לא מזמן, בישראל אחרת - כלומר לפני 7 באוקטובר - התפעלתי מהאיפוק שהפגין הבמאי רימאס טומינאס, שביים בגשר את "אנה קרנינה". איפוק שטמונה בו עוצמה שקטה. איפוק שמאפשר שיח פנימי, התבוננות, מחשבות, את הקולות האלה שבין אדם ובין עצמו כשמשהו מצליח לחלחל. איפוק שסומך על הקהל שלו, שיש בו את התבונה להשלים את התמונה בכוחות עצמו. איפוק שיכול היה להפוך את גרסת 2023 ל"המלך עומד למות" של אז'ן יונסקו, שעלתה הקיץ בקאמרי, ליצירה חודרת שריון, שהמריאה מן העבר ונחתה בתזמון מושלם בהווה כמו "האחת": הדוקו המפואר של כאן 11, שכבר הספיק להישכח בצל המחדל החדש. כל מילה של דובריו נלגמה בשקיקה, כולל אותו מונולוג מהדהד של אלוף במיל' גיל רגב באקורד הסיום. זה קרה בלי התלהמות למרות המורכבות, בלי פופוליזם למרות שהפצע פתוח ומגרד.
לעירד רובינשטיין ותום חודורוב, שעיבדו את גרסתם ל"המלך עומד למות" של יונסקו, לא היה קורטוב מן האיפוק הזה. מהיכולת להתגבר על עצמם ועל הרעש מסביב. וחבל. מצד אחד, אפשר להבין אותם: כיוצרים ליברליים צעירים, שחיו את המחאה נגד ההפיכה המשטרית, הדם רתח ועמו גם החרדה המאוד אותנטית שהשתלטה. מוצ"ש אחר מוצ"ש התודעה רק הצטמצמה והלכה למצב הישרדותי. התפאורה האפקטיבית שעיצב ערן עצמון - ונוכח 7 באוקטובר גם הטרגית כל כך - עם הסדק העצום בקיר המרכזי, עדות מוחשית לשבר בעם, יחד עם הבמה שהתפרקה והלכה תוך כדי ההצגה, עם גופי תאורה שנופלים מהתקרה והאווירה הכאוטית, הם כולם שיקוף נאמן לתחושות שאין חזקות מהן. של חיים בתוך סיוט שסופו ידוע מראש. והם, היוצרים, רוצים לזעוק, לקרוא לעזרה.
מצד שני, הצגה היא לא הפגנה. היא יכולה בהחלט להיות פעולת מחאה, אבל בשביל שתהיה אפקטיבית כדאי שלא תצמצם את עצמה לציוץ בטוויטר. רובינשטיין וחודורוב אולי ראו בעיני רוחם את חבורת מונטי פייתון או את דמויותיו הגרוטסקיות של לוין - חנוך, לא יריב - אבל בעיניים עצומות לרווחה הם נפלו למלכודת הזמן והמרחב. בלי ריחוק כלשהו אי אפשר להתקרב. אפשר לשכנע את המשוכנעים, זה בטח. אפשר לתדלק את ה"בייס", אבל גם לייצר ניכור מצד כל מי שחושב אחרת. לא במקרה קמה בזמנו אותה צופה בקהל והתרעמה. זה אומנם הפך ויראלי, עם סרטון ויחסי ציבור, אבל גם העיד על אופי השיח החד-ממדי שההצגה מעוררת, כאשר היא קוראת לכל אלה שלא בבייס "מטומטמים".
הצפייה בהצגה נעשתה קודם לשבת הארורה והמלחמה שגזרה. הקאמרי בחרו להחזיר אותה אל הבמה בימים אלה באקט פוליטי בפני עצמו, והאמת היא שספק אם מישהו יודע להעריך כיצד היא תיתפס באקלים הנוכחי והטעון כל כך, מטרים ספורים מכיכר החטופים, כאשר האסון שממנו הזהירה התממש לפחות בחלקו. חלקית למרבה המזל, כי דווקא הלכידות החברתית וכוחו של העם להתעלות ברגעי האמת, הראו כמה אזרחי ישראל איתנים משדרת ההנהגה שלהם, שברובה ממשיכה בשגרת מחדליה.
הצפייה כיום ב"המלך עומד למות" משולה לצפייה בקדימון למחזה אפוקליפטי שהוא מציאות חיינו, עם תזכורת מדממת לישראל משוסעת כפי שאף פעם לא הייתה קודם לכן - ואם יש משהו שההצגה הזאת הצליחה לבטא היטב הוא את רוח התקופה ערב 7 באוקטובר. צייטגייסט נטול ניואנסים, חד-ממדי וגם מאוד אלים, שבו כולם מדברים לבייס שלהם ואליו בלבד.
"המלך עומד למות" של יונסקו מביאה את ימיו האחרונים של המלך המטאפורי בראנז'ה (דמות ששימשה את יונסקו בווריאציות שונות במחזותיו) בממלכתו המתפוררת והולכת. בראנז'ה הוא סוג של גולם ילדותי, מגודל ועתיר חשיבות עצמית במעגל של הקיום, שמשוכנע שהשמש זורחת לו מהתחת וגם המוות נתון למרותו. בהפקה הנוכחית אומנם הדגש הוא פוליטי ברוח ההפיכה, וכל תמונה ותמונה מהדהדת בה את דמותו של נתניהו, אבל בראנז'ה של יונסקו הוא הרבה יותר מכל אוטוקרט היסטורי באשר הוא - הוא מטאפורה לאבסורד הקיום האנושי באשר הוא. הגן האנוכי של בראנז'ה טמון בכל אחת ואחד מאיתנו, אלה שאיך נאמר את זה בפשטות, לא רוצים לשחרר.
המלך (רמי ברוך), שכמו בחיים עצמם גם על הבמה לא לוקח אחריות על שום דבר, פוגש דמויות מטאפוריות אחרות שכל אחת מהן מסמנת רבדים גלויים וסמויים במארג הכוחות החברתי והאישי המתפורר סביבו. בין זו אשתו הראשונה (קרן מור), שהיא גם זו שאינה חוששת לומר לו את האמת והייתה שם גם בתחילת הדרך לפני שהוא השתנה. אשתו השנייה (נטע גרטי), שמעודדת אותו לבוא על סיפוקו ולתת לליבידו שלו דרור ולהמשיך בטירופו. ההשכלה בדמותו של הרופא (מיכה סלקטר), שמבשר לו שבסוף ההצגה הוא ימות. הצבא המתפורר בדמות השומר (מתן און ימי שחולק את התפקיד עם דויד בילנקה) או "העם" בדמות המשרתת (איה גרניט שבא), שקיים אך ורק על מנת לשרת אותו.
עירד רובינשטיין הוא במאי ייחודי שמקפיד להתכתב עם המציאות ולהיות עם האצבע על הדופק. לאורך העשור האחרון הוא מייצר תיאטרון מורכב, לעיתים וירטואוזי, ולא פעם גם פוליטי. הוא עשה זאת בהצלחה ב-"1984" וב"קוריולנוס" בהבימה, ב"הר לא זז" בבית ליסין או "במנהרה" בגשר. כולן הצגות מצוינות שהצליחו להתמודד עם המציאות המורכבת, כולל האבסורד שבה. ב"במנהרה", שכיום נראית כמו נלקחה ממנהרת הזמן, הוא הפגיש למשל את חיילי צה"ל עם איש חמאס אי שם מתחת לאדמה, עם תמונות שמזכירות את "מחכים לגודו" של סמואל בקט - עוד מחזאי אבסורד גדול, כמו גם יונסקו. כשכתבתי את זה לפני 7 באוקטובר, רציתי לומר שזה היה ייצוג מורכב, טעון אבל גם לא חד-ממדי ושטוח כמו גרסת ההפיכה ל"המלך עומד למות". מצד שני, נוכח עוצמת הרוע שהתפרצה עלינו, גם החד-ממדיות של ההצגה הזאת נראית באור אחר.
"המלך עומד למות", מאת אז'ן יונסקו | בימוי: עירד רובינשטיין | תיאטרון הקאמרי | מועדים קרובים: 4-5 בדצמבר ו-25-27 בינואר