מאז 7 באוקטובר נדמה שאין פעולה, אגבית וסתמית ככל שתהיה, שלא מעוררת אפלה גדולה. הנפש רדופה כשכל צליל או מבט הוא בחזקת טריגר פוטנציאלי. אל המרחב הפגוע הזה נכנס כעת "ריצ'רד השלישי", אולי הקשה והמדמם במחזותיו של שייקספיר, שעולה בימים אלה בתיאטרון גשר בבימויו של איתי טיראן. ומי אמר פיל בחנות חרסינה? הצגה שעוד קודם העיסוק בה לגופה, צריך לצרף אליה אזהרת טריגר חמורה. זה גם הפן הוויזואלי, עם הרציחות, הגופות והראשים הכרותים, אבל זה בעיקר הרוע האינסופי שניגר ממנה ומחוסר האונים שמנגד. רוע שאין בו טיפת הגיון או חמלה. רוע שזה עתה פגשנו בו מקרוב כאומה, ושיש בו משהו מבעית. משתק. אם בעבר "ריצ'רד השלישי" נחווה אצלי כסמן קיצוני לזוועות שהאדם בשכרון כוחו יכול להן - ולא במקרה חובבי "משחקי הכס" בואך "בית הדרקון" יזהו הרבה ממקורות ההשראה במחזה הזה - הרי שכיום החוויה היא מטלטלת עד כדי ריסוק, כי המציאות קיצונית מזו שעל הבמה.
משחקי הכס אמרנו? אז ריצ'רד השלישי, אם צריך לתמצת את העלילה מבלי להיכנס אל שושלות היוחסין של המשפחות יורק ולנקסטר, הוא הארכיטיפ של הנבל האולטימטיבי. זה שיחסל את אויביו ואת אוהביו מבלי למצמץ, והמחזה האיקוני הזה של שייקספיר, שנכתב בשלהי המאה ה-16, מלווה את מסע ההרג תחנה אחר תחנה. כל מניפולציה, כל שקר, כל חנופה, כל זוועה. העין המודרנית מצידה, תזהה בו את האורים והתומים של כל רודן פופוליסט באשר הוא, ששם את עצמו מעל טובת הכלל. מקיאוולי בגרסת הבמה.
אז איך הביצוע? נתחיל בזה שאין כנראה אדם שמזוהה עם שייקספיר בישראל יותר מאשר איתי טיראן. הוא פרץ בתפקיד המלט, גילם את ריצ'רד השני והשלישי בפרויקט שאפתני בקאמרי, ואפילו שחלפו כבר כמה שנים טובות מאז עלה על הבמות כאן, כנראה שאם תחפשו במילון את ההגדרה לשחקן קלאסי תמצאו את התמונה שלו לצידה. אלא שטיראן לא משחק הפעם, הוא מביים כאמור. והאמת היא שזה מרתק פעמיים: בפעם הראשונה, משום שהגישה שלו לשייקספיר כבמאי שונה מזו שהייתה לו כשחקן. אם כשחקן הדגש היה הטקסט הקלאסי במלוא רהיטותו, כבמאי הוא מקדש קודם כל את הצורה, עם בימוי אסתטי ותוך שימוש חכם במרחב העומד לרשותו, 360 מעלות (תפאורה: ערן עצמון, תאורה: גלב פלשטינסקי, וידיאו: ויקטור סורוקין).
הפעם השנייה שזה מפתיע היא בהיפוך היוצרות - אם כשחקן, טיראן הגיע על מנת לשרת את שייקספיר בצורה הכי טהורה שיש, עם הדיקציה המושלמת שלו, כשכל ניואנס מוברג בדיוק במקום, זורק אותנו אל אנגליה של הגלוב ומלחמות השושנים. כבמאי הוא לוקח לעצמו דרור אחר ולא מהסס לשבור טבואים. הפעם זהו שייקספיר שמגיע על מנת לשרת את טיראן, ואת נורות האזהרה החמורות שהוא מאיר מעל לחברה הישראלית.
העיבוד נהגה ואף עלה לראשונה בספטמבר, לפני מתקפת 7 באוקטובר, כאשר האקלים הציבורי זעק את השסע הפוליטי והחברתי בישראל על רקע ניסיון ההפיכה המשטרית. תמונת הפתיחה של טיראן אינה מותירה מקום לספקות באשר לתפקיד שהוא מייעד לריצ'רד השלישי בקונפליקט הזה כאזהרה קיומית, לא פחות, למדינת ישראל אם תמשיך בדרכה זו. בטקסט שתרגם נהדר דורי פרנס, הוא לא נוגע, והוא גם מותיר את ההצגה במרחב הסימבולי ולא מייצר לה ריאליזציה של הכאן ועכשיו כמו שרבים מהעיבודים לקלאסיקות עושים כיום. הדרך של טיראן להשפיע היא בקאסט ובחיבורים שבין הקטעים ובמוזיקה שמתנגנת מן ההצגה - תרתי משמע.
כך, באותה תמונת פתיחה, למשל, טיראן מעלה את האנסמבל כולו אל הבמה לריקוד הורה ישראלי מאוד (עם רננה רז על התנועה), שלאחר מכן הופך לריקוד טכנו בסלואו-מושן, וברקע שירי ארץ ישראל. חיבור שחוזר על עצמו גם בהמשך, עם מסר מאוד ברור, כאשר אל הבמה מוזמנים מצד אחד ריצ'רד, אדוארד, אליז'בת, בקינגהם וליידי אן, אבל גם חיים חפר, נתן יונתן, אהוד מנור, נעמי שמר, יענק'לה רוטבליט ולאה גולדברג. נכסי צאן ברזל של הישראליות, לרבות שיר השלום שמקבל כאן דגש כואב, שאט-אט נרמסים והולכים תחת רגלו של הדיקטטור המתהווה בגילומה של לא אחרת מאשר יבגניה דודינה.
הבחירה בדודינה היא הברקה. לא רק משום שהיא שוברת את הקיר בין תפקידים גבריים לנשיים, באופן שמאפשר לאחת השחקניות הגדולות שפועלות כאן תפקיד הראוי למידותיה. המקום שזה בוהק באמת הוא במסר שעולה מן הבמה ולפיו זה לא משנה אם ריצ'רד יגולם על ידי גבר, אישה או חוצן, כי ריצ'רד השלישי הוא רעיון ולא רק אדם גרוע, יהיה ככל שיהיה. ובמילים אחרות, הבחירה בדודינה מחדדת שזה לא מחזה על אדם, אלא על קולקטיב - אומה והבחירות הרעות שהיא עלולה לעשות.
דודינה בשיאה, ובעיקר בחלקה הראשון של ההצגה, שם היא ריצ'רד תככנית ותכסיסנית, לפני שמגיע הכישלון וגם השיגעון. התמונה שבה היא מפתה את ליידי אן, בתפקיד נפלא ממש של לנה פרייפלד - שפעמיים נמצאת על הבמה ובשתיהן אי אפשר להוריד ממנה את העיניים לשנייה - היא אחת התמונות היותר חזקות שהתיאטרון יודע לספק. תמונה נפלאה אחרת מגיעה כשהיא אחת על אחת עם מיכל ויינברג, שהלב יוצא אליה בתפקיד המלכה אליזבת' המודחת, שאת בניה ריצ'רד חיסל, וכעת הוא רוצה להינשא לבתה. לצד הכוח הנשי הזה, הצוות כולו ראוי לציון: מדורון תבורי, סשה דמידוב, אלי מנשה, גלעד קלטר, אלכסנדר סנדרוביץ' ועד שלומי ברטונוב בתפקיד גונב ההצגה כרוצח בשירות הרודן, שמבצע את הריגותיו באופן כמעט פקידותי. ולסיכום: לצד אזהרת הטריגר מן הפתיח, מדובר בפרשנות מקורית ובהצגה מצוינת.
"ריצ'רד השלישי", מאת וויליאם שייקספיר | בימוי: איתי טיראן | תיאטרון גשר | מועדים קרובים: 17-14 בפברואר ו-9-6 במרץ