שנתיים אחרי שמאיר שלו פרסם את ספרו "כימים אחדים", עלתה ב-1996 אחת ההצגות האייקוניות של התיאטרון הישראלי: "כפר" על פי מחזהו של יהושע סובול בתיאטרון גשר ובבימויו של יבגני אריה המנוח. התקופה: היישוב המתהווה בארץ ישראל טרום הקמת המדינה, באירופה מתחוללת שואה ומלחמה, הנאצים דוהרים בצפון אפריקה ונבלמים רק באל-עלמיין, וביישוב הקם יש מאין, נברא גם הצבר הישראלי. ב"כפר" זהו הילד יוסי, עם התמימות שלא נגמרת, שמלווה את התחנות והדמויות על הבמה המסתובבת (ההצגה זמינה ביוטיוב). ב"כימים אחדים" שעולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי, בעיבודו של חנן שניר שגם ביים, זהו הילד עם השם הגלותי זיידה, שפירושו ביידיש הוא סבא, וזאת על מנת להערים על מלאך המוות המשמיד ילדים באירופה.

אותה תקופה ואותה תכלית, אבל תוך נקודות מבט כמעט הפוכות זו מזו. אם ב"כפר" זוהי הנאיביות הילדותית בכל מחיר, ששורה על אף כל הצרות בדרך, ב"כימים אחדים" העננה אינה מרפה לרגע מאף אחת מן הדמויות המצולקות כל אחת בדרכה שלה. פגועות ופגומות. עד כדי כך פגומות שעל מנת לברוא את הישראלי החדש, שלו מתנער מדמות האב שהכזיבה בגולה, ונותן לאותו זיידה שלושה אבות באקט תנ"כי (מסיפור יעקב ורחל גם נגזר שם הספר), אבל בד-בבד גם אף לא אב אחד. יש לו אמא, יהודית, וגם היא אינה פנויה אליו מבחינה רגשית. "תתחיל מחדש", כמו נגזר על זיידה, מעכשיו אתה המבוגר האחראי. אבל לא באמת התחלה מחדש, כי אתה לא יוסי הנאיבי, אתה זיידה הזקן, וכל העול הזה של הגולה מונח על כתפיך. אלגוריה למדינת ישראל.

אני מציין את זה משום שהעיבוד הבימתי ל"כימים אחדים" טומן בחובו את הפוטנציאל האדיר לחולל את החוויה הרגשית שחולל "כפר" בזמנו. יש בו את כל האלמנטים הנדרשים לכך, עם תפאורה נפלאה (רוני תורן) ואנסמבל שחקנים מעולה, לרבות במאי שמתמחה בעולמן הרגשי של הדמויות שלו, ואשר חולל מסע מרתק לפני כמה שנים בלבד בעיבוד הבימתי לספרו של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה". אלא שהפעם זה לא קורה, והשאלה שנשאלת היא למה? למה "כימים אחדים" אינה סוחפת, ומצליחה לגעת רק לפרקים, אבל לא באמת לחדור?

דנה מיינרט, מיכה סלקטר ומוטי כץ. "כימים אחדים" (צילום: יוסי צבקר, תיאטרון הקאמרי)
דנה מיינרט, מיכה סלקטר ומוטי כץ. "כימים אחדים" | צילום: יוסי צבקר, תיאטרון הקאמרי

ואחת התשובות שאני מוצא היא שבניגוד ל"כפר" או ל"אישה בורחת", שניר לא מספק ל"כימים אחדים" את הגיבור הבימתי שהיא כל כך זקוקה לו. זו הצגה של דמויות משנה, שאף לא אחת מהן מקבלת את ההזדמנות להוביל אותה מקצה אל קצה כמו אותו יוסי ב"כפר", גם לא זיידה בגילומו הטוב כשלעצמו של ניר שטראוס. ויכול להיות שזה היה עובד לו ההצגה הייתה נמשכת יותר משעה וחצי, באופן שהיה מאפשר לדמויות הרבות השזורות בה להתפתח לכדי שלם משמעותי. או אם כמו הצגה מפוארת אחרת שביים שניר, "הכיתה שלנו" על ילדי כיתה בפולין, יהודים ופולנים והמלחמה שברקע, כל אחת מדמויות המשנה הייתה מקבלת מקום אוטונומי משל עצמה. כך או אחרת, התחושה היא של הצגה שרצה מהר, מסמנת עלילות ודמויות ולא באמת צוללת אל עולמן הרגשי.

רב-מכר זה לא מספיק

"כימים אחדים", שכבר עובד בעבר לבמה בתיאטרון מיקרו, היא אלגוריה החוזרת כאמור אל ימי היישוב המוקדמים אי שם בעמק יזרעאל. ראשיתה עם יהודית (אולה שור-סלקטר) שעולה ארצה ומשתכנת לצד חיות המשק במחסן בחצרו של רבינוביץ' (מיכה סלקטר), חקלאי אלמן ושתקן שאיבד את אשתו ומגדל בגפו את בתו (דנה מיינרט). אותו רבינוביץ' רוצה ביהודית לאישה אבל לא יודע כיצד. עוד חושקים בה הם גלוברמן (מוטי כץ), סוחר גס-רוח ושיינפלד המדי חביב (רמי ברוך), והם דווקא יודעים כיצד ומחזרים אחריה במרץ, אבל היא לא נענית להם. היא מעדיפה את חברתן של חיות המשק ובפרט את זו של העגלה רחל, והיא גם נחושה למנוע את השחיטה המתקרבת שלה. לא אקח אתכם אל מורכבות העלילה, אבל בשורה התחתונה נולד לה זיידה כאמור, לו היא לא מגלה מי מבין השלושה הוא אביו הביולוגי, וכך יש לו הלכה למעשה שלושה אבות. אלגוריה כבר אמרנו. 

האב שזיידה מתקרב אליו יותר מכולם הוא שיינפלד, שזוכה לביצוע נפלא של רמי ברוך, ויחד עם נדב אסולין בעוד ביצוע מעולה שלו בתפקיד חייל איטלקי, שבורח מן המערכה ומוצא אצל שיינפלד מחסה, הם מספקים את הרגעים היפים ביותר בהצגה. זה קורה כי ברוך שחקן גדול, אבל גם כי שיינפלד שלו הוא היחיד שמקבל את ההזדמנות להשתנות ולעבור סוג של מסע על הבמה. הוא נחוש לחזר אחר יהודית ולשאת אותה לאישה ולשם כך הוא אף ילמד לרקוד. שור-סלקטר מנגד מגלמת את אותה יהודית, בעוצמה רבה ואין חולק שמדובר בשחקנית ממגנטת, אבל הדמות שלה נותרת כל העת באותו המקום בדיוק, ממש כמו רבינוביץ' וגלוברמן.

אין זה העיבוד היחיד לספר שמופיע בימים אלה על הבמות: בקאמרי עולים גם "הטנק" על פי ספרו של אסף ענברי ו"סוס אחד נכנס לבר" על פי דויד גרוסמן, בחאן מוצג "סיפור על אהבה וחושך" על פי עמוס עוז, בגשר "רודף העפיפונים" על פי חאלד חוסייני, והם מתווספים לעיבודים רבים אחרים, לרבות ל"יונה ונער" של מאיר שלו ב"גשר" לפני מספר שנים. מובן מאליו שמקדם של רב מכר שעומד מאחור עוזר לשווק את ההצגה לקהל הרחב, אולם בלי חיבור רגשי וגיבורים בשר ודם, הספר לא באמת מצליח לבקוע מבין הדפים ולהפוך להצגה סוחפת.


"כימים אחדים" מאת חנן שניר ובבימוי. שותפה לכתיבה: דנה ידלין. על פי ספרו של מאיר שלו. תיאטרון הקאמרי. ההצגה הבאות: 1-2/5, 15-16/5