מיה דגן היא כנראה האישה הכי אמיצה בתאטרון הישראלי. להעז לקחת על עצמה את תפקיד ג'ודי גרלנד במחזה "עד קצה הקשת", שנתיים אחרי שרנה זלוורגר זכתה באוסקר על אותו התפקיד (בעיבוד הקולנועי למחזה), זה הימור לא פחות ממסוכן. האם הוא השתלם לה? לזה עוד נחזור.
בימים אלה מציג תאטרון הקאמרי את "עד קצה הקשת", מחזה ביוגרפי מוזיקלי על השבועות האחרונים בחייה של גארלנד, עת היא בסיבוב הופעות מתיש בלונדון, שמאלץ אותה להתמודד עם השדים של חייה ובעיית ההתמכרות שלה - אותה בעיה שגם תביא למותה המוקדם. המחזה הקטן הזה עשה דרך ארוכה מאז עלה לראשונה בבית האופרה של סידני, אוסטרליה - משם הוא המשיך לברודווי ולווסט אנד, עד להוליווד ולאוסקר של זלווגר, ועכשיו בשלוש נקישות עקב הוא נחת כאן, בתל אביב.
סוד הקסם של "עד קצה הקשת" טמון באינטימיות שלו. בלי לעשות יותר מדי ספוילרים - רוב ההצגה מתרחשת על הציר שבין חדר המלון של גארלנד לבימת מופע הקברט שלה. על הבמה מדובר במרחק לא רב, אבל בנפשה של הגיבורה מדובר במסע שהוא ספק קאמבק, ספק פרידה, כאשר ממש כמו בסרט ההוא שהפך אותה לאייקון (סטרייטים, הכוונה ל"הקוסם מארץ עוץ"), היא מלווה בשלוש דמויות: ארוסהּ הטרי והצעיר, פסנתרן גיי, ובת דמותה של גארלנד עצמה שמשתנה לאורך המחזה ומייצגת את שנות השיא של הכוכבת. למי שמחפש את השורה התחתונה: מדובר בשואו טוב, שעה וארבעים של בידור שיספקו כל גיי, ואת סבתא שלו גם.
אבל המחזה לא חף מבעיות שקצת מקלקלות את החגיגה. ראשית, לא מובן הצורך לתרגם ולעברת כל מילה בטקסט שעולה על במה בתאטרון ישראלי. הקהל שמתיישב בקאמרי ורוצה להתמסר לשעתיים ל"קסם של הצגה" ולהאמין שהוא צופה בזה הרגע בג'ודי גארלנד - נבעט החוצה מ"הקסם" כאשר שירים אמריקנים קלאסיים כמו "The Man That Got Away" מקבלים מילים ישראליות קלילות שלא משאירות זכר לקלאסיקה המקורית. במחזות זמר התרגום מובן ומתבקש, השיר הוא חלק מהסיפור ומקדם את העלילה. במחזה שיש בו ארבעה שירים, אפשר היה לשיר אותם באנגלית - שהרי גארלנד לא שרה בעברית מימיה. אם מעונבֵי רשות השידור השכילו להבין שאפשר לשלוח את נציג ישראל לאירוויזיון עם שיר באנגלית, גם ארבעה שירים על בימת הקאמרי לא היו פוגמים בחוויה. למעשה, הם כנראה היו הופכים אותה למושלמת.
ואם כבר אירוויזיון וג'ודי גארלנד, צריך לדבר על הבעיה השנייה במחזה: הגייז. "עד קצה הקשת" ייראה לאותה סבתא בקהל כסיפור על סוף חייה של גארלנד, אבל יש לו רובד נוסף, עמוק וחשוב לא פחות: הוא עוסק, בְעדינות, בחיבור הנצחי שבין הכוכבת לבין קהל המעריצים הגאה שלה. הדיל הוא שהם הם נתנו ונותנים לה תהילת עולם, ובתמורה היא נתנה להם תמיכה פומבית, מוזיקה ואת דורותי - כל אלה לא פחות מהצילו את הקהילה הגאה, בשנים בהן נזקקה לאייקון להיאחז בו בראש מורם. המחזה (והסרט) הם שיר אהבה ליחסים האלה.
התרגום העברי, כמו שהוא בא לידי ביטוי בהצגה שבה אני צפיתי, חוטא לרובד הנסתר-גלוי הזה במחזה. זה בא לידי ביטוי מספר פעמים לאורך ההצגה, למשל כאשר בתחילת המחזה אומרת דגן: "הגייז, גם אם אני אקיא עליהם הם יחשבו שאני זוהרת". אולי אפשר היה פשוט לוותר על המילה "עליהם"? (במקור, גארלנד אומרת "להקיא את ארוחת הערב בחיקם" ובתרגום העברי - "להקיא להם את הארוחה בפרצוף"). ברגע אחר בהצגה, דגן פולטת לעבר ארוסה את המילה "הומו". משום שהיום "הומו" אינו כינוי גנאי אלא מילה ניטרלית, היה עדיף בעיניי לתרגם ל"מתרומם" בעברית. הפאנץ' שמגיע מיד אחרי היה מצחיק יותר כך.
בעיה נוספת בתרגום נמצאת ברגע השיא של המחזה. זה דורש קצת רקע: כחלק מהיחסים המיתולוגיים שבין גארלנד לקהילה הגאה, הקשר הזה הוליד ברבות השנים גם כינויים ותיאורים לגייז, ביניהם Friends of Dorothy (ידידיה של דורותי) ו-Boys in the Band (הבּנים בלהקה), כי הם תמיד היו "הגב שלה", כמו התזמורת שמאחוריה על הבמה. כאשר איציק כהן, המגלם את הפסנתרן של גארלנד, מסיים את ההצגה במונולוג מרגש, הוא מספר על הלוויתה של הכוכבת, ואמור להגיד "אני הייתי חלק משורה שעמדה מאחור, הייתי אחד מהם". אבל בפיו של כהן הושם התרגום העברי כפשוטו - "הייתי חלק מהפסנתרנים שלה" (בתרגום העברי נכתב במקור המשפט "שורה קטנה של פסנתרנים... אני הייתי אחד מהם"). אני מבין שזו תלונה קטנונית יחסית, אבל אם זה רק היה נתפר נכון, כשהביטוי והקשרו מוסברים במערכה הראשונה, השורה של כהן הייתה שוברת את ליבו של הקהל כולו בסוף המחזה, בדיוק כפי שיועד.
ובנוגע להימור של מיה דגן - בסך הכל הצליח לה. "עד קצה הקשת" היא הצגה שתפורה למידותיה וגארלנד עשויה להפוך לתפקיד זכור ואייקוני במיוחד שלה. צריך לעשות גם כבוד ולהגיד ששחקני המשנה בהצגה (כהן, ערן מור ואלה רוזנצוויג) עושים עבודה טובה מאוד - כל אחד בתורו זורח ברגע המתאים כדי להאיר את דגן באור הנכון. התפאורה מדויקת וקסומה, העיבודים המוזיקליים והביצועים על הבמה מרגשים ומסעירים. ברפרנס אחרון ל"קוסם מארץ עוץ" - ניכר שהושקעו בהצגה הרבה מחשבה ואומץ. צריך עוד קצת כדי לכבוש לגמרי את הלב.
"עד קצה הקשת", תאטרון הקאמרי. מחזה: פיטר קווילטר, בימוי: עידו רוזנברג. ההצגה הבאה ב-24.05