שנות השלושים של נינה דין לא ממש מקיימות. הקריירה שלה עדיין משגשגת, אבל בן הזוג הפך לאקס, חברותיה נוטשות אותה לטובת מגורים בפרברים, והוריה מזדקנים בקצב מבהיל. היא מבינה שכל מה שחשוב לה הולך ונעלם, והיא לא רוצה להישאר לבד. כשהיא נרשמת לאפליקציית היכרויות, היא מוקסמת מהשפע המסחרר, אבל עד מהרה היא לומדת על בשרה את הכללים של העולם החדש והאכזר. ואז מגיע מקס.
הוא בחר באיזה פאב ניפגש. הוקל לי מאוד. מאז יום ההולדת שלי, בסדרה של יציאות והתכתבויות במייל, לולה העבירה לי קורס מזורז בעולם הדייטים המודרני והכינה אותי לכל האכזבות שמצפות לי. אחת מאלה הייתה גברים שלא מסוגלים לבחור או אפילו להציע איפה להיפגש. כל הגישה האדישה, ילדותית, ה"לא מוכן להזיז את התחת שלי", "מתמחה חסר תועלת שלא יודע אפילו להשתמש במדפסת", ממש הוציאה לי את החשק. לולה אמרה לי להתגבר על זה כי אחרת אני לעולם לא אצליח לצאת לדייט ואבלה את שארית חיי ברביצה נטולת סקס על הספה ושליחת ההודעה "הֵיי, אתה פנוי מחר? מתי? איפה בא לך?" שוב ושוב באפליקציה, לגברים שבחיים לא אזכה לפגוש.
מקס הציע מקום מפגש אחרי פחות משעה של התכתבות. "פאבים שכונתיים של זקנים נשמע טוב?" הוא שאל.
"זה הסוג האהוב עליי," עניתי. "אף אחד כבר לא מוכן לצאת איתי למקומות כאלה."
"לגמרי."
"כשהיינו סטודנטים כולם מתו על המקומות האלה, אבל עכשיו הם כבר לא, כי אין להם יותר חוש הומור."
"נראה לי שאת צודקת," הוא ענה. "אולי הם פשוט פוחדים שהם הופכים להיות זקנים בעצמם ובגלל זה הם כבר לא אוהבים פאבים של זקנים."
"אולי פאבים של זקנים מתאימים רק לאנשים בקצוות של הרגלי השתייה. צעירים שהולכים אליהם באירוניה ופנסיונרים שהולכים אליהם כי הם אוהבים את זה," הקלדתי.
"ובינתיים אנחנו תקועים באזור הדמדומים של מקומות שקוראים לעצמם בר-מסעדה ומגישים נקניקיות בבצק ב-9 פאונד."
"בדיוק."
"בואי ניפגש בחמישי בשבע, ב'מוסד' בארצ'וויי," הוא כתב. "יש שם לוח חיצים ובעלים אירי זקן. הכי רחוק שאפשר מנֶגרוֹני ומגופי תאורה מעוצבים."
"מושלם," כתבתי לו.
"ויש שם גם רחבת ריקודים שאני יכול לסובב אותך עליה אם הכול ילך לפי התוכנית."
הייתי פעילה בלינקס כבר שלושה שבועות, אבל הדייט שלי עם מקס היה הדייט הראשון שקבעתי. ולא כי לא ניסיתי. בסך הכול ניהלתי עשרים ושבע שיחות עם עשרים ושבעה גברים במקביל. זה אולי נשמע הרבה, אבל בהתחשב בכך שבשלב הזה ביליתי באפליקציה בערך ארבע שעות בכל יום ואישרתי מאות רבות של גברים, נראה לי די עלוב שרק עשרים ושבעה גברים אישרו אותי בחזרה. שאלתי את לולה אם זה נורמלי. היא אמרה שכן והוסיפה שמספר ההתאמות שלה ירד בחצי ביום שמלאו לה שלושים, כי הרבה גברים מגבילים את טווח הגילים שהם מחפשים לשלושים ומטה. היא אמרה שברגע שהיא הבינה את זה, היא הפסיקה להתרגש ממספר ההתאמות הנמוך שלה. בתקופה מסוימת, אמרה לי, היא התחילה לסרוק שרשורי הודעות בפורומים כי הייתה בטוחה שמישהו "מפיץ עליה שמועות" באינטרנט, מכפיש אותה מאחורי גבה ומרחיק ממנה גברים. תיאוריית ה"שמועות בדארק ווב" של לולה נראתה לי כמו פרנויה די מגלומנית, אבל אז נזכרתי שכבר הרבה שנים היא בטוחה שהיא הולכת למות ב"התנקשות" ולא היה לי לב להגיד לה שמתנקשים רק באנשים מפורסמים. בני אדם מהשורה סתם חוטפים כדור במקרה.
מקס איחר בעשר דקות. אני שונאת שמאחרים. איחור זה הרגל אנוכי של אנשים משעממים שמנסים להיראות מעניינים יותר אבל אין להם סבלנות ללמוד נגינה באיזשהו כלי
בימים הראשונים נשביתי בקסמיה של לינקס. האפליקציה כבשה אותי. הרגשתי שניצחתי את השיטה של כל הדבר הזה שנקרא רומנטיקה – הנה, ממש בכף ידי, אינספור גברים נאים ומעניינים רק מחכים שאפנה אליהם. במשך שנים האמנתי שלמצוא אהבה זה מסע מפרך שדורש סבלנות, תזמון נכון ומזל. פעם חשבתי שאין ברירה אלא ללכת לאירועי פופ-אפ איומים ולחנויות ספרים ייחודיות; לסרוק ללא הרף את הקהל בחתונות וברכבת התחתית; ליזום שיחות עם מטיילים אחרים בכל נסיעה לחו"ל; לצאת לבילוי ארבעה ערבים בשבוע כדי לשפר את הסיכויים שלי. אבל עכשיו לא היה עוד צורך להשקיע שעות ולתכנן אסטרטגיות כדי לפגוש גברים – הפקטור של הזמן כבר לא היה רלוונטי. בניגוד למה שחששתי, לא הייתי צריכה לפנות זמן ביומן כדי למצוא בן זוג – יכולתי לעשות את זה תוך כדי צפייה בטלוויזיה.
לולה אמרה לי שהתגובה שלי נורמלית לגמרי בשביל מישהי שמשתמשת בפעם הראשונה באפליקציית היכרויות – והוסיפה שהערפל החלומי הזה יתפוגג בעוד כמה שבועות ויפנה את מקומו לדכדוך קיומי, עד שבשלב מסוים אתייאש ואמחק את האפליקציה, בעוד שלושה חודשים בערך. היא אמרה שככה זה נמשך עד שמכירים מישהו. לולה חיפשה בן זוג באפליקציות במשך שבע שנים לסירוגין.
היא גם הזהירה אותי שהשיטה של האפליקציה ללכוד משתמשים חדשים היא להציג להם את ההיצע הכי מפתה מייד בהתחלה. היא הייתה משוכנעת שעומד מאחורי העניין הזה איזה אלגוריתם – בחודש הראשון באפליקציה, המשתמשים החדשים רואים רק את האנשים שקיבלו הכי הרבה לייקים, ואחרי שהם מתמכרים, האפליקציה זונחת אותם לאנחות יחד עם כל שאר המשתמשים הממוצעים. היא אמרה שזה עובד כי את תמשיכי לסנן את הרפש האנושי עוד ועוד, כי תמיד תהיה לך תקווה שתמצאי שוב את תיבת האוצר.
רוב ההתכתבויות שלי בלינקס היו שיחות עצלות, חמקמקות וחסרות עומק כמו משב רוח קיצי. הן תמיד נפתחו במשפט הסולידי: "הֵיי! מה נשמע?" או באמוג'י של יד מנופפת. התגובה הגיעה כעבור שלוש שעות לפחות; שלושה ימים היו פרק זמן נפוץ יותר. וההמתנה מעולם לא זיכתה אותי בתשובה איכותית. "סורי, היה לי עומס בעבודה, ספרי בישול, מגניב. אני בנדל"ן." זה כל מה שקיבלתי אחרי השתיקה הממושכת. השיחות באפליקציה נסבו במידה רבה סביב ימות השבוע – איך עובר עלייך היום? מה את עושה בשלישי? איך יום חמישי שלך בינתיים? מה את עושה בסוף השבוע? – וכל השאלות האלה אף פעם לא היו רלוונטיות, כי היום שהוא שאל עליו או שאני תהיתי לגביו זכו להתייחסות שבוע שלם אחרי שהתרחשו כבר.
עד מהרה זיהיתי צרה נוספת, שונה מאוד, אבל בולטת מאוד. הצרה הזו הייתה גברים שקראתי להם ביני לבין עצמי "בני זוג על פני השטח". בן זוג על פני השטח השתמש בפרופיל שלו כדי ליצור מראית עין של אדם ללא רבב, רציני, שאפשר לסמוך עליו. תמיד הייתה לו תמונה עם תינוק של חבר או גרוע מזה, תמונה של עצמו מוריד טפט או משייף רצפה בלי חולצה. הפרופיל שלו תמיד כלל משפטים אגביים לכאורה כמו "מחפש את האחת" או "הערב המושלם שלי? להתכרבל על הספה מול סרט של סופיה קופולה". הם ידעו בדיוק מה הם עושים ואני לא האמנתי לאף מילה שלהם.
מי שהיו חסרי תועלת באותה מידה, אבל זכו ממני למעט יותר הערכה, היו הגברים שאמרו את כל האמת בפנים והבהירו שכל מה שמעניין אותם זה סטוץ חד-פעמי ולא מעבר לזה. יצא לי להתכתב עם אחד כזה די בהתחלה, מורה ממושקף בבית ספר יסודי בשם ארון. אחרי התכתבות חביבה שארכה חצי שעה הוא שאל אם אני רוצה "לצאת הערב לדייט". זה היה יום שלישי, והשעה הייתה אחת-עשרה וחצי בלילה. שאלתי אותו אם הוא מתכוון ליציאה ממש או שהוא פשוט רוצה שאבוא אליו. "אם את רוצה אפשר לנסות להוריד איזה בירה," הוא ענה בזעף. בזאת באה אל קיצה ההתכתבות שלי עם ארון.
הגברים שהתכתבתי איתם עשו שימוש במגוון עגות וסגנונות פנייה. "ערב צח, גברתי – האם פנייך אל הפאב בשבת שמשית זו?" כתב לי אחד מהם. "אם מוזיקה היא מזון האהבה, שתתנגן לנצח, אבל אם אישה שכותבת על אוכל אוהבת גם אהבה וגם מוזיקה – מה דעתך שנצא לרקוד בשבוע הבא?" כתב לי אחר בניסוח חידתי סתום שהזכיר לי את שאלות המתמטיקה במבחני הקבלה לאוניברסיטה (לשיוואני יש עשרה תפוזים, אם שיוואני תוותר על תפוזים בשווי הערך הריבועי של מספר התפוזים ברשותה, כמה תפוזים יישארו לה?). זה היה סגנון פיתוי ייחודי שטרם נתקלתי בו – מהורהר ונוסטלגי, חסר פשר ומשונה. עמום ונטול הומור.
והיו גם גברים שבחרו להבליט את השפה הדלה שלהם. "את מאנגליה??" ירה לעברי מכונאי בעל שיער אדמוני. חלק מההודעות שקיבלתי מגברים היו ארוכות, מייגעות, מין זרם תודעה חסר מעצורים, ברבורים בסגנון: "הֵיי מה קורה בדיוק התקלחתי במים קרים איזה מעצבן עוד פעם התקלקל הדוד!! טוב לא משנה יוצא עכשיו לקנות קפה אולי כבר אקח גם סנדוויץ' בייקון חיים רק פעם אחת לא. אחרי זה אני הולך לשחות קבעתי לשתות משהו עם חבר שלי צ'רלי אבל הוא לא מצא בייביסיטר לכלב, הפאב שרצינו ללכת אליו לא מכניס כלבים איך היום שלך בינתיים XX." גבר אחר כתב לי, "התרשמתי מאוד מהפרופיל, נינה," כמו איזה מנהל בית ספר בטקס חלוקת תעודות.
הקטגוריה הכי עצובה של גברים הייתה הגברים שנשארו מאחור. הם עצמם לא היו מודעים לרושם המלנכולי שהם מותירים. הם בדרך כלל היו בסוף שנות השלושים או בתחילת שנות הארבעים לחייהם, והיו להם חיוכים רחבים שעמדו בסתירה למבט המיואש שהיה להם בעיניים
ככל שנתקלתי ביותר ויותר עמודי פרופיל, כך גיליתי עוד ועוד מיני אדם שלא ידעתי על קיומם. גברים שנורא התלהבו מכך שהם ביקרו פעם בלאס וגאס. גברים שהיו אובססיביים לכך שהם גרים בלונדון ועוררו בי חשש שבמקום ללכת בדייט הראשון לפאב או למסעדה, הם ייקחו אותי לטפס על כיפת המילניום או לעשות סנפלינג מהמבנה של מוזיאון הטבע. שוב ושוב נתקלתי בפריקים של פסטיבלים ומסיבות – בחור שעבד במחשבים ביום והתאפר עם נצנצים בערב. הוא צבר את ימי החופשה שלו והלך כל שנה לחמישה פסטיבלים. היו גברים שגרו על סירות בנהר, עשו להטוטים עם אש, גילו את עולם השרוואלים והתאהבו בו. וכמובן, כל הגברים, מאות גברים, שהעמידו פנים שהם לא ממש יודעים למה הם בלינקס – חלק מהם אמרו שחבר שלהם שכנע אותם ואין להם מושג מה הם עושים פה, כאילו שלהוריד אפליקציה, לבנות פרופיל עם אינספור פרטים אישיים ולהעלות תמונות של עצמך זה משהו שאפשר לעשות בלי לשים לב, כמו לפנות בפנייה הלא-נכונה.
היו גם גברים שהיה חשוב להם להגיד שהם קראו וממשיכים לקרוא הרבה ספרים, ולא רק ספרים של דן בראון – ספרים אמיתיים, ספרים של המינגוויי ובוקובסקי ואליסטר קמפבל. היו המעצבים הגרפיים – אלוהים, כמה מעצבים גרפיים. איך זה שבחיים האמיתיים הכרתי אולי שניים-שלושה מעצבים גרפיים ובאפליקציה נתקלתי בלא פחות מ-350 כאלה?
הקטגוריה הכי עצובה של גברים הייתה הגברים שנשארו מאחור. הם עצמם לא היו מודעים לרושם המלנכולי שהם מותירים. הם בדרך כלל היו בסוף שנות השלושים או בתחילת שנות הארבעים לחייהם, והיו להם חיוכים רחבים שעמדו בסתירה למבט המיואש שהיה להם בעיניים. היו להם תמונות כשושבינים שנושאים נאום בחתונה או מביטים בחרדת קודש בתינוק של חבר בטקס הטבלה. הכמיהה והדכדוך שלהם זעקו לשמיים. הם הופיעו בממוצע אחת לעשרה פרופילים, ובכל פעם שראיתי אותם נשבר לי הלב מחדש.
בשבועות הראשונים שלי בלינקס, ימים של קליקים כפייתיים ימינה ושמאלה, גיליתי פרט שהיה בו-זמנית מנחם ומטריד, והוא שהמין האנושי מתאפיין בחוסר דמיון משווע. אף אחד מאיתנו לא הצליח להבין באמת עד כמה הוא לא מקורי – ההבנה הזאת פשוט הייתה מכאיבה מדי. "אני אוהב לטייל בחיק הטבע" – "גם אני אוהבת לטייל בחיק הטבע". "אני אוהב פיצה" – "אני מחפשת מישהו שיצחיק אותי" –"כל מה שאני רוצה זה מישהו שיקבל את פניי בסוף היום וישכב לידי במיטה". חוסר מקוריות מהסוג הזה. והנה ההוכחה, כל הפרופילים האלה, המתח הדק בין מי שאנחנו באמת למי שאנחנו רוצים שיחשבו שאנחנו. העובדה שכולנו מורכבים מאותם איברים, רקמות ונוזלים ומאותו מעטה של מיליון קלישאות מעולם לא הייתה ברורה יותר. לכולנו היו אותם פחדים ואותן שאיפות; להרגיש שמישהו דואג לנו, להרגיש חשובים, להרגיש שמישהו שומע אותנו וזקוק לנו באופן כזה או אחר. אף אחד מאיתנו לא מיוחד. אני לא יודעת למה קשה לנו כל כך לקבל את זה.
זה מה שידעתי על מקס לפני שפגשתי אותו: היה לו שיער בגוון שבין חול לקרמל, קצר, אבל מספיק ארוך בשביל שיהיה אפשר לראות שיש לו תלתלים רכים ולא ממושמעים. הוא היה מטר תשעים וחמש, בערך שלושים סנטימטר יותר ממני. הוא היה שחום יחסית לאדם עם גוון עור בהיר –העור שלו נשזף בשמש, ומהתמונות בפרופיל שלו עלה בבירור שהוא אוהב להיות בחיק הטבע. עיניו היו בצבע ירוק-טחב ונטו מעט כלפי מטה באופן שגרם לו להיראות טוב לב, ורמז על האפשרות שהוא עושה מדי פעם קניות בשביל שכן בעל מוגבלות. הוא בן שלושים ושבע. הוא גר בקלפטון. הוא גדל בסומרסט. הוא אוהב לגלוש. הוא נראה טוב בסוודרים רחבים עם צווארון גולף. הוא מגדל ירקות בחלקה קטנה סמוך לדירה שלו. אלה תחומי העניין, החוויות והערכים שחלקנו זה עם זה: הביץ' בויז היו הפסקול של הילדות שלנו; שנינו אוהבים כנסיות אבל שונאים את הדת; שנינו נוהגים לשחות באופן קבוע במקורות מים טבעיים; שנינו מסכימים שתות הוא הטעם הכי טעים לגלידה, והכי פחות מוערך, כי הוא פשוט מדי; מקסיקו, איסלנד ונפאל היו בראש רשימת היעדים שאליהם רצינו לנסוע.
הראיתי ללולה את הפרופיל של מקס והיא התלהבה ואמרה שיצא לה "לראות אותו שם", מה שקצת אכזב אותי. בראש שלי, הגברים באפליקציה היו כמו מִנחה מאלת הגורל – בני זוג פוטנציאליים שנבחרו בפינצטה במיוחד בשבילי ("זה לא 'זין פּוֹל גוטייה'," העירה לולה). בזמן שהייתי עסוקה בהתכתבויות עם תמונות של נשמות תאומות בפוטנציה, שכחתי שיש מאות ואלפי נשים אחרות כמוני שמתכננות את עתידן מהספות שלהן ובדרך לעבודה. לולה אמרה לי שזו תגובה קלאסית של מונוגמית תלותית שאף פעם לא באמת יצאה לדייטים ושאם אני רוצה להתקדם לאנשהו באפליקציות היכרויות, אני צריכה להפסיק לקחת ללב. "זה עולם אכזרי," היא הודיעה לי. "אין פה מקום לרגש. את צריכה להיות מחושבת ולדעת בדיוק מה את רוצה. את חייבת להיות חדה ולדעת להילחם. זאת הסיבה שזה עולם של צעירים." היא אמרה לי שהיא חושבת שמקס הוא מין סלבריטי בלינקס, ושכבר יצא לה להיתקל בפרופיל שלו – מסוג הגברים הערמומיים ששגשגו באפליקציות הודות למראה חיצוני משובח וקסם משועתק (פעם היא גילתה שהיא ומישהי שעבדה איתה התכתבו עם אותו אדם: הוא פשוט העתיק והדביק את אותן הודעות לשתיהן). גברים מהסוג הזה לא התחייבו לשום דבר רציני, היא הסבירה לי, כי כל עוד יש להם הצעות, הם ימשיכו להיות רווקים, והם יודעים בוודאות שנשים לעולם לא יפסיקו לאשר אותם באפליקציה.
מקס איחר בעשר דקות. אני שונאת שמאחרים. איחור זה הרגל אנוכי של אנשים משעממים שמנסים להיראות מעניינים יותר אבל אין להם סבלנות ללמוד נגינה באיזשהו כלי. ניסיתי לקרוא את הספר שלי, עדות מפורטת אבל קלה יחסית לעיכול מקוריאה הצפונית, אבל הייתי לחוצה מדי והמבט שלי כל הזמן גלש מהספר בחיפוש אחר מקס עד שלא הבנתי מילה ממה שקראתי.
"הֵיי!" כתבתי לו חמש-עשרה דקות אחרי המועד שקבענו. "אני בפאב. מה אתה שותה?"
"תפסתי לנו שולחן בחוץ כדי שאני אוכל לעשן," הוא השיב. "אבל אשמח לכוס בירה בהירה, תודה." זה עצבן אותי קצת, לא רק כי הוא לא שאל אם אני מעשנת לפני שהחליט לתקוע אותנו בחוץ בערב שהסתמן כקריר למדי, אלא כי הוא בכלל לא כתב לי שהוא יושב בחוץ. הוא ציפה שאעשה סריקה מקיפה של כל המבנה עד שאתקל בו במקרה ורק אז נתחיל את הדייט? כמה זמן הוא כבר מחכה שם? נזכרתי שלעולם הדייטים יש חוקים וכללים משלו, ששני הצדדים צריכים תמיד להעמיד פנים שהם לא קיימים. זה שונה לגמרי מלצאת עם חבר. כמה מוזר זה היה אם לולה הייתה מתנהגת ככה במקרה שהיינו קובעות להיפגש בפאב שהיא הציעה ושאני אף פעם לא הייתי בו.
הזמנתי ג'ין וטוניק ובירה בהירה והצצתי בפעם האחרונה בהשתקפות שלי במראה שמאחורי הבקבוקים, מעברו השני של הבר. שמתי קצת מסקרה כדי לצאת ידי חובה, והפוני שלי התנהג למופת. יצאתי לחצר של הפאב, שהייתה ריקה לגמרי פרט למקס. הוא ישב על ספסל וקרא ספר. שאלתי את עצמי אם הוא באמת קורא או רק מעמיד פנים, כמו שאני עשיתי קודם. הוא לבש חולצת טריקו לבנה וג'ינס כחולים ונעל מגפי עור חומים. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שהיו לו רגליים מאוד מאוד מאוד ארוכות, אחת מהן הייתה פשוטה לפנים והזדקרה מצידו האחר של שולחן הפיקניק.
בראש שלי, הגברים באפליקציה היו כמו מִנחה מאלת הגורל – בני זוג פוטנציאליים שנבחרו בפינצטה במיוחד בשבילי. בזמן שהייתי עסוקה בהתכתבויות עם תמונות של נשמות תאומות בפוטנציה, שכחתי שיש מאות ואלפי נשים אחרות כמוני שמתכננות את עתידן מהספות שלהן ובדרך לעבודה
התקרבתי אליו, והוא הרים את מבטו וחייך אליי חיוך של זיהוי. הוא היה בוהק כמו אבן חן – עיניו ברקו, זקנו הבזיק בחום-זהוב ועורו השזוף היה ממורק מקרני השמש. שערו הסתור נראה כאילו נשטף במי ים ואז התבדר ברוח אחר הצהריים. היה לו בוץ על המגפיים. היה לו בוץ על הג'ינס. הוא היה יציב כמו סֶקווֹיָה, גבוה כמו ברוש ורחב כמו נהר. הוא היה אנושי ואלוהי; פשוט ומלא הוד. זר לכוכב הלכת הזה ובה בעת התגלמות המונח גבר.
"הֵיי," הוא אמר וקם עד שנישא מעליי. קולו היה נמוך ורך; כמו גרגור מרוחק של רעם.
"מה אתה קורא?" שאלתי אותו. הוא נישק אותי על שתי הלחיים והרים את הספר כדי שאוכל לראות את הכריכה.
"על מה זה?"
"זה סיפור מנקודת המבט של אדם על ערש דווי שנזכר בחיים שלו וחושב על כל מה שלמד. זה עוסק בעיקר בנושא הזמן שחולף. פעם דברים כאלה ריגשו אותי, עכשיו זה פשוט מפחיד אותי."
"הקטע של הזמן שחולף זה הכי נורא," אמרתי, התיישבתי והנחתי את המשקאות על השולחן. קיוויתי שהוא לא הבחין ברעד שבקולי. "פעם סוג הספרים האהוב עליי היה זקן שעוד שנייה מת מהרהר בעבר שלו ומוצא גאולה. עכשיו אני לא יכולה לסבול את זה."
"גם אני," הוא אמר.
פנים אל פנים הוא נראה בן יותר משלושים ושבע. התמונות שלו לא הסגירו את הפסים האפורים שנשזרו לסירוגין בשיער הבלונדיני, צרוב השמש. המצלמה לא לכדה גם את הקמטים, הקפלים והחריצים בעורו, שהעלו בעיני רוחי עשן סיגריות, בילויים, שמש, סבון מוצק ומים חמים. הפגמים האלה ריככו את החזות הקשוחה שלו וגרמו לי לחבב את מראהו עוד יותר – רציתי לשמוע על כל העונג והכאב שקימטו כך את תווי פניו. כעסתי על עצמי על כך שנמשכתי כל כך דווקא לסימני הזִקנה שניכרו בו – אם הוא היה אישה, הייתי רואה בהם סימן להזנחה, ולא לחוכמת חיים. רק מין נדיב ותומך כמו המין הנשי יכול להסתכל על גוף של גבר שמנמן בגיל העמידה ולמתג אותו מחדש במונח הנחשק "גוף אבא'לה" או למתג מחדש פנסיונר זעוף עם שיער שיבה ל"שרמנטי".
הוא גלגל לעצמו סיגריה ושאל אם גם אני רוצה. אמרתי לו את האמת, שאני מתה לסיגריה, אבל לא עישנתי מאז שנגמלתי לפני שלוש שנים. בזמן שדיברתי והוא גלגל, הוא שלח אליי מפעם לפעם מבט שהבליט עוד יותר את הגוון הירוק בעיניו. באלפית השנייה שבה ליקק את קצה נייר הגלגול, הוא הסתכל לי ישר בעיניים.
שאלתי אותו על העבודה שלו. הקריירה זה הדבר הראשון שמדברים עליו בלינקס – זה הדבר הראשון שמדברים עליו בכלל בחיים. אני שונאת לדבר על העבודה שלי. שמתי לב שכל מי שעובד בתחום שקשור איכשהו למשהו שנשמע זוהר (אמנות, תקשורת, בישול, כתיבה, אופנה) לא באמת יכול לדבר על העבודה שלו בלי שזה יישמע כאילו הוא משוויץ, אז החלטתי שהכי קל יהיה להימנע מזה. חוץ מזה, לכל אחד יש דעה על בישול, אז כשאני מספרת למישהו במה אני עובדת, קשה לאנשים לא להתעכב על זה. התרגלתי לשמוע הרצאות על המקום הכי טוב לאכול דים סאם בגדה הצפונית, על איזה ספר בישול צרפתי קלאסי הוא הכי שימושי ואילו אגוזים הכי כדאי לשים בבראוניז (את זה אני כבר יודעת, אגוזי לוז קצוצים או שקדים מולבנים שלמים).
"נראה לאחרונה" / הוצאת כתר, מאנגלית: מיה אשל. 358 עמ'