לאהוב את אנה

לאהוב את אנה (קשת 12) עבדה בעיקר בגלל הכבוד שהיא נתנה לגיבורה שלה. הבעיה הרבה פעמים בתוכניות ריאליטי, היא שהן כל כך מלאכותיות ושמות את הגיבורים שלהן בבועה כל כך ספציפית, שקשה לראות מי הם ביומיום ומה הם רוצים. אנה ארונוב לעומת זאת, רגילה להיות מול מצלמות וגם היה לה מספיק זמן לחפור בעצמה בנושא מציאת זוגיות ואהבה, שהיא כבר באה עם כל התשובות, אבל גם עם המוכנות להקשיב לדעות אחרות. זה ריאליטי שבדומה לדוקומנטרי, מעניין אותו הרגש האנושי האותנטי, גם אם התפאורה מבוימת, ומהבחינה הזאת ארונוב הייתה גיבורה מושלמת. היא אישה שמודעת לכך שהשאיפה לחתונה וילדים זה לא צורך טבעי אלא נורמה כפויה, אבל פאק איט, לא אכפת לה - היא רוצה להתאהב והיא לא מתכוונת להתנצל על זה לרגע. למרות הפתיחות שלה, אנה בסופו של דבר נשארה נאמנה לעצמה, והשינוי העיקרי שהיא עברה הוא ההבנה שהיא לא צריכה להשתנות בכלל.

על הספקטרום

על הספקטרום התברכה בהרבה מעלות - רעיון בסיסי טוב, ביצוע אמפתי ותסריט שמצליח להיות מאוד מצחיק מבלי לעשות צחוק מהדמויות שלו. לעשות קומדיה על בעלי מוגבלויות ולהצליח לעשות אותה גם מצחיקה וחתרנית אבל גם עם לב ענק, זו משימה שדורשת רגישות ודיוק של היוצרים וגם של השחקנים. אבל כל המעלות האלה הן לא הסיבות שהיא ראויה להיכלל ברשימת סדרות השנה. הסיבה האמיתית היא סיפור העלילה של זהר ואשר. כל השחקנים והדמויות כאן מעולות ומעולים, באמת, אבל ברגע שנעמי לבוב ואורי גת מופיעים על המסך - מי בכלל זוכר שיש עוד קווי עלילה? המסע של זהר לחפש אהבה והקשר שלה עם אשר יכולים היו להחזיק תסריט נפרד עבור סרט. לבוב נותנת כאן הופעה זוכת פרסים והאמוציות החשופות שלה קורעות את המסך, וגת שם רק כדי לתמוך מהצד, אבל הוא מצליח לבטא את כל המחשבות המורכבות של אשר מבלי לומר מילה. ביחד הם פשוט ממכרים.

 

מייקל

ההחלטה להפוך את הצגת הקאלט מייקל לסדרת טלוויזיה, היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לטלוויזיה השנה. מדובר בקומדיה כל כך ספציפית ומשונה ועם זאת אוניברסלית ומוכרת, שהיא פשוט עובדת בכל רמה - מצליחה להטריד, לרגש וגם להצחיק. אנשים בסדרות תמיד כל כך דברנים ורפלקטיביים לגבי מה שהם עוברים, שלפעמים אנחנו פשוט שוכחים לשאול - איך אנשים פחות אינטיליגנטיים (רגשית ובכלל) מתמודדים עם רגשות מורכבים כמו אבל? מה קורה כשאין לך את הכלים האינטלקטואליים לעבד את הרגש שלך? ואיך זה משפיע על משפחות? במייקל, השאלה הזאת נענית באופן הכי קורע לב, ועם זאת כל כך קורע.

האחיות המוצלחות שלי

העונה השנייה של האחיות לא הייתה סוחפת כמו הראשונה. בכל זאת, קשה להתעלות על סצנת ראש הממשלה, אבל שתיהן השאירו טעם דומה בפה - של חשק לראות עוד מהאחיות האלה ומיד. האחיות המוצלחות שלי תופסת ממש במדויק טיפוס ישראלי נפוץ מאוד בחיים האמיתיים, אבל פחות בטלוויזיה - החכמות הסתומות. שלוש האחיות, כמו גם הדמויות האחרות שמקיפות אותן, כולן אולי אינטיליגנטיות, אבל כל כך מטומטמות בחיים. טוב, אולי מלבד קארן. דמויות המשנה כאן הן מהטובות על המסך (ליזו לנצח), נלי תגר עושה את התפקיד של חייה, ואין כרגע בארץ ולמעשה גם בעולם סדרה עם רפרנסים טובים יותר לתרבות הפופולרית, החל מאיזכורים של סלבס וסדרות ועד לשירים שסוגרים כל פרק. חוץ מזה, הביצוע שלהם לסיגפו (ובכלל הפרק שעוסק במידד ובמלחמה) הוא אחד מרגעי השיא של השנה.

מי מתגורר בבית היל

בתקופה של שפע כל כך גדול בטלוויזיה, מי מתגורר בבית היל הצליחה בכל זאת להביא משהו לא שכיח למסך - אימה עם נשמה. אפילו מי שממש לא נהנים מז'אנר האימה הסכימו להקריב את מצב הלב שלהם בשביל הרגשות העמוקים יותר שהאימה הזאת מצליחה לקלף, אצל הדמויות וגם אצל הצופים. רוחות הרפאים כאן הן אמיתיות לגמרי, אבל הן גם מטאפוריות, ובניגוד לרוב סרטי האימה שמסתיימים כשמקור הפחד נעלם, כאן מראים מה באמת היה קורה אם אנשים היו חווים אימה כמו בסרטים, רק במציאות. ספוילר - זה עומד לשנות אותם לנצח.

פה גדול עונה 2

פה גדול מצחיקה ועשויה היטב גם לפני שמדברים על האג׳נדה שלה, אבל היא רק מוסיפה לה עוד שכבה נהדרת. תנועת metoo הקיאה החוצה את מה שכבר כולנו ידענו - לגברים קשה יותר להתמודד עם הסתירות בין החשקים הייצריים שלהם למוסר (בין האיד לסופראגו, אם תרצו להיות פרוידיאנים), והסיבה היא שנורמות חברתיות משדרות להם שמותר להם. הדמויות בפה גדול נמצאות בדיוק בשנות הביניים האלה בהן ילדים וילדות פתאום מבינים שמה שיש להם בין הרגליים משפיע על איך החברה מתייחסת אליהם, לטוב ולרע, רק שבסדרה הם תמיד עושים את הדבר הנכון בסופו של דבר, או שהם עושים טעויות אבל לא מכוונות רעות. אבל במקום לתת את מוסר ההשכל ספוג אבקת סוכר כמו בשנות השמונים והתשעים, פה גדול מגישה אותו כמו שמבוגרים אוהבים - עם בדיחות גסות.

להרוג את איב

סנדרה או מועמדת לפרסים על אחת ההצלחות הכי מפתיעות של השנה, אבל האמת היא שג׳ודי קומר היא האחת לשים לב אליה בקומדיית הפשע המשונה הזאת שמלאה ברמיזות לסביות מעוררות חשק. פיבי וולר-ברידג' לקחה סיפור מתח על רוצחת פסיכופטית והכניסה לו אלמנטים קומיים וקאמפיים בדיוק במידה, כדי לשמר את מפלס הפחד למרות שמדובר בקומדיה. התוצאה היא סיחרור די משוגע של רצח, סקס, פחד, תשוקה והומור. בהצלחה להוריד מזה את העיניים.

להעיר את הדב

דרמת המתח הפסיכולוגית של קרן מרגלית עושה את העבודה בגלל שהיא לא נכנעת לסיפוקים מיידיים. היא מתקדמת לאט, חושפת את החולשות של הגיבורים שלה בהסתכלות מהצד ומעניקה הצצה מאוד ריאליסטית לנטייה שלנו לרצות להכניס דרמה לחיים שלנו, גם אם היא מביאה עלינו הרס. חגי לוי משמש כיועץ תסריט של להעיר את הדב, ומעריצי הרומן יזהו בה לא מעט מהתמות של הסדרה האמריקאית שלוי יצר, בעיקר ביחסים בין הורים לילדים מתבגרים. נועה קולר מדהימה פה כתמיד, והמתח המיני בינה לבין יעקב זאדה דניאל (מוריס ממטומטמת) שורף את המסך.

המדרגות

כשסדרות הדוקו-פשע כבשו את העולם ב-2015, כבר התחיל הדיון המחודש במדרגות, שרבים מחשיבים אותה לסדרת הפשע האמיתי שהיא מקור ההשראה לג'ינקס, Making A Murderer, צל של אמת וכל שאר הדברים המרתקים שבאו אחריה. נטפליקס זיהו את העניין המחודש, והחליטו לרכוש שלושה פרקים חדשים של הסדרה ולשדר אותה מתחילתה כעונה אחת. המדרגות היא מצמררת ומפחידה דווקא בגלל שהיא עוסקת, ככל הנראה, במקרה מוות כתוצאה מביש מזל ולא רצח אכזרי. השרירותיות של המוות, כמו גם של החיים, מלווה אותה כמו עננה עוכרת שלווה, מה שהופך אותה ללא פשוטה לצפייה, אבל מסוג הסדרות שיוציאו אתכם קצת אחרים בתום הצפייה.

 

ככה זה

דנה מודן היא בטוח מסוג האנשים שמבחינים בהכל ובוחנים את כולם, אחרת קשה להסביר את האופן שבו היא תמיד מצליחה לכתוב התנהגויות אנושיות קטנות ומפגרות כל כך מדהים. דנה מודן היא למעשה מה שלינה דנהאם רצתה להיות. שתיהן רוצות להציג דמויות לא מושלמות ולהצחיק אנשים אבל בסוג של מרירות עצובה כזאת על כמה שהחיים מפגרים. רק שבעוד דנהאם נלהבת מדי ומנסה לשים יותר מדי ביצים בסל אחד, מודן תמיד מאופקת ומדויקת. מדובר ביוצרת הסדרות הטובה ביותר בישראל והיא רק משתפרת מיצירה ליצירה. ככה זה היא השיא שלה, בינתיים, לא מעט בזכות הקשר הסימביוזי כל כך עם אסי כהן ורם נהרי, השותפים שלה שמשלימים אותה, אבל גם מפנים את הדרך כשצריך ונותנים לגאונות שלה להבריק.

GLOW עונה 2

איך לוקחים את הנושאים הכי בוערים מגדרית, כמו העצמה נשית, חברות נשית והטרדות מיניות במקום העבודה והופכים אותם לפאן? שמים אותם באייטיז. הנשים של GLOW הגיעו כולן ממקומות שונים לאותו המעמד - הן שחקניות כושלות שמתרוצצות מאודישן לאודישן, בתקופה בה לא היו הרבה תפקידים נשיים טובים בנמצא. הן נאלצות להתפשר על תוכנית היאבקות מגוחכת, אבל דווקא שם, בסביבה הנשית ועם גברים שמעריכים אותן, הן מוצאות את כל הכוח והתמיכה שהן אי פעם חיפשו, והכל עם תלבושות ואיפור הכי מוגזם, כי הכל מצחיק יותר בגלאם. 

טאץ' עליז לסטרייט שיעיז

כשפורסם שתוכנית המייקאובר תעשה קאמבק, אף אחד לא האמין שיכול לצאת מזה משהו טוב. הפורמט של טאץ' עליז כל כך מיושן, שהיה רק מתבקש שגרסה חדשה תהיה מתאמצת ועלובה. למרבה הפלא, קירוב לבבות זה משהו שתמיד עובד, בעיקר שיש גייז מקסימים ממש שעושים את זה. טאץ' עליז חזרה עם קאסט אחר, אבל כל מה שהפך אותה להצלחה בסיבוב הראשון עדיין כאן - גברים שמוכנים להביט מחדש בגבריות שלהם, להתרכך, להיפתח ולחפור בבעיות שלהם, כשהם מוקפים באהבה ובקבלה. זה ממש לא צירוף מקרים שהסדרה חזרה לכבוש לנו את הלב דווקא בעידן טראמפ.

הומקאמינג

כולם היו סקרנים לראות מה הוא הפרויקט שהביא את ג׳וליה רוברטס לטלוויזיה, והומקאמינג לא איכזבה. הסיבה שהיא אחת הסדרות טובות של השנה היא שהסיפור שלה לא דומה לשום דבר אחר שראיתם בטלוויזיה לאחרונה. הוא אולי לא הרעיון הכי טוב בעולם, אבל לכל הפחות הוא מקורי, יצירתי ולא שיכפול של אינספור סדרות שנעשו קודם לכן. הומקאמינג מתחקה אחר תעלומה שעומדת במרכז פרויקט ניסיוני שקיבל חיילים אמריקאיים בשובם משדה הקרב, וכל פרט נוסף לא באמת רלוונטי, כי זו סדרה שחוויית הצפייה בה מעניינת יותר מהסיפור עצמו.

 

הטובות לקרב עונה 2

הספין אוף לאישה הטובה לא הצליח להתעלות עליה בעונה הראשונה, בעיקר בגלל הבחירה להתמקד בדמות חדשה (מיה רינדל). בעונה השנייה, דיאן לוקהארט האהובה חוזרת לקדמת הבמה, כשמסביבה העולם משתגע לחלוטין. מישל ורוברט קינג, הזוג הנשוי שיצרו את הסדרה, ידועים בביקורת הפוליטית המתוחכמת והחריפה שלהם, ובעונה הזאת הם ניסו לשקף את הפאניקה, הסכיזופרניה והקרע העמוק שנוצר בחברה האמריקאית בעקבות הבחירה של טראמפ לנשיא. אם בעבר הם היו תמיד חדים באמירות הפוליטיות שלהם, כאן הם מאבדים לגמרי את השפיות ומציגים זאת דרך הדמות של דיאן. כי הבחירה של טראמפ היא אכן מטורפת, ואין אופציה אחרת להתמודד איתה.

קמפינג

הסדרה הבריטית במקור, שלינה דנהאם וג׳ני קונר עיבדו עבור HBO בגרסה אמריקאית, התקבלה על ידי רוב הקהל בפרצוף חמוץ. האמת? לא ברור לנו למה. נכון, הדמות הראשית היא בלתי נסבלת, אבל מי אמר שחייבים לאהוב דמות ראשית או להזדהות איתה כדי להנות? דנהאם וקונר עשו כאן עבודה מעולה בלתרגם את ההומור הבריטי היבש לחבורה תמוהה של אמריקאים, ויש כאן הופעות יוצאות דופן, ובראשן אלה של ג'ניפר גארנר וג'ולייט לואיס. קמפינג היא סדרה כל כך כיפית ומהנה, שמלאה בדמויות להזדהות איתן, דמויות לשנוא, ודמויות להזדהות איתן ולשנוא במקביל.

הרפתקאותיה המצמררות של סברינה

הסדרה החדשה מבית היוצר של ריברדייל הגיעה עם כל ההייפ והציפיות של סדרת האם, ועוד קצת ציפיות מכיוון שמדובר בהפקה של נטפליקס בכיכובה של קירנן שיפקה. יש לנו תחושה שהעונה הראשונה הייתה רק טעימה מקצה המזלג לאן הסדרה הזאת יכולה להתפתח, אבל אין ספק שיחד עם ריברדייל, היא נותנת מענה מעולה לבנות ובני נוער שמחפשים תכנים בעלי משמעות, שמבדרים אותם אבל גם גורמים להם לחשוב. הרפתקאותיה המצמררות של סברינה מתפקדת כסדרת קומיקס-אימה במישור האחד, אבל הסאבטקסט שלה מלא באמירות מרתקות ומלאות השראה על מוסר ודת. אנחנו מכירים כמה חברי כנסת שיכולים ללמוד ממנה שיעור או שניים.

בארי

המעריצים של סאטרדיי נייט לייב לא יכולים להיות גאים יותר. ביל היידר היה אחד הקומיקאים האהובים ביותר לככב בתוכנית, וכשעוזבים את סאטרדיי נייט לייב יש לרוב שתי אופציות - שהקריירה תזנק, או שהיא תתרסק. היידר עשה בחוכמה, ובמקום ללכת לנסות לכבוש את המסך הגדול, יצר בעצמו סדרה משונה שתפורה בדיוק למידותיו, על רוצח שכיר שמת להפוך לשחקן. זה נשמע אפל, וזה באמת צובט לב לרגעים, אבל זה בעיקר כיף ביזארי כתוב היטב, עם הנרי ווינקלר בתפקיד מופלא כבונוס.