לא היו לי בגדים שהולמים ערב באופרה הישראלית. בפועל זה בסדר – בתל אביב תמיד תמצא מישהו שבא לאיזשהו אירוע במכנסי שוק צבעוניות – אבל עקרונית, לא מכובד לבוא למופע מחול רציני בבימויו של הבמאי והכוריאוגרף המדובר דימיטריס פאפיואנו בג'ינס וסנדלים. וזה מה שיפה במופע החדש שלו, שמוצג בבית האופרה הישראלית ביומיים הקרובים, "כיוון רוחבי" ("Transverse Orientation") – לרגע לא הרגשתי שהבורות שלי במחול מודרני או במיתולוגיה יוונית מונעת ממני ליהנות. זה אולי אמנותי, זה אולי אינטלקטואלי, אבל בקצה מדובר במופע כיפי מאוד.
רוב הזמן אני מנסה להיות פתוח לאמנות גבוהה יותר, ובכל זאת, לא משנה כמה אשכיל וכמה ארחיב אופקים, לעתים קרובות יוצא לי לשבת מול מופע זה או סרט אחר ולהפטיר "לא הבנתי" משל הייתי תותית ומלעיל. זה לא המצב ב"כיוון רוחבי", שהיה בעצם מאוד מהנה מהרגע הראשון. זה נפתח בקבוצת רקדנים שעולים לבמה לבושים בצורה שגורמת להם להיראות כאנשי קו מצוירים, ונמשכים לנורת פלורסנט אחת כמו חרקים. אני התכוננתי למופע מחול, אבל הבימוי, הכוריאוגרפיה והתאורה פותחים את המופע בתחושה שמדובר בעצם בסרט מצויר משעשע.
ההומור הסלפסטיקי שפותח את "כיוון רוחבי" מונע ממנו להרגיש כמו אירוע אליטיסטי עבור אנשים חושבים. זה לא שהבדיחות הן מה שהופכות אותו לערב מומלץ (למרות שלידי ישבה גברת שבאיזשהו שלב אמרה משהו כמו "חחחחחח איך הכל נופל עליו" והגיבה כאילו מדובר במערכון של "ארץ נהדרת"). הן אלה שנותנות לכל האירוע תחושת קלילות חיונית, למרות מדובר בסופו של דבר בשעה וארבעים של מסע בין מיתוסים והקשרים תרבותיים: גן העדן מספר בראשית, המינוטאור שנלחם בתזאוס מהמיתולוגיה היוונית, הולדת ונוס של בוטיצ'לי.
ומה שהיה יכול להיות סיור משמים במוזיאון מבוצע בצורה יפה מספיק כדי שלא אשתעמם לרגע. זאת העבודה הראשונה שראיתי מידי דימיטריס פאפיואנו, אבל מסתמן שמדובר ביוצר שפשוט יודע איך להשתלט על מרחב, איך לפזר לאורך במה אחת קבוצה של רקדנים ורקדניות, ובזכות שימוש וירטואוזי בבמה ריקה ותאורה חכמה, לעשות קסם.
יש סיפור, והוא אפילו די פשוט: אדם נלחם נגד שור. השור עולה לבמה, בתפעולם של כמה מרקדני הלהקה, ומולו נעמד אדם לבוש בחליפה. הוא מנסה להילחם בשור, ומחליט להתפשט לגמרי כדי לעשות זאת. באיזשהו שלב השור משתכלל – רגע אחד רוכבת על גבו אישה יפהפייה, רגע אחר הוא לובש דמות אדם. האם הבנתי הכל? בוודאי שלא. האם זה היה יפה? רוב הזמן, זה היה מהמם.
העירום ב"כיוון רוחבי" אינו פרובוקטיבי. יש בו אירוטיקה, אבל מטרתו אינה לחרמן. מהרגע הראשון, ברור שהמטרה היא אחרת – יש כאן איזשהו ניסיון להפיח חיים ואנרגיה במיתוסים ואיקונות מהסוג שמוצגים במוזיאונים מאות שנים. כשהמוזיקה של ויוואלדי מתנגנת ברקע והרקדנים אשכרה רוקדים, הלב מתרחב, אבל הבימוי החכם של פאפיואנו מצליח לגרום גם לרגעים הכי דוממים וסטטיים על הבמה לעבוד. הוא מותח, מצחיק ומרגש באמצעות כמה רקדנים ופנס אחד.
מקהלת המשתעלים
הבעיה העיקרית שלי עם המופע היא קצת יותר עקרונית מאמנותית. לאורך רובו, בין כל להקת הרקדנים מופיעה רק רקדנית אחת (בריאנה או'מארה) בין כל הגברים שמסביבה. התחושה היא שפאפיואנו מתעקש להציג במופע שלו נשיות בתור אידיאה אלוהית – קצת אלה יוונית, קצת מריה הקדושה – ולא בתור, אתם יודעים, בת אנוש. כמה מהרגעים הכי מטריפים (וקשים) של המופע כוללים אותה, ובכל זאת: הייצוג הנשי במופע קצת לוקה בחסר.
בנוסף, עשר הדקות האחרונות קצת נמרחות. תמונת הסיום עוצרת נשימה, אבל הדרך אליה ארוכה מדי. באיזשהו שלב מקהלה של משתעלים בקהל (שאולי הגיעו כדי לבשר על הגעתו של וריאנט חדש) הבהירו לי שאני לא לבד, ושייתכן והמופע התחיל למצות את עצמו קצת לפני שהמסך ירד.
ובכל זאת, "כיוון רוחבי" הוא עדיין מופע מומלץ. באתי בראש פתוח, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא לא צריך להיות פתוח עד כדי כך בשביל ליהנות. אשכרה ליהנות, לא לקבל חומר למחשבה על התפתחות תפיסת הקולקטיב לאורך תולדות העולם המערבי, אלא לשבת ולראות קבוצת אנשים מוכשרים עושים אמנות יפה, נגישה, מצחיקה ומרגשת. זה אולי לא לכל אחד, אבל מי שרוצה לבוא לראות הופעה שעושה שימוש מרענן בסיפורים בני אלפי שנים ימצא במופע הזה את מבוקשו.
"כיוון רוחבי" "Transverse Orientation", דימיטריס פאפיואנו. 1.5 ו-2.5 ב-20:00 באופרה הישראלית