ערב אחד בלואר איסט סייד בניו יורק, איפשהו בשנות ה-60 המאוחרות, התארח נתן זך בדירת חברו המשורר אלן גינזברג ופגש שניים מידידיו לערב שתייה ושירה: צייר הגרפיטי קית' הרינג (שעוד רגע יהפוך לאמן שציוריו נמכרים בעולם במאות אלפי דולרים) והזמר בוב דילן. זך התלהב מציור של הרינג שהיה תלוי בסלון וזה ששמח להכיר חבר חדש מישראל הזמין אותו למחרת לסטודיו שלו בסוהו כדי לתת לו "ציור לא פחות יפה וגדול מזה של אלן, כדי שיראו את עבודותיי גם בארץ הקודש שלכם". זך נחרד רק מהמחשבה על הקושי בהעברת ציור גדול מידות כזה לישראל, התחמק מן ההזמנה וויתר על ההזדמנות. שנים אחר כך נהג לספר כיצד הניח להזדמנות כזו לחלוף מעל פניו ואילו קיבל את ההזמנה היה הופך בזכותה לאיש עשיר ולא כזה שנשען על תמלוגים אותם הוא חולק לא רק עם המלחין אלא גם עם המעבד.
זה היה נתן זך. מענקי המשוררים ומעצבי התרבות הישראלית, הרוק סטאר של השירה העברית שמת אתמול. אביר הרוח ולא החומר, איש ההזדמנויות המפוספסות, מי שהבין שרק רוח יכולה לסובב את הדלת, ואפילו לא זה, ששירה נמזגת תמיד עם אלכוהול, שביקורת תמיד מלווה מאבק, שהיה בעליהן הנאמן של מילים פשוטות, ברורות, גדולות מהחיים, מי שיכולת תמיד לגעת רק בשולי אדרתו, מי שלא יכול היה לדעת את מה שלא ידע.
בסוף הערב ההוא אגב העניק לו בוב דילן שהתרשם מאוד משיריו, את אחד מהתקליטים הראשונים של הביטלס ששלף מספרייתו של אלן. לפני הפרידה הוא שרבט על הכריכה "Humbly yours". את התקליט שלימים הוצע עליו סכום בן ארבע ספרות, זך לא מכר מעולם.
ריבוי ההספדים על זך מפליא לתאר ובצדק את תרומתו חסרת התקדים לספרות העברית לא רק כמשורר אלא גם כמתרגם ועורך ומחמיא לאישיותו הססגונית שגדלה להיות כטיבם של משוררים על זמניים גם זועפת ונרגנת. הוא פרסם 23 ספרים שהפכו קאנוניים, ואחראי על עשרות שירים שהולחנו והפכו לפס הקול הלאומי, את הלחן של מרביתם אגב, לא אהב כלל. הוא זוכה פרס ישראל, ופרס ביאליק לשירה ומעוטר בשלל אותות מחווה נוספים ליצירתו. באונו נחשב גם לאחד המבקרים הגדולים של התרבות הפוליטית הישראלית ובעיקר מתנגדו הגדול של הכיבוש. אין טעם לדון בנקודות מוכרות אלה ולו רק משום החשש שבאווירה הנוכחית יצמצמו את זכרו הענק לטובת צידו האחד של המפה הפוליטית מה שיעשה לו עוול גדול משום שגדולת יצירתו משנה מהלכי כל לב. כראוי לדמות הספרותית הענקית שהוא, שנותיו האחרונות היו נגועות גם במלחמת גרסאות קשה של סיפורי ירושה, ובידוד חברתי ודמנציה ואשפוז כפוי כן או לא.
אולם זך שראוי להתקעקע בתודעה התרבותית הישראלית הוא הנער תלוש הלב מגרמניה שחולל מפץ אדיר בישראל. הוא נולד ב-1930 בברלין לאב יהודי גרמני ואם איטלקייה לא יהודייה. בשל הסתבכות כלכלית של האב בברלין נמלטה המשפחה ב-1935 לפריז בלילה אחד לאחר שנודע כי גזר דין מוות הוצא על ראשו של אביו שלימים יתגלה כגולם מוחלט בעסקים. שנה לאחר מכן עלתה המשפחה הקטנה לארץ והשתקעה בחיפה. זך הילד גדל בתוך קהילת מהגרים יהודים מגרמניה אשר הביאו איתם ארצה גל של תרבות חינוך ותודעה אומנותית גרמנית וכונו על ידי היישוב היהודי בארץ "יקיים": שם גנאי למהגרים אינטלקטואלים בעלי רקע עירוני והרגלי צריכה תרבותית עשירה וגבוהה. השנאה הגדולה לגרמניה ולשפה הגרמנית (שפת האם) בישראל בשנים האלה, יחד עם הגעגוע הגדול של הקהילה הזו אל שורשיה, יצרו קהילה מבודדת, שאחזה בכוח בשפתה ובתרבותה.
השאיפה התרבותית הייתה לשחזר את שאבד, ולכפות את קיום החיים האירופי בארץ הצעירה במזרח התיכון. גם לקראת סוף חייו אפשר היה למצוא את מי שהעיד על עצמו כי "נולד להיות עדין בארץ לא עדינה" יושב סמוך על שולחנו הקבוע במסעדת "רחמים" בכיכר דיזנגוף לבוש ז'קט ארוך גם בקיץ הלוהט, חמוש תמיד בממחטה ובקבוק בירה. התהום הזו, בין שתי המולדות, נשארה פעורה בליבו של זך כל חייו נושאת בקרקעיתה לבה רותחת.
אביר העלילה שכנגד
במקומות בהם כן הסכים זך לחשוף מעט מחיי משפחתו עולה תחושת זרות גדולה שגבתה מחיר כבד וטראומתי בחייו האישיים: בספרו "מות אמי" גולל את סיפור דודו היינץ מרמות השבים שנשא עוד בגרמניה אישה מונגולאידית (כך במקור) שילדה לו שתי בנות עם תסמונת דאון, בנות הדודות של זך. הדוד האהוב הזה שיסף את גרונן של אשתו ובתו הצעירה והתאבד בשל בושה שאחזה בו לאחר שנחשד במעילה. שנתיים לאחר הטבח וההתאבדות, אגב, נתפס והודה הגנב האמיתי. שנים רבות אחר כך בריאיון ל"חוצה ישראל" עם קובי מידן הודה לראשונה, כמעט בגיל 83, שגם אביו התאבד לאחר כישלון של שנים להתערות בחברה הישראלית, למצוא בה בית או אפילו לשלוט בעברית. באותו ריאיון גם הביע זך חרטה עמוקה על כך שבחר לא להיות אב מהחשש שתורשת התופת תעבור גם לדורות הבאים.
זך הצעיר הגיע לתל אביב בעקבות כישלונות כלכליים נוספים של אביו שהפך סוחר ביצים בשוק הכרמל בעזרת קשרים משפחתיים ואחר כך סוחר ירקות בחנות ברחוב דיזנגוף שמוקמה כמעט מול קפה כסית המיתולוגי, ביתו הרוחני של בנו המשורר. אז עוד לא הורגש כי העלם השקט וסתור השיער מחיפה מתעתד לפרוע תיכף את כל יסודות השירה ולהסיט ממסלולה את מהלכה של הספרות העברית. הניתוחים הרבים על חשיבותה של החבורה הספרותית "לקראת", הדיונים סביב תרומתם המכריעה לשירה העברית על ידי חילוצה מהקצב והסימטריה הנוקשה ששלטו בה, התיאורים המפוארים על רצח האב של "דור הילידים" על ידי "דור האימיגרנטים" יגיעו רק מאוחר יותר על ידי מיטב חוקרי הספרות. לפני הכל זה היה דחף של מי שאינו מרגיש שייך ועל כן לא מהסס לפרוע את המסורת משום שאינה שלו.
העדינות והפגיעות של זך הצעיר לא הסתדרו כלל עם הדמות המיתולוגית ששלטה אז בתודעה החברתית, דמות הצבר המחוספס, החצוף, הלוחם והגיבור. הסטייה והדחייה הנפשית והחברתית שלו, הפכה אותו כמעט בכורח לאביר העלילה שכנגד. זהותו בעלת המניירות האירופיות, העדינה והמצוחצחת, סירבה להשלים עם הפאתוס והלאומיות ששלטו אז בשירה ודרשה בכוח לצעוק את מצוקת הנפש וזרות הגוף בתוך העולם שאיכזב. לזעוק את קושייה של ההישרדות הכפויה בארץ ובתרבות חדשה. זך הצעיר היה עסוק בחיפוש בלתי פוסק בתשובה מה ירגיע את כאב הטראומה שהכשיל אותו בכל ניסיון לקשר, לכתיבה ולהתאקלמות. המשורר הצעיר שראה את המציאות שבורה כאילו הביט בה דרך קליידוסקופ סרב להכיל את התמונות המושלמות שהציגו דור המשוררים שלפניו. הוא הבין שהתהום שפעורה בליבו היא בדיוק כעומק המרחק המפריד בין השולחנות ב"כסית" בהם יושבים הוא ונתן אלתרמן זה מול זה.
מבעד לחלון בית הקפה, תחת עינו המטאפורית של האב האבוד מדוכן הירקות הקרוב, אלתרמן ערך מדי שבוע את "הטור השביעי" ובשולחן מולו שקד זך על עריכת רשימות סאטיריות של כותב עולה חדש בשם אפרים קישון עבור "אומר", עיתון מנוקד לעולים חדשים. שם, בין השולחנות ולאורך ערבי שתייה סוערים, ניצתה אש הוויכוח שגרמה לזך העדין לשלוח את היד, לסטור לשירת הוותיקים ולהשאיר אותה לדמם על הרצפה. לנפץ עד דק את כללי המשקל, החריזה והפאתוס ולהמירם באומץ בטון אישי, מיוסר, מפורק, שבור שורות ושיניים. זך יצר עבור הדורות הבאים את מקצבה ושפתה של השירה העברית, פתח את הדלת ממנה נכנסים אל השיר, ואז נכנס בה בעצמו והלך לאיבוד. הוא ידע לריב עם נקודה הלוך וחזור, להיות רומנטיקן חם מאוד, לרצות לומר דבר מה רק בגלל שהוא בסביבה, להבין שמשנה לשנה זה. וזהו.
הביטו בסגול הרועד
זך מעולם לא כתב אוטוביוגרפיה. למרות הדחף הביוגרפי שחולל לא פחות ממפץ תרבותי, שיריו לאורך השנים ממעטים לחשוף פרטים על חייו האישיים, משפחתו, ילדותו בחיפה או על הזמנים טרום הגעתו לתל אביב. שונים במקצת הם ספר השירים "אנטי מחיקון" משנת 1984 בו מתאר המשורר מעט דמויות של מהגרים יקיים שהקיפו אותו בעת מגוריו בחיפה או "מכיוון שאני בסביבה" שנוגעים יותר בקרקע גיאוגרפית וביוגרפית מזוהה וממשית. ב-2011 התפנה למפעל האדיר של כינוס כתביו בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, והוציא לאור שלושה כרכים עבים הכוללים את כל ספריו ושירים שטרם פורסמו, קובץ מאמרי ביקורת וכרך חמישי אותו הגדיר כ"ביוגרפיה ספרותית" הכולל פרקי זיכרונות ספורדיים וסיפורים אישיים.
מדהים לראות עד כמה טוטאלי הקשר בין הביוגרפיה הספרותית לאישית. את הפרק הראשון בביוגרפיה פותח זך עם סיפורה של חבורת "לקראת". זהו "זיכרון הילדות" המוקדם ביותר של המשורר כפי שברא את עצמו. זך בעצם נולד ב-1951 כשהוא בן 21. שנות הילדות והגדילה מחוקות עבורו. מי שחי בצילן של החלטותיו הכושלות של אביו החלש יצא למסע צלב של לידה מחדש: "בשנים רוויות האלכוהול, החלומות והתקוות שהזמן הכזיבם כתבתי את רוב המאמרים על המשוררים והסופרים הנידחים והנשכחים למחצה: דוד פוגל, יעקב שטיינברג, אסתר ראב, יהודה קרני", הוא כותב. "כוונתי הייתה, בסופו של דבר, להציע שושלת אלטרנטיבית לשירתם של שלונסקי אלתרמן ולאה גולדברג".
וזה אולי קסמה המהפנט של שירת המרד של זך שראוי שיתנוסס מעל מאות רבות של מאמרים ספרותיים - וייזכר לא רק כמשנתם של סטודנטים חרשנים לספרות - בכל שירה טובה, על אף היותה אישית וחצופה ומסחררת - חייב להיות טמון המאבק הכללי. הכוח הבלתי מתפשר לשינוי המציאות. שירה בעצם קיומה היא האלטרנטיבה. זך המציא לו ולנו הקוראים שלו שושלת, היסטוריה ומקורות השראה. הוא סירב לקבל על עצמו את חוקי המקום של הארץ אליה הגיע ולקח על עצמו את התפקיד הכמעט בלתי אפשרי של יצירת "דור מייסדים" חדשים. הוא בעט בשולחן ואז התיישב בראשו. ומהפכות רבותיי, נולדות בתוך שירי אהבה. בתוך התבוננויות פרטיות על מה שהיה ומה שיהיה, מתוך תחושת דחיפות ומחנק של הנפש, מתוך שעון מציאות ממהר, מתוך לב שבור, בין שעות הסגירה של בתי הקפה ועד שעות הנעילה של הברים. ההבטחות, כמאמר השיר, תמיד מוטלות לחלל האוויר. צריך רק לדעת ולתפוס בהן. ההמשך כבר יבוא.
זך שאהב את העיר תל אביב על רחובותיה ויושביה הילך ביננו כדיאספוריסט, בן בלי בבית, אדם ללא עבר או שושלת. הוא המציא לעצמו את השורשים הביוגרפיים שלו ואז כרך אותם סביב נפשנו. הוא בנה לעצמו היסטוריה על ידי אימוצם של הדחויים ומי שנשכחו, ודרכם המציא צורה חדשה שנוצרה מתוך כפירה בכל הצורות המקובלות. כל זה על ידי יצירת נוכחות ספרותית מסיבית וייסודה של חבורה צמודה ששימשה לו כבית ומשפחה. בשעת פרידה אם צריך לזכור ממנו משהו אחד אוניברסלי זה את התובנה הזו: שמרו והאמינו בחברים שלכם, הכוח שלכם יחד יכול להזיז את המציאות, הזינו את היצירה שלכם לא משנה מה היא, כבדו אותה ולימדו אותה ותנו לה את מה שהיא תובעת מכם. והיאבקו כל הזמן, ללא הרף, בכוח, בשכל על מסלולה וטיבה של הדרך.
קשה לדמיין את זך שהרגיש כל כך זר לארץ הזו - נטמן בה. ואולי לראשונה, חודש לפני גיל תשעים, האיש חסר הבית ימצא סוף סוף מקום ומנוחה. לאחר מותה של אימו נפרד ממנה וכתב לה שהוא יודע שבמקום שהיא הולכת אליו לא חסר דבר. שהיא הולכת אל מקום שלם. אינני מאמינה גדולה בעולם שאחרי ומעדיפה להיאחז בעולם הזה עם שירתו של זך שהפכה עבורי עם השנים גם סמן עוצמתי לנקודות מכריעות בחיי. אבל הידיעה שידע שהוא הולך למקום שלם מעניקה שלווה ואקורד סיום מפויס למסע מפואר של תעוזה ורגש. הפרידה ממנו היא אולי הגאולה אליה ייחל וקבורתו היא בבחינת "ועכשיו לארץ יש הרבה ולנו אין כלום", כמאמר אימו בהקשר אחר. אולם אדוות השפעתו הן אינסופיות. בדמיוני אני רואה את זך מפליג אל ההרפתקה הבאה, על הרציף נפרדים ממנו אני ושלושה אנשים, גבוה, שמן ורזה. ולשמן שני פרחים אדומים על החזה.