הקיץ חלחל אל ניו יורק, ואנשים התעוררו מהחורף כמו משינה ארוכה הגורמת לדיס‑אוריינטציה והתבוננו בשמש כלא מאמינים, ממצמצים לעבר הכדור הגדול שבשמים.
היתה זו תקופה של שינוי גם בחיי. הייתי בן עשרים ותשע, מבוגר מהגיל שבו היה אבי כאשר הגחתי לעולם, ועבורי היתה זו קריאת השכמה. השכמה לְמה? לא ידעתי בדיוק, אך מאותו ציון דרך והלאה, הכול נראה כאילו רץ לאחור, ריצה במדרון אם תרצו. לא עלה בידי לשים את האצבע על תחילתו של התהליך. התבוננתי במהלך חיי כמי שעומד על מפתנה של דלת זכוכית חלבית, מבחין בצללים שמעברה השני ומנסה לנחש מה מצפה מעבר לה. במבט לאחור אני מבין שמשבר זו המילה המתאימה לתאר את השלב השביר שבו הייתי. רצתי אל האש או ממנה, אין זה משנה באמת. מה שחשוב הוא שהייתי חופשי שוב. כאב הראש בדמותה של לורה, זוגתי, הלך ודעך בפעימות מתרחקות. האישה שנשאתי שוב לא היתה ידידת אמת, והדבק הקטן בן החמש שאיחד אותנו היה נקודת אור יחידה.
הזדקקתי לכמה שבועות נוספים במקום העבודה שהתכוונתי לעזוב. ידעתי שאין בכוונתי להישאר במפעל המשפחתי שאליו נכנסתי מיד עם סיום לימודי. מה שהחל כעבודת סטודנט מזדמנת אצל הג'ונסונים, שלושה אחים שהיו ידידים של אבי, המשיך לשמש לי קן חמים שהגן עלי מפני העולם שבחוץ.
"קראפט" היתה חברה קטנה לייצור מחברות. הג'ונסונים הפיצו אותן לחנויות נוחות קטנות ולמלכודות תיירים בשדרותיה העמוסות של מנהטן. העובדה שנכנסתי לעסקי הדפים הכרוכים בגיל שבע‑עשרה לא הפריעה למיק, האח הבכור ומי שלקח על עצמו את ניהול החשבונות בחברה, להתייחס אלי כאל בוגר. הוא הפקיד בידי את בקרת האיכות של התוצר המוגמר. היה עלי ללמוד את המפרטים הטכניים של לפחות שלושים סוגי מחברות. העובדה שחלקן היו כרוכות בעור בעוד אחרות הוחזקו בספירלה לא שינתה דבר בעיניו של מיק. היה עלי ללמוד על כולן, עד לפרט האחרון.
ביומי הראשון בעבודה הוא הושיב אותי על כיסא עץ בלי לומר מילה ויצא מהמשרד הקטן שחלונו השקיף לשדרה החמישית, חלון שאם היית מתכופף דרכו, כך גיליתי בהמשך, ומפנה את מבטך ימינה, היית יכול לראות את קצהו של אולם קרנגי הול ובהמשך את קצה סנטרל פארק. אך כל זאת עוד הייתי עתיד לגלות. בינתיים היה כל עולמי המקצועי חדר צבוע בצהוב בהיר ושולחן בעל חיפוי זכוכית שמיק העמיס עליו קלסרים אפורים. "עליך ללמוד את הסגנונות השונים, את סוגי התפירות השונים של הכריכות ואת מגוון הדפים וסוגי הנייר," זרק מיק לחלל המשרד בקול מקוטע ומתנשף בכל פעם שנכנס ובזרועותיו קלסרים חדשים. על מצחו הגבוה המאדים, הנורדי, בצבצו אגלי זיעה, ואני חשבתי בלבי, במשובת נעורים של בן שבע‑עשרה, כמה מוזר שאין הם מנהלים את ענייניהם העסקיים במחברות שאותן הם מייצרים. מתוך כבוד לאבי לא פלטתי את דבר החוכמה מפי.
בתקופה שלאחר הגעתי גיליתי דברים נוספים על הג'ונסונים. על אופיו של דייל, האח האמצעי, שהיה נמוך ושׂערו כהה משל השניים האחרים, עמדתי דרך הצעקות מאחורי דלת משרדו. בתחילה הייתי סבור כי האיש חמום מוח, כפי שנוהגים לומר על נמוכי קומה. מעין פינצ'ר מגודל. חשבתי שהוא מעמיד במקומם את הספקים או את אנשי התובלה, אך מהר מאוד התברר לי כי שהותו ב"נאם" חוזרת אליו בגלים, בייחוד בימי הקיץ, כאשר הלחות רובצת על שדרות מנהטן כמו שמיכת אדים, ומושא זעקותיו היה חבריו לפלוגה, שבני המזל שבהם חזרו קטועים.
ואילו דיוויד, שנולד בהפרש ניכר מאחיו והיה בגילי, היה לי לאיש סוד ולרע בתוך החברה. לא פעם היינו יוצאים יחד בסיום יום העבודה לאחד הפאבים הסמוכים שבקרבת לינקולן סנטר וג'וליארד. "קדימה, קח את המעיל שלך ובוא, עצלן," היה לוחש לי תוך שהוא משרבב את ראשו דרך דלת המשרד שלי. היינו מתגנבים במסדרון הצר, הטחוב, יורדים בשקט במדרגות ויוצאים לרחוב הקר.
האמת היא שיותר משחיכינו למשקה בתום יום העבודה, שמחנו לראות את תלמידות בית הספר לאמנויות נכנסות ויוצאות, לעתים מזמינות כוס קולה או נהנות ממבטי ההערצה של חבריהן לספסל הלימודים. הן מעולם לא היו תלויות על קיבורות זרועותיהם של גברים, וזה עודד אותנו. אני כמהתי למישהי שתבצע תרגילי הנפת רגליים במיטה או שתכרוך את עצמה סביב מותני כמו על ברי האימונים שפנטזתי שיש להן באולמות בעלי המראות האינסופיות. ביושבנו על הבר היה דיוויד בוחר בעיניו אחת מהן ולוחש לי באוזן את שמה המשוער כמו גם את הביוגרפיה שהמציא לה בו במקום. לא אני ולא הוא מעולם לא ניגשנו לפתוח איתן בשיחה. בעניין זה דמיתי יותר מכול לאבי. זכרתי כיצד היה יושב מאחורי העיתון היומי, משאיר לאמי לבחור את המנות כאשר יצאנו למסעדה ויוצא ממחבואו רק לאחר שההזמנה הועברה למטבח. חששתי מדיאלוג עם אישה, שבו אחרי כל שורה אורבת שתיקה מביכה. תיעבתי את החולשה הזאת שלי. תיעבתי גם את העובדה שאבי השאיר אותי להתמודד איתה לבד כאשר התבגרתי.
שנים מעטות לאחר מכן ימות דיוויד מאיידס בהתקפת האמוק שתטלטל את העיר. דמותו הבלונדינית השבירה תהיה אחת מאותן גופות שישכבו בבתי החולים, מחכות לבני המשפחה שיבואו ויגלו את האמת המרה שהוסתרה מהם על יקיריהם, עולם תת‑קרקעי של מחילות ושקרים ובושה, שלרוב נסתר מעיניהם ומתודעתם. רובם פשוט לא ידעו דבר על חייהם של בניהם. נציגי המשפחה היו מגיעים לזהות את הגופה בעיניים אדומות, נקרעים בין העצב על החיים שאבדו לבין התמימות שלנצח נמנעה מהם. ועדיין ניסו אלה לשמור עצמם רחוק ככל האפשר מהזיהום החברתי, מכל מה שמוות מאיידס היה יכול לומר עליך, גם אם היה זה אחיך או דודך או הבן שלך, שקמל בבדידות במחלקה מבודדת.
אך כל זאת היה נחלת העבר הרחוק, וכעת ניצבתי על סִפה של תקופה חדשה. אם להיות ציוריים, סגרתי את מחברת "קראפט" האחרונה והנחתי אותה בצד. סיכמתי עם דייל ומיק על גובה הפיצויים שמגיעים לי לאחר עבודה של שתים‑עשרה שנים ב"קראפט", סכום שהיה אמור להספיק למחיה דחוקה של כארבעה חודשים. בשבועיים האחרונים שלי בחברה השתדלתי להשאיר אחרי שולחן נקי. אמונם של הג'ונסונים בי במשך השנים גדל ואִפשר לי להגיע לתפקיד סמנכ"ל התפעול, בעיקר מפני שהצלחתי לשלש את תפוצת המחברות ולפתוח את החברה ללקוחות חשובים נוספים. עם כל מסמך שסיימתי לסכם חשתי את הדגדוג של החופש שנח מעבר לפינה מתערבב בעולמי, כמו תחושת הקור המפתיעה על גופך כאשר אתה רוחץ במפגשם של שני נהרות. הכול היה פתוח בפני בעצם. ואם להיות כן, לא היה לי מושג לאן מועדות פני. יכולתי לצאת למסע סביב העולם, כמו גם לענוב עניבה ולחפש עבודה רצינית. לא פעם הרגשתי כיצד הרעפים הפריכים של השגרה מתפצפצים תחת רגלי.
באחד הימים נשארתי לבד במשרד. נטלתי את מעילי מעל המשענת, כיביתי את האור ויצאתי למסדרון שבסופו שכנה עמדתה המבוצרת של ג'יין, מזכירת החברה. רגע לפני שסגרתי את הדלת מאחורי נח מבטי על שולחן הקבלה. היתה עליו מעטפה חומה, בינונית בגודלה, ועליה התנוסס שמי, דניאל אוסטר, בטוש אדום. בתחילה ביטלתי את העניין. כסמנכ"ל בחברה לא היה זה עניין נדיר למצוא את שמי על מסמכים שונים. אך לאחר שיצאתי ונעלתי את הדלת שב העניין וניקר במוחי. אולי היתה זו הבליטה במעטפה שסקרנה אותי. היתה לי תחושה שמשהו מונח שם. לא דפים, אלא משהו בעל גוף.
הייתי כבר בחצי הדרך במורד המדרגות כאשר שבתי על עקבותי, ביטלתי את האזעקה ופתחתי שוב את הדלת. הדלקתי את מנורת הקריאה הקטנה של ג'יין, והיא האירה את פינת המעטפה. לקחתי אותה בידי וחשתי שמשהו נופל בקול נקישה אל חלקה התחתון. התלבטתי ביני לביני. בכל שתים‑עשרה שנותי בחברה מעולם לא הרשיתי לעצמי להציץ במסמכיהם האישיים של האחים. אך על המעטפה הזאת היה רשום שמי וידעתי שבמוקדם או במאוחר אראה את קרביה. לבסוף החלטתי לפתוח אותה ולנסות להשאיר מקום לסגירה חוזרת, כזאת שתטשטש את עקבותי. השתמשתי בסכין המכתבים של ג'יין כדי להסיר בעדינות את הדבק שאטם את שפתה העליונה. לבסוף עלה בידי לפתחה. הטיתי אותה וצרור מפתחות קטן גלש ממנה. שני מפתחות סטנדרטיים על טבעת ועוד מפתח קטן מוזהב. להפתעתי הם היו ניטרליים לגמרי, ללא תווית או מדבקה שיוכלו להעיד על ההקשר. והרי מפתח ללא הקשר הוא כמו מחברת חדשה שדפיה עירומים לחלוטין.
מתוך סקרנות הצצתי לתוך המעטפה הריקה. בפנים המתינה לי הפתעה נוספת. דף לבן, מקופל לשניים. כאשר פתחתי אותו הופתעתי לגלות מכתב הנושא את שמי. זיהיתי מיד את כתב ידו האלכסוני של דייל. עיני התרוצצו על הדף.
דניאל היקר,
אם אתה קורא את המכתב הזה, סימן שיש לך עין מעולה לפרטים, כזאת שלא נופלת מזו של אביך. תמיד ציינתי בפני דיוויד ומיק שאתה אכן בנו של בלש פרטי. אנא ראה הערה זו כמחמאה. בתוך המעטפה מצאת צרור מפתחות ואתה בוודאי תוהה מה הם פותחים. ובכן, זו המתנה שלנו לך. אני מדבר גם בשם מיק כאשר אני אומר שאנחנו מעריכים מאוד את הנאמנות שלך לאורך השנים והחלטנו לגמול לך על התרומה הרבה שתרמת ל"קראפט". אם תלך לבית מספר 2623 בברודוויי (קרוב לפינת רחוב 100 מערב), תמצא שאחד המפתחות הגדולים בצרור פותח את דלת הכניסה. בקומה השנייה נמצאת דירה 5A. המפתח הגדול השני יפתח אותה. אינני יודע אם האזור או הבניין אומרים לך משהו. זו היתה הדירה של דיוויד, הוא רכש אותה ב‑1981 כאשר הגענו לרווחי שיא בחברה. היא אמנם לא גדולה, אבל תשרת אותך, כך אנחנו מאמינים. אם עוד לא הבנת, היא שלך. המפתח הקטן הנוסף פותח את תיבת הדואר. בימים אלה אנחנו מטפלים בהעברת הבעלות על שמך. אנא הסר דאגה מלבך בעניין הזה. דיוויד אהב והעריך אותך מאוד, ואנחנו בטוחים שהוא היה שמח לדעת שקיבלת אותה. אם תחפוץ, עד המעבר מהדירה הנוכחית שלך ישנו מעבר לכביש, בברודוויי 2628, מלון קטן שיוכל לספק את כל צרכיך עד שתסתדר. השהות עלינו. אנא קבל מתנה זו באהבה.
שלך, דייל ומיק (וגם דיוויד, כמובן)
ראשי הסתחרר. הייתי שקוע כל כך במכתב ובסערת הרגשות שהוא חולל בי, עד כי לרגע שכחתי שאני עומד בפתח המשרדים, כאשר הדלת פוערת את פיה מאחורי. התביישתי בעצמי שפתחתי את המעטפה ועוד יותר התביישתי להיות צפוי כל כך, שהרי דייל ידע מראש שאפתח אותה. המחווה ריגשה אותי עד דמעות ומיד החזירה את זיכרון פניו של דיוויד, את השפתיים בצבע בורדו‑סגול ואת השיער הבלונדיני הדליל שהזדקר מעל מצח גבוה. אהבתי אותו כמו אח, אף שלא ידעתי עליו כמעט כלום. אבל יותר מכול, הרגשתי אשם. אשם על שלא הייתי שם בשבילו, שלא שמתי לב לדגלים הקטנים שהוא נופף בהם, כמו פושע הרוצה להיתפס. הייתי עיוור וחשבתי רק על עצמי ועל חיי, שנראו לי מסובכים. הוא נהג לשבת עמי ולהקשיב לצרות המדומיינות שלי, ולי לא היה מושג כי בתוכו מתחוללת סערה. אולי כבר היה חולה וידע, ואני לא ראיתי. מה באמת ידעתי עליו?
תחבתי את המפתחות ואת המכתב לתיקי. התכופפתי מעבר לדלפק, לקחתי עט ושרבטתי על צדה השני של המעטפה, "תודה! בוא נשב לדרינק על העניין הזה". לאחר מכן ניגשתי למשרדו של דייל, הנחתי את המעטפה על שולחנו, סגרתי את הדלת, צעדתי לדלת הראשית, יצאתי החוצה, נעלתי את הדלת, ירדתי במדרגות ויצאתי לרחוב בדרכי הביתה.
"החלון והמדרגות" מאת עמרי חורש. עכשיו בהנחה מיוחדת לקוראי mako תרבות: 45 שקלים (במקום 88 שקלים) בהזנת קוד הקופון 0901 באתר ידיעות ספרים. המחיר כולל משלוח לנקודת חלוקה חינם, או שליח עד הבית בתוספת 30 שקלים