פרולוג

מקס ישב והביט במראָה כפי שעשה מאות רבות של פעמים במהלך השנים הקודמות, רואה־לא־רואה את העיניים שבהו בו בחזרה. צהלות הקהל העולֵז, רעם התופים, תקיעות החצוצרות והבִּמבּוּם הנמוך של הטוּבּוֹת לא חדרו את החומה שאטמה את חושיו למתרחש סביבו.

כל עולמו התמקד באותו רגע בפעולה אחת שחזר וביצע פעם או פעמיים ביום, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. באמצעות מפתח קטן הוא דרך את הקפיץ בגבו של ליצן־פח שהעמיד מולו. משסיים, הניח את הליצן על השולחן, וזה החל להכות בתוף פח שהיה חגור למותניו.

מקס עטה על ראשו פְּאת קרחת שצמר גפן ורדרד מדובלל סבב אותה. הוא מרח בקפדנות שכבה עבה של צבע לבן על פניו, במכחול דק שירטט שתי גבות גבוהות חצי עגולות, שחורות כפחם, הוסיף מסגרת שחורה סביב עיניו, פה גדול, רחב ומחייך, ועוד נקודת חן אחת גדולה על לחיו הימנית.

הוא הניח את המכחול והתבונן במראה. בהתה־לא־בהתה בו דמות לבנה עם חיוך של הפתעה או תמיהה. לא ניתן היה להבין אם מקס או הדמות שמולו אכן התרצו או לא ממראה עיניהם.

ממש כאותו ליצן דרוּך בקפיץ, שהכה בתוף הפח הקטן פעם בימינו ופעם בשמאלו, המשיך מקס בפעולותיו בתנועות אוטומטיות. מבלי להעיף מבט בליצן הפח, שבו ברגע תש כוחו, הוא החל לכסות את עפעפיו בכחול בוהק. אחרון חביב הגיע תורו של האדום, שהרי ליצן לא יכול בלעדיו. הוא צבע סביב שפתיו פסים רחבים באדום, מרחיב את קו השפתיים רחוק מצדי פיו.

ממש כשהניח את המכחול האדום, בתזמון מדויק נשמעה ברקע קריאתו הנרגשת של הכרוז: "קבלו בבקשה את הליצן המצחיק בתבל, את האיש שהצחיק יותר ילדים מכל אדם אחר בהיסטוריה. איש לא יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך - קבלו את אנונימוס!"

מקס שלח את ידו לליצן הפח הדומם והפילו על פניו, כיסה את אפו שלו בכדור פלסטיק אדום, נעמד על רגליו ופסע לכיוון הזירה. לאוזניו חדרו שאגות הקהל, צהלות ילדים וצלילי תזמורת קרקסים רעשנית. מעליהם, ברקע, מכיוון בלתי מוגדר, שמע את הקול שליווה אותו יום ולילה, בָּעֵרוּת ובחלום, ליווה ולא הִרפה. יללת צחוק מטורף שרק צבוע מיוחם מסוגל להפיק מגרונו בחשכת הליל.

עם כל צעד שקירב אותו לזירה נעשה מקס קליל יותר, גמיש יותר. התנועע כרקדן מיומן, ואולי ככריש, בתנועה מתמדת נטולת מאמץ, בעוד עיניו הקרות, המתות, מתמקדות בטרפו.

משפרץ אנונימוס לזירה הצוהלת, לא נותר ממקס ולא כלום - אפילו הצחוק המוטרף כמעט נדם. לולא העיניים המתות שסקרו ללא הפוגה כתָרות בהמון אחר דבר־מה שאבד, כמעט מאומה לא חיבר בין מקס לאנונימוס הליצן, שגרף ביד אמן זעקות צחוק ודמעות של אושר.

וזה בדיוק מה שעשה את אנונימוס לטוב שבליצנים. הוא ידע להקשיב לקהל, להרגיש אגב תנועה מה יעורר אותו להיפתח אליו ולצחוק בקול - ומה יכבה אותו ויביאו לגיחוך ציני. ובכך לא דמה אנונימוס לאף ליצן שנפל על פרצופו באוהלו של קרקס.

אבל מדוע שזה יפתיע מי מכם הקוראים? אף ליצן לפניו לא ידע בוודאות מוחלטת, שחיים ומוות תלויים ביכולתו להצחיק.

יולי 1945, מינכן

כחודש לאחר הכניעה הגרמנית לכוחות הצבא האמריקאי, עצרה מרצדס שחורה ליד הכניסה למפקדת השלישות של הצבא האמריקאי במינכן. מדלתה הימנית יצאה אישה גבוהה בהירת שיער. היא לבשה חולצת פשתן מכופתרת אפורה־בהירה, שהדגישה את כתפיה, וחצאית עד הברכיים, לצווארה ענדה מחרוזת פנינים גדולות. הוסיפו להופעתה ולסמכותיות שקרנה ממנה זוג רגליים ארוכות נתונות בנעלי עקב גבוהות, שחורות.

למרות גובהה היא התגמדה ליד הגבר שיצא מדלת הנהג. בחליפה בצבע בז' התפורה למידותיו ובעניבה אדומה הוא התנשא מעליה ביותר מראש. כתפיו וגבו רחב־הממדים כמו יצרו מסגרת עוטפת סביב גופה הדק. הוא הציג לשומר בשער מסמך הזמנה ותעודת זיהוי, והאישה נדרשה אף היא להזדהות.

השומר פתח את השער והסביר באנגלית שהגה באופן איטי עד כדי גיחוך, לאן עליהם לפנות. אלכסנדרה ואייזן התרגלו זה מכבר לאמריקאים שמדברים כך לכל מי שאינו אמריקאי, גם אם זה פנה אליהם באנגלית.

הייתה זו "לשכה לאיתור קרובי משפחה ממחנות הריכוז שבאזור השליטה האמריקאי". קצין צעיר ואדיב ישב מאחורי שולחן, וללא הקדמות מיותרות אמר: "אני מבין, גברת ברכהולדט, שאת מחפשת שחקן תיאטרון יהודי ששהה במחנה מספר A342 לפי הסימון שלנו, שבקָאוּפֶרינג בוואריה, החל ממועד לא ידוע ועד לשחרור."

"אני לא יודעת אם הוא עוד בחיים, אבל אני יודעת שלפני כחודשיים הוא היה בריא ושלם..."

"יש לך עדות לכך?"

"כן, היינו שם וראינו אותו, שותפי מר אייזן בטון ואני." אלכסנדרה הצביעה לעבר הגבר הענקי שהינהן קלות.

"ומה קרבתך למר פישר? הוא הרי יהודי, ובתעודת הזיהוי הגרמנית שלך כתוב..."

"אני יודעת מה כתוב בתעודת הזיהוי הגרמנית שלי," ענתה אלכסנדרה, ונימת לעג חדרה לקולה. "הוא היה עמית ומנחה שלי בתיאטרון שייקספיר בברלין."

"סליחה, גברתי, אני לא בטוח שאוכל לעזור לך. אנחנו לשכה לאיתור קרובי משפחה, משפחה בלבד."

"הוא חי? בריא? אתה יודע איפה הוא?" אלכסנדרה לא הצליחה להסתיר את הבהילות והייאוש שהתגנבו לקולה.

השומר פתח את השער והסביר באנגלית שהגה באופן איטי עד כדי גיחוך, לאן עליהם לפנות. אלכסנדרה ואייזן התרגלו זה מכבר לאמריקאים שמדברים כך לכל מי שאינו אמריקאי, גם אם זה פנה אליהם באנגלית

"מצטער," ענה הצעיר, ונימת קולו העידה שהנושא קרוב ללבו כמו שמונטגומרי אלבמה, העיר שבה נולד וחי עד לגיוסו, הייתה סמוכה אליו באותו הרגע. "אני צריך לבדוק אם הנושא בתחום סמכותי."

דפיקה על הדלת קטעה את שיחתם. לחדר נכנסה חיילת צעירה, ובלא מילים הגישה לקצין פתק. הוא עיין בו, לחץ על מתג שהיה מותקן על שולחנו ופנה אל אייזן.

"אתה אייזן בטון?"

אייזן הופתע מהתפנית והביט בעיניו. הוא ראה בהן צייד הסוגר על טרפו, והבין שהוא עצמו הטרף.

"כן," השיב בשלווה.

הדלת נפתחה, ולחדר נכנסו שני חיילים במדים, רובים בידיהם.

"אתה מבוקש לחקירה בקשר לשירותך בגסטפו," אמר הקצין.

עוד בטרם הספיקה אלכסנדרה להגיב, אייזן נעמד. החיילים, מאוימים מממדיו, מיהרו לכוון אליו את נשקיהם.

"תירגעו, אני אבוא איתכם לחקירה, אין לי מה להסתיר."

"הוא היה רק נהג!" צעקה אלכסנדרה.

"כתוב כאן שהוא רצח שני אנשים!" ניפנף הקצין בפתק שבידו.

אלכסנדרה הביטה באייזן בתדהמה. "הוא בעל הלב הכי רך שהכרתי, על מה אתה מדבר?"

אייזן חייך אליה. "אל תדאגי, הכול יתברר מהר, רק שכנעי את הקצין לארגן לך פגישה עם מקס, וכבר אחזור אלייך." הוא אמנם נשמע בטוח בדבריו, אך לאייזן לא באמת היה מושג בפני מה הוא עומד. השלושה יצאו מהחדר ללא מילה נוספת.

"מצטער," אמר הקצין, "עלינו לבדוק כל מידע שבידינו שנוגע לאנשי אס־אס. לגבי פישר, אברר אם בסמכותי לאשר לך להיפגש איתו."

אלכסנדרה שתקה לרגע. "ואם אומר לך שאני אֵם בנו?" שאלה.

הקצין דיפדף במהירות בניירות שלפניו. הוא נראה נסער. "אמרת שאת אֵם בנו, גברתי?" הוא הרים את שפופרת הטלפון שלידו וביקש מהפקידה לזמֵן לחדרו בדחיפות את ד"ר דויד גרינברג.

השתרר שקט. לאחר דקות מעטות צילצל הטלפון. הקצין האזין לדברים, פנה לאלכסנדרה ושאל אם תוכל להגיע למחרת, כי חשוב שד"ר גרינברג יפגוש אותה. אלכסנדרה הינהנה ושאלה איך תוכל לפגוש את אייזן.

"הוא נלקח לחקירה, לרוב היא נגמרת ביום אחד וללא מעצר. אם יש לך טלפון בבית, אני מבטיח לעדכן אותך אישית בעניינו."

"לא אוכל לשוב הביתה ללא הנהג שלי," אמרה.

הקצין ענה שאין ביכולתו לעזור לה וביקש שתחכה מחוץ לחדרו.

בלית ברירה חיכתה אלכסנדרה מחוץ לחדר ועיינה בהשתאות במגזין אמריקאי צבעוני בשם "לייף". היא הייתה בטוחה שאייזן יחזור. ואכן, שעות ספורות אחר כך הוא שב במצב רוח טוב.

"אני לא רוצה לראות מילה ממה שכתוב שם. זה חומר נפץ. וכדאי שתעביר אותו למפקדים שלך, הם יֵדעו מה לעשות בו"

"אנשים טובים, האמריקאים," אמר בעליצות. "כל כך שונים בהתנהגותם מהגרמנים, ובכל זאת החיות שבתוכם כל כך דומות."

"רצחת שני אנשים, אייזן?! אתה?!"

"לא בדיוק רצחתי, אלכסנדרה, הם היו אנשי אס־אס שהגיע להם למות. הסברתי לאמריקאים וגם אסביר לך הכול בבית, אבל הכי חשוב, מה הפסדתי כאן?"

"חוזרים מחר. אני אמורה לפגוש רופא בשם גרינברג."

"חדשות טובות, לא?"

"נקווה שכן," אמרה אלכסנדרה ונעמדה.

"מסרת לאמריקאי את המעטפה של פרנץ?" שאל אייזן.

"לא, שמרתי אותה כקלף מיקוח למקרה שלא יחזירו לי אותך. עכשיו אמסור לו."

היא נקשה על דלת חדרו של הקצין ונכנסה לחדר בצעד מהיר. עוד לפני שהצליח לפצות את פיו, הניחה על שולחנו את המעטפה החתומה מתיקה. "יש לי מתנה בשבילך. היומן האישי של פרנץ שמידט, מי שהיה מפקד הגסטפו בבוואריה. לא אומר לכם כיצד התגלגל לידי. אני מניחה שתוכלו לתפוס בזכותו דגים שמנים יותר מאשר סתם דגיג כמו אייזן בטון."

הקצין לקח לידו את היומן והציץ בו. "זה בגרמנית," פסק.

"אם לא ידעת, בגסטפו דיברו וכתבו בגרמנית," ירתה אלכסנדרה.

"תוכלי לתרגם לי משהו מזה, בבקשה?"

"לא. אני לא רוצה לראות מילה ממה שכתוב שם. זה חומר נפץ. וכדאי שתעביר אותו למפקדים שלך, הם יֵדעו מה לעשות בו."

1936, ברלין

פרנץ שמידט, מפקד הגסטפו ברובע המרכזי של ברלין, נשען לאחור בכיסאו ונאנח בסיפוק. הוא אהב לפענח תעלומות ולעצור פושעים. זה היה בדמו. אדם מוכשר, תרבותי ושוחר אומנות, לא אכזר ואף לא שונא יהודים. למרות היותו כפוף לאס־אס הוא תיעב את הבריונים גסי הרוח שניהלו אותו. הוא פחד מהם. בניגוד להם, שטובת המפלגה וטובתם האישית עמדו לנגד עיניהם, הוא היה איש חקירות, בלש במשטרה האזרחית ששאף לגלות את האמת ולתפוס פושעים באשר הם.

הוא גויס לגסטפו בעל כורחו, והיה שונה מרוב החוקרים בגישתו לחקירת חשודים. "אם אשלח חשוד לחדר העינויים הוא יודה גם בזה שתיכנן לרצוח את הפיהרר, ויוּצא להורג," הדריך את הכפופים למרותו. "כולם ישבחו את העבודה הטובה שלי, אבל המתנקש הפוטנציאלי, האמיתי, ימשיך להסתובב חופשי. תזכרו תמיד, פצצה שלא נוטרלה, תתפוצץ במוקדם או במאוחר."

כמו רוב הגרמנים גם הוא תמך בעלייתו של היטלר לשלטון, גם הוא חשב שהיטלר "יעשה סדר בכאוס ששרר בארץ מאז התבוסה במלחמה הגדולה". אך פרנץ סלד מיחסה של המפלגה ליהודים. הרי היה זה אברם הטוב, אמרה אמו, שהציל אותם מאומללות לאחר נטישת האב.

פרנץ היה פעוט אז, והם היו חסרי כול. אברם הטוב הוא שסייע להם, שמימן שנים של גני ילדים ובתי הספר הטובים בברלין, שקנה את לבושם, את מזונם. אברם הוא שסידר לאמו עבודה מכבדת אצל סוחר בדים יהודי ששילם לה בעין יפה. הוא לא שתה לשוכרה ולא הרים עליה יד מימיו, התנהג אליה כאל מלכה. משנפטרה אשתו בגיל צעיר, הוזמנו האם והבן לגור בביתו.

אברם התייחס אליו כאל הבן שמעולם לא נולד לו. הוא לימד אותו ואת אמו פילוסופיה, אומנות, מוזיקה, תיאטרון. כשחזה פרנץ ממקום מושבו בגסטפו בשלטון הפחד שהטילה המפלגה בעיקר על היהודים, הוא שיכנע את אמו ואת אברם לעבור לאמריקה. כעבור זמן קצר הצטער שלא עזב איתם. עתה כבר היה מאוחר מדי עבורו.

אולם באותו אחר הצהריים לא הטריד אותו דבר, נהפוך הוא. הוא חש הקלה עמוקה משום שהצליח לחשוף ולמגר מחתרת יהודית. אמנם מחתרת קטנה ושולית, אך עצם קיומה הטריד קשות את ראשי הממשל, ולכן חיסולה הפך למשימה חיונית עבורו.

פרנץ עמד לנסח הכול בדוח מסודר, אך דפיקה על הדלת ניתקה את חוט מחשבותיו. פקיד מבוהל מילמל משהו על בריון שהרג שני אנשי אס־אס ברחוב.

"יהודי?"

"לא, אבל אחד הנרצחים הוא גורט מילר..."

הוא חש הקלה עמוקה משום שהצליח לחשוף ולמגר מחתרת יהודית. אמנם מחתרת קטנה ושולית, אך עצם קיומה הטריד קשות את ראשי הממשל, ולכן חיסולה הפך למשימה חיונית עבורו

שמחה גאתה בפרנץ. קצין אס־אס חטטן במיוחד, סדיסט חולני, זז מדרכו. עם זאת, היה ברור לו שהוא עצמו חייב לבדוק מי עומד מאחורי הרצח הכפול. הרי איש בגרמניה לא יעז סתם כך לרצוח אנשי אס־אס, ודאי שלא בריון אכזר ומטיל מורא כמו גורט מילר. בטח מדובר ברשת שקושרת נגד המפלגה, הוא חשב.

"הבא אותו לכאן," אמר פרנץ.

הפקיד חזר ולצדו גבר ענקי. ידיו האזוקות נקשרו לשלשלת קצרה שחוברה לאזיקי רגליו. פרנץ התבונן בו והעריך שיתקשה להוציא ממנו את שמות שותפיו לרצח. הוא שיער שהענק לא רצח את שני אנשי האס־אס בעצמו.

פרנץ סימן באצבעו לשוטרים שנכנסו אחריהם, ואלו הושיבו את הגבר הגדול על כיסא מתכת שהוברג לרצפה. אזיקי הרגליים ננעלו ללולאה בתחתיתו. הוא לא הפגין כל סימני התנגדות.

פרנץ סקר אותו ארוכות. הוא למד הרבה מאוד מכך שהביט באנשים, פשוט הביט, במיוחד לפני ששאל אותם שאלה,

לפני שנכנסו למגננה. בקורס החוקרים שהרצה בו נהג לומר לחניכיו: "כשבן אדם, כל בן אדם, מתחיל לדבר, הוא מתחיל לשקר. רק אדם ששותק אינו משקר. לִמדו כמה שיותר מהאנשים שאתם חוקרים עוד לפני שהוציאו מילה אחת מפיהם. המבט החוקר הראשון הזה הוא כלי מנצח בידיו של חוקר חכם שיודע להשתמש בו."

פרנץ ידע לעשות זאת טוב מכולם. הוא הבחין מיד שהאיש שישב מולו חבול ואינו מתנגד למאסר. מן הסתם חבטו בו כהוגן. עובדה זו שימחה אותו. קל יותר לחקור אדם שרוחו שבורה. ובכל זאת הציקה לו שלוות נפשו של הענק. זה התנהג כאילו

דבר סביבו לא מאיים עליו. מפגר? שאל את עצמו והחליט לבדוק את זה.

"שחררו לו את הידיים וצאו!" נבח פרנץ. אפשר ללמוד הרבה גם מתנועות ידיו של אדם. השוטרים בהו בו בחשש.

"המפקד, היה קשה לאזוק אותו, אנחנו לא יודעים אם המפקד צריך..."

"לא היה לכם קשה," אמר פרנץ בטון רגוע, "הוא לא התנגד לכם בכלל, סתם נכנסתם בו עם האלות אחרי שהיה קשור."

השוטרים הינהנו ושיחררו בחשש ניכר את ידיו. "נחכה בחוץ," אמר אחד מהם, והם נעלמו.

פרנץ נעץ באיש מבט ארוך. גבר כבן עשרים, גבוה מאוד, אולי מטר תשעים. רחב, היקף צוואר של פר, ידיים שריריות להפליא. אך למרות ממדיו היה משהו רך, כמעט כנוע, בהתנהגותו.

פרנץ הופתע לגלות שהאיש מיישיר מבט אליו, והבין מיד שאינו מפגר או כנוע. בכל חייו כחוקר, בעיקר מאז לבש את המדים השחורים של הגסטפו, לא נתקל בנחקר שהעז להביט בעיניו, ועוד בצורה כה חודרת. מי, לכל השדים, האיש הזה? ברור לגמרי שהוא מנהיג של איזו מחתרת, איך לא קיבלתי שום מידע מוקדם על מנהיג מחתרת מגודל שכזה, חשב... פרנץ רשם במוחו לנזוף ברשת המודיעים שלו, שלא זיהתה ענק כזה בין המאות הספורות של מתנגדים לשלטון ברחבי ברלין.

אך עוד לפני שהספיק לשאול לזהותו, קטע האיש את מחשבותיו. "אתה איש טוב, הם להיות רעים."

פרנץ, שהופתע לגלות שהוא מונהג ולא מנהיג את השיחה, שאל: "מי הרעים, השוטרים שהביאו אותך?"

"לא, הם להיות בלי מוח, סתם. שניים אלה אני להרוג, להיות רעים מאוד." היה לענק קול קטן ורך ומבטא כבד, זר.

"רגע, אתה מודה שהרגת אותם?"

"אני להיות מוכרח, אבל לא לרצות הורג," ענה בשלווה.

פרנץ עצר, נשם עמוק והחזיר את מושכות השיחה לידיו. "מי אתה?"

"אני אייזן בטון."

"שחררו לו את הידיים וצאו!" נבח פרנץ. אפשר ללמוד הרבה גם מתנועות ידיו של אדם. השוטרים בהו בו בחשש

"אה? אני רוצה את השם, לא את הכינוי שלך."

"אייזן בטון. לי לא להיות שם אחר ממתי אני להיות כזה קטן." אייזן סימן רווח קטן בין אגודל ואצבע. "כבר אז אני להיות חזק כמו בטון מזוין."

פרנץ אהב לקלוט בריכוז כל מילה והבעה בשיחות שניהל. כהרגלו, הוא הוציא פנקס גדול ועט נובע אלגנטי וכתב על הכריכה באותיות קטנות ומסודרות "אייזן בטון". הוא התברך בזיכרון פנומנלי שאיפשר לו לשחזר בקלות שיחות וחקירות שלמות, אבל פסק הזמן שבכתיבה סייע לו לעכל ולתכנן את המשך החקירה. "מאיפה אתה?"

"הונגריה, אין אמא, אייזן גדול לצאת מבטן שלה והיא למות. אבא להרביץ עד אייזן בן שלוש־עשרה. אז אייזן לתפוס לו יד, ויד שלו נשבר. אחר כך הוא למכור אייזן לצירקוּס של גרמנים, והם לקחת אייזן בטון באוסטריה, אחר כך במינכן ובסוף כאן, בברלין."

פרנץ נדהם משטף המילים שיצאו מפיו של אייזן, כתב מה שכתב וחשב מה שחשב. לבסוף סקרנותו האישית ולא צורכי החקירה היא שהכתיבה את שאלתו הבאה. "מה עשית בקרקס בתור ילד?"

"מקודם אייזן בטון לטפל בחיות, לנקות, לתת אוכל. אבל אייזן יודע מדבר עם חיות, מדבר עם עיניים. אז הוא לעשות הצגות עם חיות בצירקוס. לא מרביץ חיות, רק מדבר עם עיניים. וגם לעשות הצגות של כוח גדול."

"מה למשל?"

"אייזן לסחוב קרון של חיות עם שיניים, לשבור שרשרת מברזל, לקחת על גב שלו במה עם חמש אישות פירמידה."

פרנץ הסתקרן עוד יותר. "אתה יכול לקרוע את השרשרת הזאת שכובלת אותך לכיסא?"

"כן."

"למה אתה לא עושה את זה ובורח? אתה יודע מה מחכה לך כאן?"

אייזן משך בכתפיו. "אייזן להרוג שני רעים. אייזן לבוא במשטרה להגיד מה קרה. אתה איש טוב, למה אייזן בורח?"

הם לא אמרו שהוא הסגיר את עצמו, חשב פרנץ. השוטרים הממזרים האלו רצו להתגאות בכך שלכדו רוצח של שני אנשי אס־אס. "תשבור אותה, בוא נראה," הצביע פרנץ על השרשרת. אייזן תפס בידיו שתי חוליות סמוכות בשרשרת וסובב אותן במהירות בכיוונים נגדיים הלוך ושוב, תוך כדי משיכה. פניו האדימו, אך לאחר כדקה התנתקו החוליות. הוא הרים את מבטו לעיניו של פרנץ וחייך. "אייזן להיות הרבה חזק," אמר.

פרנץ הסתיר את התפעלותו וחזר לחקירה. "למה הרגת אותם?"

"הם לקחת שני חתולים תינוקים, לקשור זנב אחד לשני עם חבל ולהדליק חבל עם אש. אייזן לנסות לכבות אש עם ידיים והם לקפוץ על אייזן עם מקלות ולהרביץ. חתולים קטנים הרבה לפחד ולצעוק לאמא שלהם. אייזן רוצה לעזור, אז אייזן לתפוס רעים בצוואר ולדפוק להם ראש אחד בשני ואז מכבה אש."

אייזן פשט את כפות ידיו הגדולות והראה את סימני הכוויות שניכרו בהן. "אחר כך אייזן לתת לחתולים תינוקים מים, למצוא אמא שלהם ולבוא למשטרה."

"הרגת את שניהם במכה אחת?"

"כן, ראש שלהם לא קשה כמו לב שלהם."

פרנץ שתק דקה ארוכה. "למה אמרת שאני איש טוב?"

"אבא של אייזן לא לתת אייזן גודל עם אנשים, רק בחצר עם חזירים ותרנגולות וכלבים. אייזן ללמוד לדבר עם חיות. לא עם פה, עם עיניים. אייזן להסתכל לחיה בעיניים וככה לדבר עם איתה. גם לבנאדם בפנים שלו יש חיה. אפשר לראות חיה רק בדרך עיניים. אייזן לא לדבר טוב עם אנשים, הם לצחוק שפה שלי, אבל אייזן לדבר עם חיה בפנים של בנאדם. אם חיה טוב - בן אדם טוב."

שוב הכריעה הסקרנות את החוקר. "יש חיות טובות וחיות רעות?"

"בטח יש. יש אריה טוב, סוס טוב, ויש גם רעים. גם שפן יכול עושה רע. אבל אנשים הכי הרבה."

האם הוא מין רדאר אנושי שיודע לקרוא את נפש האדם, את האמת שלו? אם כן, אני ממש צריך אחד כזה כאן לידי, אמר פרנץ בלבו. "אתה יכול לדעת מתי בן אדם משקר?"

"בן אדם רק לשקר עם פה, חיה שלו לא לשקר, אף פעם לא משקר. אם אתה לדבר איתה, לא איתו, אתה לדעת אם בן אדם לשקר. אייזן גם לפעמים יודע מה בן אדם לחשוב."

"תן לי דוגמה, מר אייזן, על מה אני חושב?"

"יש אריה טוב, סוס טוב, ויש גם רעים. גם שפן יכול עושה רע. אבל אנשים הכי הרבה"

אייזן מיקד את עיניו הירוקות בעיניו של פרנץ. "אתה לחשוב אייזן בנאדם טוב." הוא שתק רגע ואז חייך. "אתה רוצה אייזן קרוב אותך, אייזן עוזר אותך." הוא שתק שוב, "אבל אייזן לא יודע איך יכול עוזר אדון שוטר," הוסיף בנימה עצובה.

כן, לעזאזל, זה אוצר בידיים של חוקר טוב, חשב פרנץ. הוא מזהה מתי משקרים לו. הוא אמנם חיסל שני אנשי אס־אס, אבל טוב לכולם שהם אינם עוד. אלוהים יודע שאני זקוק לשומר ראש הגון שיגן עליי מפני הפושעים, אך בעיקר מעמיתיי באס־אס שעלולים יום אחד לגלות מה אני באמת חושב עליהם, ומי היה אבי החורג.

"אתה יודע לנהוג?"

"כן, אייזן נוהג כל משאית ומכונית בצירקוס."

מוחו של פרנץ עבד במהירות. הוא חשב על דרכים לגייס את אייזן לארגון. ידע שהוא מהמר על חייו במקרה של כישלון, אך סמך על תחושת הבטן שלו. הוא חייב לעצמו הוכחה נוספת. "הבט בי שוב, מה אתה רואה?"

"אתה לרצות משהו, אבל לפחד."

פרנץ החליט לקפוץ למים. "תסתכל לי בעיניים ותגיד, בזמן שהשניים שהרגת קשרו את זנבות החתולים, הם אמרו משהו?" 

אייזן הביט לתוך עיניו של החוקר, כמו מנסה ללמוד מהן לְמה התכוון. "אדון שוטר רוצה להציל אייזן, אבל למה אדון שוטר לפחד, אייזן לא להבין."

"לא חשוב אם תבין, אמרת שאני איש טוב, אז תאמין בי, זה מה שחשוב. תסתכל לי שוב בעיניים ותענה. האם מישהו מהם אמר משהו על הפיהרר כששרף לחתולים את הזנב?"

אייזן שב והביט בעיניו של איש הגסטפו ואז חייך. "כן, הגבוה להגיד לשני בוא לשרוף לפיהרר שוונץ, והשני לצחוק."

"אתה תזכור את התשובה הזאת, אייזן?"

"זה מה להיות אמת, אדון, בגלל זה אני להרביץ ראשים שלהם ביחד! חתולים לא חשוב אייזן."

"אם מישהו בעל יכולת כמו שלך היה מביט לך בעיניים, מה הוא היה אומר?"

"אייזן ללמוד עכשיו משקר, אבל אף חיה, גם לא חיה של אייזן, יודעת משקר, אדון שוטר."

הרעיון שעלה במוחו של פרנץ הבשיל להחלטה. הוא יוסיף סעיף בדוח שעמד לכתוב על לכידתה של מחתרת יהודית שפעלה בברלין. יכתוב שם שאייזן בטון שמע את שני הקושרים מתכננים להבעיר אש במגוריו של הקנצלר והרג אותם במו ידיו משום נאמנותו לרייך ולמפלגה. הוא הבין כמובן שקשירתם למחתרת היהודית מופרכת, אולם קשר זה יצדיק את החשיבות המופרזת שהַנהגת האס־אס ייחסה למחתרת. בסיכום הדוח יבקש להעניק למר בטון דרגת אונטרשארפיהרר בגסטפו, וכך יוכל זה לשמש נהגו ושומר הראש האישי שלו.

פרנץ קרא לשוטרים שנדהמו לראות את השרשרת השבורה. "שחררו אותו, שלחו אותו למקלחת, תשיגו לו מדים בגודל שלו ותחזירו אותו אליי. שלחו לכאן את השליש."

פרנץ שמידט ידע שהוא הולך על חבל דק. אך הוא האמין לאייזן, ותחושות הבטן שלו לא הטעו אותו מעולם. הוא רק לא ניחש כמה מהר תחושת הבטן הזו שלו תעמוד במבחן.

"הצחוק", מאת דני פרומצ'נקו. הוצאת כנרת-זמורה-דביר, 254 עמודים