התאריך: אפריל 2008. המיקום: תל השומר. בגיל 30 ואחרי שבנתה לעצמה קריירת זמרה מרשימה, מאיה בוסקילה עולה על מדים ומתגייסת לארבעה חודשי שירות צבאי. את תהליך החיול היא חותמת בתמונת הצדעה לצלם של דובר צה"ל, ועל הדיסקית שלה - מחוץ למדים ובלי שרוך עיטוף. איזו פעורה, יא אללה - כתוב רק "מירב בוסקילה". בתגובה לכתב שחקר והתעניין לגבי המיתוג המסקרן של הדיסקית השיב הסוכן של בוסקילה "בתעודת הזהות שלה כתוב 'מירב מאיה בוסקילה' וזו הסיבה לכך". זו הסיבה. איזו אגביות, איזו עזות מצח. הרי מהי מאיה בוסקילה בלי ה"מאיה"? בלי מאיה היא, מאיה הוא וכל השאר? בלי השנים בהן הכרנו את הזמרת כמאיה, וכל השנים שבאו אחרי אותו גיוס, בהן המשכנו להכיר אותה כמאיה? האירוע התמוה עבר מתחת לכל כך הרבה רדארים עד שדיבור עליו כיום נראה אולי מוגזם. קטנוני, יש שיגידו. ובכל זאת, הפריים המושלם הזה - מאיה בוסקילה מצדיעה במשקפי שמש, קוקו מתוח ומדים שגדולים עליה בשתי מידות לפחות - הוא דימוי שמנקז אליו את כל רוח התקופה.
ישראל מנהלת מערכת יחסים סבוכה מאוד עם דמות הסלב שלא עשה צבא. בעשורים הקודמים, הלהקות הצבאיות ותחנות הרדיו הצבאיות נחשבו לנקודות ציון הכרחיות במסלול ההפיכה מנובאדי ליוצר מוכר. אחר כך הגיעו הסלבס הפציפיסטים, אחריהם "המשתמטים", מאוחר יותר סרבני המצפון והיום צה"ל הוא בעצמו סוכנות ניהול טאלנטים וייצור תוכן, שמספקת תעסוקה לאנשים שהתפרסמו הרבה לפני גיל הגיוס. ולמרות התנודות ביחס הציבורי כלפי מי שהתגייס או לא התגייס, לאורך כל ציר הזמן הזה שבין שנות ה-50 ל-2020 ניכר שישראלים רואים קשר מיידי ועקבי בין שירות בצה"ל ובין הזכות להיות מפורסם.
וזה מעגל שממשיך לתקף את עצמו: סלבס שלא התגייסו נדרשים להמשיך ולספר למה עשו זאת, ויוצרים, בתורם, מציאות בה השאלה "למה לא התגייסת" היא לגיטימית. בלתי נמנעת אפילו. סלבס שבאים אחריהם כבר פועלים במציאות בה ברור להם שישאלו אותם על הגיוס, נערכים בהתאם, והשאלה ממשיכה להנציח את עצמה. זאת למרות שהאקטואליה הישראלית משתנה כל הזמן, והמחשבה הישראלית על מלחמה - טובה או רעה, מוצדקת או לא מוצדקת - משתנה גם היא. רוצה לומר באופן פחות מנג'ס: למרות שלא תמיד אכפת לנו מצה"ל, תמיד אכפת לנו מסלבס שלא מתגייסים אליו.
במובן הזה, 2008 איננה נקודה מקרית בזמן. זוהי שנת ה-60 לישראל, והדיונים על מי ראוי להשתתף במופעי יום העצמאות, מי ראוי לייצג את ישראל באירוויזיון במועד סמלי שכזה או אפילו מי ראוי להופיע על מסכי הקולנוע כדמות בדיונית של חייל הם אינסופיים. שנה לפני כן פוטר אביב גפן מגלי צה"ל (בה היה אמור להגיש את אחת מתוכניות "ציפורי לילה") כיוון שלא שירת בצבא - צעד שיחזור על עצמו כמעט במלואו גם ב-2010, לאור ההחלטה לתת לגפן לשדר תוכנית חד פעמית בגלגלצ. במקביל, לאורך כל 2008 נמתחה ביקורת ציבורית רבה על כך שהשחקנים הראשיים בסרט "בופור", בהם אושרי כהן, איתי תורג'מן ואיתי טיראן השלימו שירות צבאי חלקי או לא התגייסו בכלל. הקהל הישראלי תמך בסרט עצמו (מפיצי "בופור" מדווחים על מכירה של כ-300,000 כרטיסים, והסרט אף זכה במספר פרסי אופיר והיה מועמד מטעם ישראל לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר), אבל השחקנים שבו הוקעו, בויישו וננזפו על המיליטנטיות הלא מספקת שלהם.
גם שנה קודם לכן זה קרה: העונה החמישית של "כוכב נולד" ששודרה ב-2007 חטפה גם היא ביקורת רבה על הצגתם והאדרתם של מתמודדים שלא עשו צבא, בהם מארינה מקסימיליאן בלומין ואדיר אוחיון. אוחיון הגיב בשידור חי לביקורת שהוטחה בו, וניצל את מעמד ההדחה שלו מהתוכנית כדי להסביר שצה"ל בחר לא לגייס אותו מטעמים בריאותיים. השנים האלה, שנות ליקוק הפצעים ממלחמת לבנון השנייה, מולידות גם את קמפיין "ישראלי אמיתי לא משתמט" - מסע פרסום לאומני-אך-מבודח שמושק גם הוא ב-2008, במטרה לחזק את מי שהתגייסו ולהעליב את מי שלא. הקמפיין, מבית משרד הפרסום יהושע/TBWA (שנרתם אליו בהתנדבות, שהרי ירידה אפשרית בשיעור המתגייסים משולה למשבר), כלל עמודי פרסומת גדולים בעיתונים בהם לעגו לצעירים שלא שירתו בצבא, סרטוני פרסומת קליטים ששודרו בטלוויזיה ובשלב מסוים גם חולצות ממותגות ברוח חולצות סוף המסלול, עם כיתובים שמשתלחים במי שלא התגייס.
כל זאת בשביל להבין את הלך הרוח שמירב-מאיה בוסקילה מצויה בו באותן שנים. היא מבינה שכדי לקבל את אישורו הסופי של המיינסטרים בישראל, וכדי להגדיל את סיכוייה לייצג את ישראל באירוויזיון (חלום מקצועי שבוסקילה מעולם לא התכחשה אליו, כפי שתעיד גם השתתפותה בעונה קודמת של "הכוכב הבא"), היא מחליטה להתגייס. אבל בקטנה כזה, משהו נחמד ולא קשה במיוחד שכולל שלושה חודשי שירות פעיל, ואז שירות מילואים ערטילאי שהיא כנראה לעולם לא תזומן אליו.
הרגשות הציבוריים האלה לא באמת נעלמו, ורק בשבוע שעבר בישר מייקל לואיס - שנדחה בגיל 18 מגיוס לצה"ל עקב בעיה רפואית בליבו - שגם הוא מתכוון להשלים את החוויה הכל-ישראלית הזו, ויתגייס לצה"ל. האם השירות של לואיס יהיה משמעותי לו או לכוחות הביטחון? מסופקתני. האם לואיס הוא כבר סלב עם מספיק ותק, ולא באמת זקוק לאישור של צה"ל? יש מצב. ובכל זאת, השירות הזה. הבחירה הזו לסכן את בריאותך וכבודך (כי אין ספק שהפוסטים של מייקל לואיס מהטירונות יהיו מביכים להפליא) בשביל גושפנקה. בשביל הכרה. בשביל להפסיק לענות על השאלה "למה לא התגייסת" בכל ראיון מחדש כאילו אתה לא גבר בן 33 עם סט ערכים ויכולת להתמודד עם הבחירות שלך בחיים, אלא שוב אותו בן 18 שרק מפחד להיות חריג.
הפחד הזה מתוק ומכמיר לב, והוא גם אחד הרגשות הראשונים שעולים כשמביטים בתמונת הגיוס של מאיה בוסקילה. הנה היא, אישה מוכרת וחזקה למראה, מוחלת על כבודה ומתקרקסת עם המצלמות של דובר צה"ל. משקפי השמש שלה לא משדרים דיסטנס, אלא כמו מסתירים עיניים דומעות בלוויה או אזכרה. השיער כל כך מהודק עד שברור שנקשר והוחלק כדי להיראות כמה שיותר חיילי ומכובד. החיוך מהונדס - בכל זאת מדובר במי שיודעת ללכוד את עדשת המצלמה - הידיים מתוחות והכל אומר "התגייסתי, עכשיו תאהבו אותי כמו שמגיע לי".
והנה, מתוך האופל שמסתתר מתחת למדים מגיחה דיסקית המתכת של מאיה. והיא בוהקת טיפ-טיפה בשמש, בצורה שמושכת אליה את המבט, אבל לרגע לא מתריסה. והדיסקית הזו מספרת לנו משהו סודי על מאיה בוסקילה. זה אמנם לא הסוד שרצינו לשמוע ("אני מפחדת שלא תאהבו אותי יותר"), אבל ככל האמיתות שנשמרו בבטן לתקופה ארוכה, אי אפשר יותר להתכחש אליו. אי אפשר להמשיך לחיות עם ההסתרה הזו, עם חוסר הנוחות שמכריח אותנו להיות קודם כל חיילים ורק אחר כך אזרחים, עובדים, פועלים, וואטאבר. וכמו שמאיה בוסקילה החניקה במשך שנים את מירב ולא נתנה לה לנשום, גם אנחנו נועיל לעצמנו אם נאוורר את חוסר הנוחות הזה. ורצוי, בדיוק כמו מאיה, שנענוד אותו בגאווה ליד הלב.