לפני הכול, מוכרחים להוריד את הכובע בפני ג'ייסון דנינו הולט ולהעניק לו את כל הקרדיט על שאפתנותו הרבה. נדיר לפגוש יוצר ומבצע מוכשר שלא מוכן להתפשר – שכותב, מביים וגם מככב בתפקיד הראשי של יצירתו. אין ספק שמדובר באקט יומרני מאוד, אך מצד שני, עולם האמנות מאז ומתמיד התהדר ביוצרים סופר-יומרניים שחבשו כמה כובעים במקביל מוודי אלן ומל ברוקס ועד אסי דיין שלנו. עכשיו רק נשאלת השאלה האם התוצאה מוצלחת או לאו.
על יצירתו החדשה "חמוצ" זכה דנינו הולט בפרס "נקודת פתיחה 2013" של מפעל הפיס. זוהי אינה יצירה קלה לעיכול, בטח לא עבור הצופה הסטרייט המבוגר הממוצע, והיא מוגדרת כ"טרגדיה יוונית - דרום תל אביבית מודרנית". באנגלית היצירה נקראת בפשטות WHORE (זונה), והיא מגוללת באופן חוויתי ופיוטי את סיפורו של נער גיי בשם ג'יימס מונרו (שילוב של שני סמלי סקס טרגיים, ג'יימס דין ומרלין מונרו), שעוסק בזנות במלוא המרץ. ההצגה נפתחת כשג'יימס מספק עוד לקוח מרוצה, וממתין לבן זוגו שיאסוף אותו אחרי יום העבודה המתיש במשרד, כלומר במיטה, אך לפתע מגיע אליו לקוח שלא הזמין מראש המתגלה כבחורה צעירה. היא מבקשת ממנו לחרוג ממנהגו ולקבל אותה כקליינט משלם מן המניין, מצהירה שהיא חולה סופנית ומתחננת שיבתק את בתוליה לפני מותה. הוא מסרב בתוקף אבל במקום הוא לוקח אותה ואותנו למסע הזייתי ומדמם לתוך נבכי נשמתו של נער אבוד, מסומם, מחולל ונואש. אותו טריפ סוריאליסטי מלווה בקטעי וידאו-ארט מופלאים שמהווים חלק בלתי נפרד מההתרחשות הבימתית. במהלך המסע אנו פוגשים גם את בן הזוג של ג'יימס ואת אמו, שמתאבלת על בנה בטרם עת, ובסיומו גם את אביה של הצעירה שיצאה עם ג'יימס למסע הבלהות.
לאורך ההצגה דנינו הולט מצליח להצטיין בכל אחד מהכובעים שהוא חובש, אבל לא באופן אחיד. יש רגעים שהוא מבריק כשחקן, יש רגעים שהטקסט מרשים בצורה יוצאת דופן ואי אפשר שלא להתפעל מלהטוטי הבימוי הרבים והבחירות האמיצות בשם האמנות כולל העירום המלא. לצד רגעים אלו יש גם כמה סצנות חלשות, בהן הדרמה עצמה לא מספיק עוצמתית וגם משהו באיזון הבימתי בין דנינו הולט ללוסי דובינצ'יק, שמגלמת את הלקוחה הצעירה, לא תמיד עובד. דובינצ'יק אמנם מאוד אותנטית כמסוממת סהרורית, אבל מעבר לעובדה שהיא סובלת מבעיית הפקת קול קלה, הנוכחות הבימתית שלה לא מספיק דומיננטית לצד הפרטנר המאוד נוכח שלה. אם דנינו הולט לא היה גם הבמאי אפשר היה להאשים אותו באפסטייג'ינג, אבל אולי זו בדיוק הבעיה – מאחר והוא גם הבמאי וגם השחקן הראשי, אין מי שיראה מהצד שזה מה שנוצר. כשם שביקורת התיאטרון הזו זקוקה לעין נוספת של עורך, כך גם השחקן הראשי של "חמוצ" זקוק להכוונה של מישהו שמביט על הנעשה מבחוץ. התוצאה היא שהדמות הנשית הראשית קצת נדחקת לפינה והפרטנר שלה שגם חתום על היצירה גונב את כל הספוט.
אבל מי שבאמת גונבת את ההצגה היא אוולין הגואל בתפקיד המצמרר של האם שמבכה את גורל בנה. גם מונולוג הקינה החד כתער שיגרד את קעקועי בנה לאחר מותו וגם הביצוע קורע הלב של הגואל, הופכים את הסצנה הזו לרגע השיא הבלתי מעורער של ההפקה. אריק זילברמן מצוין בכל אחד מהתפקידים שהוא מגלם בהצגה, ובמיוחד בתור אחת השוטרות היותר ביזאריות שנראו אי פעם על הבמה. עוד ראוי לשבח הוא ערן צור בתור ראש המקהלה שמקריא קטעי שירה ליריים וקינקיים לצד קטעי הווידאו ההומו-ארוטיים. בכלל, כל הצד המצולם של ההפקה בניצוחם של נמרוד פלד, רועי רז, מיש רוזונוב, קתרין צ'אלמרס ומשה רוזנטל, עשוי בצורה לא פחות ממושלמת. הטקסטים החזקים והבועטים משתלבים עם קולו החודר של ערן צור ויחד עם האימג'ים המעוררים מינית אך גם קשים, נוצר קוקטייל מיוחד במינו ומאוד אמנותי במובן הטוב ביותר של המילה.
גל לב אחראי למוזיקה המקורית המצוינת וגם הבמה הכמעט ריקה שעיצב טל ארביב מאוד אפקטיבית ותורמת לתחושת הניכור והכאב. המיטה היא לא יותר מפודיום קשה וקר, נטול מזרן או שמיכה או כרית. כפי שכבר ציינתי בהתחלה, זו אינה יצירה קלה לעיכול ולא, היא לא מומלצת לאנשים שמחפשים להעביר ערב חביב בתיאטרון. היא מיועדת לאנשים שרוצים שיאתגרו אותם ובהחלט אפשר לומר שמדובר בהצגת חובה לחברי הקהילה הגאה. היא מציגה תופעות איומות שרק הולכות ומתעצמות עם השנים בשיא כיעורן כמו הניצול המיני, ההדוניזם, הנרקוטיות, שוק הבשר והרדיפה אחר הטרף הצעיר הבא. לצד האמירות הקשות יש גם אימג'ים כמעט פורנוגרפיים, למשל קלוז אפ ארוך של זקפה בהתהוות בסלואו-מושן, בעוד דנינו הולט שוכב לפנינו על הבמה ערום כביום היוולדו. אז כן, גייז עשויים ליהנות ממנה יותר, אבל היא עדיין ממש לא פשוטה לבליעה ויוצאים ממנה עם תחושה שמישהו גמר לכם בפה בכוח. "חמוצ" משאירה אחריה טעם לוואי חמצמץ ובעיקר צורך במקלחת, אבל זה רק אומר שהאימפקט שלה חזק וחשוב. בסופו של דבר, מדובר בעוד מפגן מרשים של הכישרון והפוטנציאל של דנינו הולט הצעיר. אפילו שממש לא מדובר ביצירת מופת, הוא ללא ספק בדרך הנכונה.
