ארבעה בעקבות החג הייתה הדבר הכי קרוב שהיה לנו בארץ לג'ומנג'י: סדרה על חבורת ילדים שיוצאים להרפתקאות בעקבות משחק קסום שהם מגלים בעליית הגג, אבל עם טוויסט ישראלי - בכל מסע הם לומדים על חג ישראלי. המבנה היה קבוע: הילדים משחקים במשחק הקופסה הקסום, מדלגים מנקודה אחת לנקודה אחרת שקשורה בחג הרלוונטי ופותרים חידות, מוצאים חלק מהפאזל וצועקים "יש, מצאתי!". בתור ילד קטן עם דמיון מפותח וחיבה לחידות ומסתורין (לא סתם הפכתי לפריק של השמינייה אחרי זה), הסדרה הזו הייתה בשבילי נקודת אור חיובית וכיפית בכל חג. עד שהגיע חג שבועות.

הפרק של שבועות היה… שונה. הוא מתחיל כשאמא של אור מזהירה אותה מהמשחק - ואומרת שבעבר הילד של השכנים התעסק בו ונעלם לכמה ימים. אוקיי, קצת מפחיד, אבל סבבה. השתיים מתחילות לריב ובסופו של דבר אור מורדת ומחליטה בכל זאת לשחק עם החברים במשחק. בהתחלה הכול הולך כרגיל - אור משתגרת ופוגשת איש מבוגר אקראי שמסביר לה על לוחות הברית, "יש, מצאתי!", אור פוגשת יפנים ששרים "עם ישראל חי" משום מה, עוד "יש, מצאתי!" ואז… מגיעה החידה האחרונה. פתאום, בפעם הראשונה בסדרה, החבורה לא מצליחה לפתור חידה. ואז אנחנו מגלים לראשונה מה ההשלכות של הפסד במשחק. הזמן קופא.

תמונה מתוך
הרגע הזה הכניס אותי למשבר קיומי | צילום: צילום מסך; ערוץ הילדים

בפרקים שבאו לפני כן, עיקר הדרמה והקונפליקטים הסתכמו ב"אני עצובה שלא התקבלתי לחוג מחוננים" או "נמאס לי שההורים מתייחסים אליי כמו תינוק". עלילות חמודות וקלילות מחיי היומיום של ילדים. ואז פתאום מגיע רגע מפחיד ומטלטל, לא פרופורציונלי ביחס לכל הדברים שקרו בסדרה לפני כן. כמובן שאם נצפה עכשיו בסצנות שבהן "הזמן קפוא", זה ייראה לנו מגוחך. כל מה שקרה שם זה שחלק מהילדים צולמו על מסך ירוק דל תקציב, כשברקע הוקרנה התמונה של שאר האנשים ונוצר אפקט מביך ומיושן שהזמן נעצר. אבל בשבילי, הילד התמים משנת 2000 שהאמין לכל מה שהוא רואה בטלוויזיה, זה היה רגע מצלק.

מה שכל כך הפחיד אותי בפרק, הוא בעיקר העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי באיזשהי תכנית רגע שבו באמת נראה כאילו הטובים הפסידו. רגע פסימי לגמרי לגבי גורל הגיבורים. במשך דקות ארוכות, גיל ואור - הילדים שעצירת הזמן לא השפיעה עליהם - מסתובבים לבדם בין משפחתם וחבריהם הקפואים. אבודים, מפוחדים ומלאי חרטה. אור צועקת "אני מצטערת, אמא!" לעבר אמה הקפואה.

להרבה אנשים זה עבר מעל הראש, אבל בשביל ילד עם דמיון מפותח וחרדות מלהישאר לבד בבית, זה היה אחד מהרגעים הכי מורבידיים וקשים לצפייה ששודרו בערוץ הילדים. ואוהו, כמה שהייתי כזה. עד גיל מסוים לא הייתי מסוגל להישאר לבד בבית. לפעמים הייתי קורא להורים שלי מתוך המקלחת או השירותים כדי לוודא שהם בבית. ועל כל המטען הזה, נחת הרגע הזה שהכניס אותי למשבר קיומי וגרם לי לחשוב: מה יקרה אם הזמן יקפא ואתקע לנצח בתוך לימבו, חור שחור, ואקום ריקני שמחכה לו בקרע שברצף החלל-זמן? וההורים שלי יעמדו שם קפואים, בלי שאי פעם אוכל לדבר איתם שוב? מי ידאג לי? איך אני אצא מזה?

הפרק, כמובן, ממשיך כשהשניים פותרים את החידה, הכול חוזר לקדמותו, אור מתנצלת בפני אמה והן פותרות את הריב המטופש שלהן. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אני נשארתי מצולק. לא מסוגל להפסיק לחשוב על הרגע שאאבד את ההורים שלי ואשאר לבד לגמרי בכל העולם. ומאותו יום החלטתי שאני שונא משחקי קופסה. ידעתי שזה לא באמת יכול לקרות. אבל… עדיין. לא רציתי לקחת סיכון.