נוה דרומי היא אשת תקשורת ופובליציסטית המופיעה בערוץ 14, כותבת טורי דעה בידיעות אחרונות ומשמשת ככתבת מגזין סוף השבוע של mako. בספרה החדש "פרחים בקנה", מתארת מדריכת השריון לשעבר, ומנהלת פורום המזרח התיכון ישראל בהווה, כיצד אג'נדות רדיקליות שינו את פניו של צה"ל.
"המשפחה נענשה דיה"
באוקטובר 2014 נורה מטווח אפס הפעיל החברתי-פוליטי ולימים חבר הכנסת יהודה גליק. מחבל ירה בו ונמלט, וגליק התנדנד בין חיים למוות בבית החולים. בשעות שלאחר הירי איתרו כוחות הביטחון את המחבל, ובחילופי האש ביניהם הוא נהרג. צה"ל רצה להרוס את ביתו וארגוני השמאל מיהרו לעתור לבית המשפט. במהלך הדיון בנוגע לעתירה הובא לפתע פרט מידע ששינה את התמונה – גליק יצא מכלל סכנה וכבר אין חשש לחייו. העובדה הזו הכריעה את הכף, כפי שכתב השופט אמנון רובינשטיין בפסק הדין:
רובינשטיין קבע שמרגע שהתברר שגליק לא נהרג אלא 'רק' נפצע, תהא זו "חוסר מידתיות" להרוס את בית משפחת המחבל. בתגובה, ביקשה מערכת הביטחון לשנות את צו ההריסה בצו לאטום את חדרו של המפגע. בית המשפט ראה במעשה הזה, המתון יותר, ביטוי הולם לכך שלפיגוע ללא אבידות צריך להתייחס אחרת:
הסיפור של יהודה גליק הוא קצה הקרחון בכל הקשור להתערבות בית המשפט בהחלטות צה"ל להרוס בתי מחבלים. את הפרקטיקה של הריסת בית כאמצעי למניעת טרור ירשה ישראל מהמנדט הבריטי: היה זה צעד הרתעתי שהבריטים אימצו במלחמתם בבורים (דרום-אפריקאים לבנים) באפריקה ובשנות המנדט הבריטי בארץ ישראל, נגד הטרור הערבי מחד ונגד פעולות המחתרות העבריות מאידך. מי שאחראי על "ייבוא" הרעיון לישראל הוא משה דיין, ששירת בצבא הבריטי בשנות ה-30 וראה שהריסת בתים מתפקדת כפעולה יעילה ביצירת הרתעה ומניעת טרור. ההיתר להריסה עוגן בסעיף 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום):
"(1) מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לטובת ממשלת ישראל כל בית, מבנה או קרקע שיש לו טעם לחשוד בהם שמהם נורה נשק-אשכל-שהוא שלא כחוק, או שמהם נזרקו, פוצצו, התפוצצו או נורו באופן אחר פצצה, רימון-יד או חפץ נפיץ או מבעיר כל-שהם שלא כחוק, או כל בית, מבנה או קרקע השכונים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים או עבירה שעליה נדונים בבית-משפט צבאי;
ומשהוחרמו בית או מבנה או קרקע כל-שהם כנ"ל, שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה, כרוכות אלימות או הטלת אימה רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה או כל דבר הגדל על-פני הקרקע."
החל ממלחמת ששת הימים השתמשה ישראל בפרקטיקה של הריסת בתים, כאשר באותן שנים בג"ץ כמעט ואינו התערב. נקודת המפנה החלה עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992, שבעקבותיו הוגשו עתירות רבות יותר לשולחנו של בית המשפט העליון נגד הריסת בתים, וזה מצידו החל לקבלן באופן חלקי או מלא. את הירידה בכמות הריסת הבתים מאז 1992 ניתן לראות בטבלה המצורפת שנלקחה מתוך אתר "בצלם". העלייה בכמות ההריסות בין 2002 ל-2004 קשורה לאינתיפאדה השנייה ולמבצע "חומת מגן" אליו יצאה ישראל.
עם "החזרה לשגרה" וסיום חומת מגן, חלה שוב האטה דרסטית בקצב הריסת הבתים.
מה שמנע מבג"ץ לבטל לחלוטין את תקנה 119 הוא עקרון "שמירת הדינים". "שמירת דינים" הוא סעיף שהתווסף לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מתוך מטרה להקטין התנגדויות לחוק, והוא קובע כי: "לא תהיה פגיעה בתוקפה של חקיקה שהייתה קיימת בעת קבלת חוק היסוד". כלומר, חוקים שנחקקו לפני חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יהיו מוגנים בפני שינויים שחוק היסוד עשוי לשנות. סעיף זה הוכנס, בין השאר, כדי להפיג את חששות מתנגדי החוק, ומכוחו, תקנה 119 נשארה על כנה.
המתנגדים להריסת בתים כאמצעי למאבק בטרור טוענים שזהו אקט המנוגד לזכויות האדם האוניברסליות. לא רק שזו ענישה קולקטיבית ולא מוסרית, אלא שגם מידת האפקטיביות שלה מוטלת בספק.
אך המציאות מוכיחה דווקא את צדקתם של התומכים. אחד מבכירי הפרקליטות הצבאית סיפר לי בשיחה עמו כי אלפי עדויות שנאספו מצביעות על כך שבני משפחה של מחבלים או של סייעני פיגועים פנו מיוזמתם למערכת הביטחון ומסרו שמות של בני משפחתם כדי להימנע מהרס ביתם. למשל, המחבל שאדי אחמד מטאוע שרצח ב-2015 את הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל בדרום הר חברון, נתפס לאחר שאביו הסגיר אותו מחשש שיהרסו את בית המשפחה. בשנת 2016, עלי אבו-חאמד תקף את צביקה כהן, מאבטח בקניון מודיעין בגרזן ופצע אותו אנושות. דודו של אבו-חאמד הסגיר אותו לכוחות הביטחון כדי להימנע מהריסת ביתם.
הטענה לפיה הריסת בתים היא כלי יעיל בארגז הכלים של המאבק בטרור, מקבלת תימוכין גם ממחקרים אחרים. חוקרים מארצות הברית שהתעמקו בנושא הגיעו למסקנה שהריסת בתים כאמצעי ענישה מצליחה להרתיע, בייחוד באזור הגיאוגרפי בו התרחשה ההריסה, ובפרק זמן של חודש לאחר ההריסה. החוקרים מציינים שאחרי הריסת בית לצורך ענישה, ישנה ירידה של 11.7% ביציאה לפיגועים. אוהד חמו, כתב ערוץ 12, גם הוא התבטא בעבר באומרו כי בראיונות ושיחות שלא מול המצלמה, אמרו לו פלסטינים שהאמצעי של הריסת בתים אכן מרתיע אותם.
בעקבות המחלוקות העזות בנושא והלחץ של בג"ץ החליט הרמטכ"ל יעלון ב-2005 להקים ועדה צה"לית בראשות האלוף אודי שני שתבחן את יעילות הפרקטיקה. לוועדה הגיעו עשרות דוגמאות קונקרטיות למחבלים שנמנעו מלבצע פיגוע כי חששו שביתם ייהרס. מהצד השני הובאה העובדה שמספר הפיגועים לא ירד בעקבות הריסות הבתים וכי ההריסות יוצרות שנאה רבה יותר ומוטיבציה רבה יותר לבצע פיגועים. את ההחלטה שהתקבלה לבסוף תיאר מי שהיה סגן שר הביטחון, הח"כ זאב בוים:
"לפני למעלה מארבעה חודשים החלה עבודת מטה מקיפה, ביוזמת הרמטכ"ל רב-אלוף משה יעלון, לבחינת מדיניות הריסת בתי מפגעים. העבודה כללה, בין היתר, הקמת ועדה בראשות ראש אגף התקשוב, האלוף אודי שני, לבחינת הסוגיה. עם סיום עבודת הוועדה אישר שר הביטחון שאול מופז את המלצת הרמטכ"ל, כי נכון יהיה לשנות את המדיניות בנושא הריסת בתי מפגעים ולהפסיק לעשות שימוש בסמכות להרוס את בתיהם לצורך הרתעה. עם זאת, מערכת הביטחון הבהירה כי אם ישתנו הנסיבות באופן קיצוני, נשוב ונשקול את המדיניות בעניין...
מכוח סמכות זו נהרסו על-ידי כוחות צה"ל בתיהם של מפגעים שהשתתפו באופן יזום ופעיל בפעילות טרור. המטרה היתה להרתיע מחבלים פוטנציאליים מביצוע פיגועים. הצורך להשתמש בכלי זה של הריסה במסגרת לחימה בטרור נשקל מעת לעת ובהתאם לנסיבות, לאור ההערכות באשר להיקף הטרור והאפקטיביות של צעד חמור זה וצעדים אחרים שבהם ניתן לעשות שימוש במסגרת הלחימה בטרור. כאמור, נכון להיום הוחלט להפסיק שימוש באמצעי זה, אך נשוב ונבחן מעת לעת את הצורך בו בהתאם להתפתחויות בשטח."
הח"כ נסים זאב התבטא בחריפות וטען שהמניעים להחלטת הוועדה הם פוליטיים:
הקושי של וועדת שני היתה להסביר מהי "השפעה הרתעתית". למרות העדויות הרבות לכך שהריסות בתים מרתיעות מחבלים, קשה היה לתמוך בהן בצורה מדעית ולציין בצורה מדויקת, למשל, כמה מחבלים הורתעו מהפרקטיקה הזו. זו אחת הסיבות שהוחלט "לרענן" את הרכב חברי הוועדה: בתחילה היא הורכבה כולה מאנשי ביטחון ומודיעין, אך זה יצר "בעיה" כיוון שהגורמים האלו חזרו על הטיעון שהריסת בתים זו פרקטיקה יעילה, ולכן צורפו לוועדה מגוון "אנשי רוח" ואקדמאים כמו הסופר אלי עמיר.
השקופית הבאה לקוחה מתוך המצגת של מסקנות ועדת:
הוועדה הבינה שהתנגדות לצעד שנועד להרתיע מחבלים לא תתקבל, ולכן החליטו להגדיר את הריסת הבתים כ"עונש", לא הרתעה. כמו כן, טענו חברי הוועדה, בפעולת הריסת הבתים יש ממד של "ריצוי" הציבור. מסגור ההריסות כ"עונש" ו"ריצוי הציבור" הפך אותן למשהו שהרבה יותר פשוט להתנגד אליו.
בוועדה בחנו לא רק הריסות שהתבצעו אחרי שאחד מבני הבית ביצע פיגוע אלא גם הריסת בתים שנבנו בדרכים בלתי חוקיות. כשבחנו את שתי התופעות יחד, החליטו חברי הוועדה שהיד על ההדק קלה מדי ושהריסת בתים במהלך לחימה הפך להיות כלי מובן מאליו. חברי הוועדה ציינו שיש יותר הריסות של בתים לא-חוקיים של ערבים מאשר של יהודים, ולהבנתם זה נתון שמחזק את ההנחה שהפרקטיקה היא למעשה פרקטיקה של "ענישה" כמענה ללחץ ציבורי.
אציין שוועדה לא ידעה להגיד אם אי-הריסת הבתים מפחיתה את אירועי הטרור, כיוון שגם את זה קשה להוכיח במספרים. כלומר, לוועדה לא היו נתונים לגבי כמה פיגועים נמנעו בזכות הריסות בתים וגם לא לגבי כמה פיגועים נמנעו בזכות ההימנעות מהריסת בתים. חברי הוועדה (בהרכב החדש) הגיעו למסקנה שהפעילות המבצעית השגרתית מכהה את הרגישויות של החיילים והמפקדים, ושהריסת בתים תוביל לבניית בית לאומי לעם הפלסטיני. שתי המסקנות האחרונות מספרות מה קרה לוועדה שהוקמה והורכבה כולה מאנשי מערכת הביטחון, אך הגיעה למסקנות ה"לא נכונות" ולכן אוישה באנשים שיובילו אותה למסקנות שתלויות באג'נדה ולא בביטחון. את הרוח הזו ניתן להבין מהשקופיות הבאות מתוך מסקנות ועדת שני:
בהמלצות שהגישה למקבלי ההחלטות, ראתה הוועדה בעדיפות משנית את השיקול הביטחוני בהריסת בתים, והעדיפה להתמקד בהיבט האנושי. עד היום, לא פורסם כי בשלב מסוים צורפו חברים חדשים לועדה, כאלו שמגיעים מעולם תוכן שאינו בהכרח קשור לביטחון. למעשה, בדו"ח של הוועדה צוינו רק השמות של אנשי מערכת הביטחון ו"צונזרו" שמותיהם של האחרים (בשקופית מטה). ועדה שהייתה אמורה להגיש דו"ח מקצועי בנושא בעל חשיבות עליונה סיימה עם דו"ח על השחתת ערכי צה"ל, ומערכת הביטחון קיבלה את ההמלצות.
ב-9 בדצמבר 2018 נפצעה בפיגוע ירי שירה איש-רן, שהיתה בשבוע ה-30 להריונה. התינוק יולד בניתוח חירום ובמשך שלושה ימים נאבקו הרופאים על חייו עד שנפטר, לא לפני שהוריו נתנו לו את השם הסמלי: עמיעד ישראל. בפסק הדין לגבי ביתו של המחבל היורה כתב, בניגוד להמלצות ועדת שני, השופט ניל הנדל:
אלא שדבריו של הנדל אינם משקפים את הלך הרוח "הבג"צי" שלא פעם נותן עדיפות לשיקולים "מוסריים" על פני שיקולים ביטחוניים, בדומה לוועדת שני. שנה וחצי לאחר מכן, בדיון על הרס ביתו של המחבל שהרג את החייל עמית בן-יגאל במאי 2020 (האמצעות השלכת בלוקים מגג הבית), איש לא שעה לדבריו של הנדל ודעת הרוב קבעה כי בית לא ייהרס. השופט מני מזוז כתב בפסק הדין:
חברו לדעת המיעוט, השופט ג'ורג' קרא כתב כי:
השופט קרא לא מזדעק שטרור נגד יהודים הפך לדבר שבשגרה שמצריך פעולות הרתעה, אלא שהריסת הבתים היא שהפכה לשגרה ושזו הבעיה. כמו כן, הישענות על הערכתם המקצועית של גורמי הביטחון איננה "עניינית", אם כי לא ברור איזה סוג של מומחים הוא מעדיף לשמוע.
קשה למצוא מדינות מערביות המתמודדות עם איומים הדומים לישראל. למעשה, אין עוד מדינה כזו, ועדיין אפשר לשער מה יהיה יחסן של מדינות אחרות לנושא של הריסת מבנים משום שחלקן נוקטות בפרקטיקה זו בצורה כזו או אחרת. בפאלוג'ה שבעיראק למשל, חיילי המארינס הרסו מבנים ברגע שזיהו משם ירי לעבר כוחותיהם, לרבות הרס מסגדים, ולא רק בתי מגורים. בחוק הצרפתי, עומדת למדינה האפשרות להפקיע מאדם שהורשע בטרור את כל רכושו, כולל נכסי נדל"ן, כך שהוא יוותר ללא דבר. יתרה מכך, המדינה יכולה למכור את נכסיו ולהעביר את ההכנסות מהם לקרן למאבק בטרור.
בג"ץ אמנם מאפשר לישראל "יד חופשית" יותר בהריסת בתים בכל הקשור להריסת בתים תוך כדי לחימה, כפי שהיה בימי האינתיפאדה השנייה, אך בשגרת החירום שצה"ל נאלץ לפעול בה זוהי פרקטיקה שבג"ץ לא פעם מוציא ממנה את העוקץ ומסרס את הגורם המתריע שלה.
במאמר שכתב ב-2017 מתאר העיתונאי נטעאל בנדל כיצד בג"ץ, בפסיקותיו, צמצם את שיקול הדעת של צה"ל בכל הנוגע להריסות הבתים. התחקיר של בנדל סוקר את גורלם של צווי הריסה לבתי מחבלים בין השנים 2014-2017 החל מתאריך חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים בגוש עציון ורצח סנ"צ ברוך מזרחי בדרום הר חברון – שני אירועים שהובילו לעלייה בהוצאת צווי ההריסה.
צו הריסה הוא הצעד הראשון בדרך הארוכה המובילה להריסת בית. עם הוצאת צו הריסה לבית של מחבל, מוציא ארגון זכויות האדם "המוקד להגנת הפרט" עתירה המבקשת לבטל את הצו. כזכור, היות ותקנה 119 נחקקה לפני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על פניו היא אמורה "לגבור" עליו, אך שופטי בג"ץ מצאו דרך לעקוף אותה ולצמצם את צווי ההריסה מהריסה מלאה של הבית לאטימה או הריסה חלקית, בשם ההגנה על זכויותיהם של בני משפחת המחבל ועקרון המידתיות. למשל, אם למפגע יש ילדים, או אם בני המשפחה לא ידעו על כוונתו של המחבל, יראו בכך חלק משופטי העליון עילה מספיק לביטול ההריסה המלאה, על אף שהצמצום הזה לא מופיע בתקנה 119. כפי שכבר ראינו במקרה של גליק, גם למצבו של הקורבן יש השפעה על החלטת בית המשפט. לפי בנדל, "קבעו השופטים כי היקף ההריסה ייקבע בין השאר על פי חומרת הפיגוע, צמצום שאינו מופיע בתקנה".
צה"ל לומד ומפנים: הנדל קובע שבפיגועים שהתבצעו בירושלים בהם הקורבנות "רק" נפצעו, צה"ל בכלל לא הגיש צווי הריסה. בנוסף, "בהתאם למדיניות הצמצומים של בג"ץ, נאלצו מהנדסי צה"ל למצוא פתרונות למגבלות: הריסות באמצעות פיצוצים הפכו להריסות באמצעות דחפור, משם עברו להריסות ידניות שאינן פוגעות בשלדת הבית, ומשם לאטימה". גם האטימה איננה אטימה מוחלטת אלא "אטימה הפיכה", כלומר אטימה שמאפשרת לשחזר בקלות יחסית את מה ש"נהרס". היא נולדה בעקבות ביקורת של השופט יצחק עמית ב-2016 על המחיר הכספי של הריסת בתים, והובילה לכך שצה"ל משתמש בקצף מיוחד שאולי יותר זול, אבל גם קל יותר להסרה.
בסופן של כל ההתערבויות המשפטיות – הקשר בין תקנה 119 המקורית לבין האטימה החלקית הקלילה של ימינו הוא קלוש עד מאוד.
"פרחים בקנה", נוה דרומי | הוצאת סלע מאיר | 238 עמודים | מחיר: 48 שקלים חדשים