדאגה. הדליקה ההיא בסניף נתניה הגיעה במהלך תקופה רגישה בכל הנוגע לשריפות, שבועות בודדים לאחר אסון הכרמל והטראומה שהביא איתו. הדאגה הזו, שגרמה לאנשים לנסוע בזמנם החופשי לאיזור התעשייה ולצפות בחרדה בסניף שעולה באש, הבהירה עד כמה איקאה הפכה לחלק בלתי נפרד מהמדינה. השריפה אולי לא באמת נצרבה בתודעה לאורך זמן, אבל היא נייר הלקמוס שהוכיח לנו אחת ולתמיד עד כמה איקאה חשובה לישראלים, ועד כמה הם חשובים לה בחזרה. 

"ארץ נהדרת", כהרגלם, הבינו זאת על ההתחלה. הם ידעו מה הפלטפורמה הנכונה לטפל באמצעותה במקרה הזה, תוך הכרה בכך שמעטים הרגעים שמצדיקים מערכון באווירת אסון ואבל לאומי - כשבמבחן התוצאה מדובר בהרבה פחות. כי כמו יאיר לפיד, יום הזיכרון או ריבים בחוף הים, גם איקאה הפכה לנערת הפוסטר (סליחה, הקטלוג) של ישראל. אנחנו נדאג לה, נכעס עליה, אבל בחיים לא ניתן לה לחזור לשוודיה.