אישה צעירה מתאהבת בגבר נשוי ויולדת את ילדו. היא בטוחה שיבוא יום והוא יבחר בהם על פני משפחתו. בינתיים, בודדה ועייפה, היא חוזרת לבית הוריה, שם אמא שלה משתלטת על חייה ועל בנה. כדי להשתחרר מאחיזתה, היא נענית לחיזוריו של רופא שאיננה אוהבת, ומחפשת נחמה וריגוש אצל גברים מזדמנים. אחרי שספרה הקודם נכנס לרשימה הארוכה של פרס ספיר, הסופרת, התסריטאית והשחקנית אדוה בולה ("מגדלים באוויר", "נבלות", "צומת מילר") חוזרת עם ספרה השלישי, "החדר הדרומי".
1
במרוצת השנים הבנתי: במשקפות שדרכן הביטו הוריי על החיים, הם ראו זה את זה בגודל מוגזם. אבי חיכה תמיד לאישורים מאימי, ניפח את דעותיה לממדי ענק ולקח ללב כל מילה שזרקה לעברו, עד כדי כך שהיא עצמה הייתה צועקת עליו: "אז אמרתי! אז מה? אתה מוזמן לשים עליי פס!"
באופן אחר אבל הרסני לא פחות, אימי תלתה את כל תקוותיה להרגיש אהובה - בו. כשהייתה נקלעת לוויכוח עם אחת מחברותיה, דבר שקרה לעיתים תכופות, הייתה רצה ומספרת לו לפרטי פרטים שההיא אמרה לה ככה וזו עלבה בה ככה וציפתה שיחבק אותה ויצדיק אותה ללא סייג, וכשלא עשה את זה הייתה מאשימה אותו שלא הבין שום דבר ממה שסיפרה לו או שהוא מקנא לה, ובכל מקרה חבל שבכלל פתחה את הפה שלה וסיפרה, והלכה לחדר האמבטיה ובכתה.
הם היו רבים מריבות מכוערות מאוד שהתחילו תמיד באותו האופן: אבי האשים את אימי שאין לה שום כבוד אליו, ובגלל זה היא מרשה לעצמה להעיר לו כל הזמן הערות עוקצניות. היא מצידה התנהגה כאילו היא לא קשורה בכלל למצב הרוח שלו והתחילה לסדר את המטבח, או למיין את הכביסה, מה שרק גרם לו לאבד את עשתונותיו ולהגיע מהר יותר למה שהיא כינתה 'הקצה'. הקצה היה הרגע שבו עיניו נפערו ופניו האדימו וכולנו פחדנו ממנו. "בבית שלי!" הוא צעק, "מי שמע על דבר כזה? בבית שלי מדברים אליי כאילו אני כלב?" והתהלך מחדר לחדר והסביר לקהל בלתי נראה כמה חמור העוול שנעשה לו. אם אחת מאיתנו, אחותי או אני, הייתה טועה ועונה לו, מבקשת שיירגע ויפסיק לצעוק, גם היא הייתה נופלת מייד אל תוך סיר עצביו הלוהט, ואוי לאחרת שניסתה לבוא לעזרתה. הוא היה מבשל את כולנו בתוך המרק הרותח הזה יחד. למחרת, או אפילו מקץ כמה שעות, היה חוזר לממדיו הרגילים ואפילו מעט קטן מזה, ומתחנף ראשונה אל אימי, ואחר כך אלינו, מנשק אותנו ומצטער שלעיתים הוא מגזים וממהר להתרגז. אחותי מיהרה לסלוח. אימי ואני, לעומת זאת, היינו מזכירות לו את טעמו של המרק הרותח שלו, מראות את הכוויות בלשון, עוד ימים אחר כך.
כילדה חשבתי שאפילו הרוח, אם תנשוב לכיוון הלא נכון, תביא את אבי אל הקצה, והשתדלתי לא להכעיס אותו, אבל ככל שבגרתי ראיתי בבירור את החוט העדין שאימי טוותה סביבו במילותיה, ובעזרתו משכה אותו אל הקצה.
שנים יעברו עד שאבחין שאותו חוט עדין כרוך גם סביב צווארי.
בכל מה שנוגע אלינו, הוריי השתדלו להפגין חזית מאוחדת. אני מתכוונת שכשאבי אסר עלינו לעשות משהו - והוא בהחלט ידע לאסור עלינו - אימי, לא בלי קושי, ניסתה להסביר לנו את פשר ההחלטה ולגבות אותו, ואם התחילה דעתה האמיתית לזלוג מקצות הפה, מייד הייתה מסובבת אלינו את הגב וחותמת: "מספיק! אל תבקשו ממני אפילו, כי אתן יודעות מה יקרה." רק לעיתים נדירות היא העזה להמרות את פיו ולפעול על פי דרכה. פעם אחת כזו נגעה לליבי במיוחד. זה לא היה בנושא שברומו של עולם, אבל היא עמדה לצידי בניגוד לרצונו. למדתי אז ספרות באוניברסיטה וגרתי עם שותפה בשם מאיה שלא רצתה לחלוק איתי דבר. אם הייתי מכניסה יד לצנצנת האגוזים שלה, היא מיהרה להזכיר לי שהאגוזים לא כלולים בשכר הדירה, ושאם מתחשק לי לאכול אגוזים - יש דוכן מצוין בכניסה לשוק.
בערב חג השבועות ביקשתי מאימי לבוא אליהם לארוחת החג, אבל היא גמגמה: "זה בלתי אפשרי. אבא כבר תכנן לבלות את החג בירושלים." שלא כדרכי, אולי בגלל ערב החג או הימים הקשים שעברו עליי בלימודים, אמרתי: "אימא, בבקשה, אני לא רוצה להיות לבד הערב," וזה היה משחרר כמו לומר: אימא, אל תלכי. זה למעשה מה שאמרתי. אבי כעס מאוד. הוא חשב שאני מספיק מבוגרת כדי להתמודד עם הצרות שלי לבד ושאני לא צריכה להרוס להם את התוכניות. הוא אמר שהוא לא מתכוון לוותר על הביקור בכותל בחג בגלל שאני לא יכולה לדאוג לעצמי ושאל איך זה שאחותי, שצעירה ממני, תמיד מסתדרת טוב יותר. הוא צדק, אבל עובדה היא שהייתי זקוקה להם מאוד ואיני זוכרת עוד מקרה מלבד זה שהעזתי לומר בקול רם שאני זקוקה להם. פחדתי שהבדידות תאכֵּל אותי, כמו אש, ושאם אישאר לבד אקום למחרת בבוקר אדם אחר. עד כדי כך.
בערב החג אימי דפקה על דלת הדירה שלי. זיהיתי שזו היא על שום הדפיקה הנחרצת. שלוש נקישות חזקות ואחריהן, כמעט ללא שהות, עוד שלוש. היא נכנסה בשמלת טריקו רחבה ממידותיה הקטנות ובידיה שקיות ניילון ובהן קופסאות עם אוכל והחלה לרוקן את תוכנן לסירים ולמחבתות: קציצות כרובית, מרק, ושלוש חתיכות דג מטוגן.
"איך באת?" שאלתי.
"במונית שירות. זה סידור מצוין."
"ואבא?"
"תערכי את השולחן. האוכל תכף חם."
מאיה ביקשה להצטרף לארוחה, וכך אכלנו שלושתנו במטבח הקטן סביב השולחן העגול.
"איפה המשפחה שלך בחג?" אימי הביטה במאיה, שלבשה מכנסיים קצרצרים אף על פי שהיה עוד קריר בערבים.
"הם גרים רחוק, בצפון. וחוץ מזה, אני מעדיפה לעבוד כל הלילה ולא לאכול את האוכל של אימא שלי." היא צחקה.
"מאיה היא מלצרית בפאב האירי ברחוב בן יהודה," הסברתי לאימי.
אימי נראתה מזועזעת. "לא ידעתי שבערב חג הכול פתוח כרגיל."
"הרבה יותר מהרגיל! לכולם יש עוד סיבה להשתכר."
קיוויתי שאימי תשאל אם אנחנו הולכות לפעמים יחד לפאב הזה שבו היא עובדת, ומאיה תצטרך לענות שאף פעם לא, אבל היא לא שאלה.
אחרי שמאיה הלכה אכלנו סלט פירות. חלק מהפירות היו בשלים מדי, כמעט רקובים, ויכולתי לדמיין איך אימי התלבטה אם להכניס אותם לסלט ולבסוף החליטה שכן, שעדיף כך מאשר לזרוק. היא לא נפטרה משום דבר. היא שאלה אם מאיה נחמדה כל הזמן או רק כשיש אוכל על השולחן וצחקנו. לא שאלתי שוב איפה אבי היה באותו ערב, או איך קרה שהיא החליטה לבוא לאכול איתי את ארוחת החג במקום לנסוע לירושלים, ובטח לא באיזו מריבה זה היה כרוך ומה עוד צפוי לה כשתחזור הביתה, אבל לפני שהלכה היא בכל זאת השיבה: "הוא יודע לצעוק, אבל גם לי מותר לפעמים להתעקש כשזה חשוב לי, וירושלים לא תברח לשום מקום."
הייתי אסירת תודה לה על הערב הזה. הרגשתי שאני סולחת לה בזכותו גם על פעמים אחרות שבהן לא עמדה לצידי.
2
מאיה הייתה חוזרת מהפאב לפנות בוקר שיכורה מאוד. שמעתי אותה פותחת את הדלת ומצחקקת, לעיתים בעברית, לעיתים בצרפתית, ולעיתים באנגלית. אל הפאב הזה הגיעו תיירים רבים, שלדבריה היו נדיבים יותר מהישראלים וגם ידעו לשתות יותר טוב. לפעמים היה נופל משהו מידה, המפתח או הארנק, והצחוקים היו מתגברים. פעם שמעתי כוס מתנפצת, וכשקמתי בבוקר עמד על השולחן בקבוק יין ריק והרצפה הייתה מלאה בזכוכיות. עד כדי כך היא הייתה שיכורה.
בלילות האלה מאיה התנהגה כאילו אני לא קיימת. ידעתי שאם לא אמהר להירדם מחדש, תכף איאלץ לשמוע אנחות ויללות מהחדר שלה, אבל מרוב שהתאמצתי לשוב לישון, השינה התרחקה ממני. הביך אותי מאוד לשמוע אותה צועקת בקולי קולות. הרגשתי כאילו בחדר הסמוך מתרחש דבר מכוער שנכפה עליי להיות עדה לו. אני לא יודעת מי הניח בראשי את הלבֵנה הזאת, אני מתכוונת לעניין של הסקס כדבר מכוער, של התחושה שזה אסור. אני חושבת שאשמות בה נשים רבות: אימי, סבתי, סבתא רבתא שלי וכל האימהות שלי מאי אז, ששתלו כל אחת במוחה של בתה את התייחסות למין כאל דבר שצריך להתבייש בו. תהיתי איך מאיה ניצלה מהבושה הזאת. האם האימהות שלה לא הניחו לבֵנים כאלה במוחן של בנותיהן? או שהייתה בה העוצמה להתעלם מהן, להרים במו ידיה את הלבנה ולנפץ אותה? בכל אופן, אלה היו לילות ארוכים שחלמתי בהם על דירה משלי. התחשק לי להקיא כשהייתי שומעת אותה צועקת או אותו נאנח את האנחה הגדולה, ולפעמים היו מצטרפים לחגיגה גם החתולים. זה היה נורא. יללות מבחוץ ויללות מבפנים. בבוקר, בדרכי למטבח, הייתי מוצאת את תחתוניה על אדן האמבט או את החזייה שלה על אחד הכיסאות במטבח, ומדמיינת בעל כורחי את המסלול שעשו היא והוא - כל הוא - מדלת הכניסה ועד חדר השינה שלה.
בבקרים שאחרי לילות כאלה הייתי מכניסה את ידי לתוך צנצנת האגוזים שלה ומוציאה מתוכה חופן גדול.
גרנו בדירת שני חדרים קטנה ברחוב דיזנגוף, שהייתה שייכת לבמאי תיאטרון מזדקן. מדי שנה באוגוסט הוא היה מגיע, חבוש כובע מצחייה, רטוב מזיעה, מתיישב במטבח ליד השולחן העגול ומקריא באוזנינו את כל סעיפי החוזה, אף על פי שדבר לא השתנה בו מהשנה שעברה ומזו שלפניה. נדמה לי שהוא פשוט נהנה לשמוע את קולו. אחר כך היה מחלק את העטים שהביא איתו והתפאר במלאי העטים שיש לו מכל הצגה שאי פעם ביים. הוא סיפר שבכל פעם שהוא מתחיל חזרות להצגה חדשה הוא קונה לעצמו עט חדש לסמן את ההערות על הטקסט, והוא לעולם לא ישתמש באותו עט כדי לסמן הערות על שני מחזות שונים מחשש למזל רע. כשסיים להקריא פנה אלינו כאילו היינו שחקניות בהצגה שלו ושאל אם יש לנו השגות, וחיכה לניד הראש שלנו כדי להכריז: "אז קדימה! נחתום! יש לי פה עט מיוחד לכל אחת מכן."
זו הייתה ההזדמנות שלו להתרברב אילו הפקות ביים באותה השנה. את החוזה הראשון שלי איתו חתמתי עם 'כטוב בעיניכם' ומאיה חתמה תמיד עם 'חשמלית ושמה תשוקה'. בזמן שהיינו ממלאות את הצ'קים הוא היה מטייל בעיניו על התקרה או על הקירות ואומר שבאמת הגיע הזמן לצבוע את המטבח והוא מוכן אפילו לשלם על זה, ומחמיא לדירה ולמבנה שלה – שני חדרים מרוחקים זה מזה, כל אחד בקצה אחר של הדירה, וביניהם שירותים, אמבטיה צרה, ומטבח גדול מספיק שאפשר לשבת בו יחד סביב שולחן עגול ולאכול - כאילו הוא עצמו תכנן אותה ואנחנו בנות מזל שהוא נותן לנו לגור בה. הוא סיפר שהוריו התגוררו בחדר הדרומי והוא ואחיו בחדר הצפוני, ואמנם לא היה סלון, אבל המרפסות הקטנות הצמודות לכל אחד מהחדרים, וכמובן המטבח, שהוא ממש חדר בפני עצמו, היו נוחים מאוד כשרצו לשבת כולם יחד.
באוגוסט ההוא בעל הדירה שאל את מאיה כמה שנים היא כבר בדירה, ואני לכסנתי אליה מבט כי קיוויתי שתאמר משהו על תוכניותיה לעזוב בקרוב. מאיה ענתה ששלוש שנים בחדר הצפוני ושנתיים בדרומי, ובסך הכול חמש.
"הייתה לי פה פעם דיירת שגרה ארבע שנים בחדר הצפוני ועוד ארבע בחדר הדרומי, תארי לך!"
ומאיה אמרה, "שמעתי עליה." והוא המשיך, "אבל סוף טוב הכול טוב, אני ואשתי אפילו היינו בחתונה שלה." ומאיה חייכה, "אל תדאג, אני לא מתכננת להישאר פה שמונה שנים, אבל אני גם לא מבטיחה שאעשה חתונה כזאת שאוכל להזמין אותך." ובעל הדירה, שכבר היה עסוק בלמצוא שגיאות על הצ'קים, אמר, "העיקר שתהיי שמחה ומאושרת. זה מה שחשוב," וביקש כוס מים קרים כי המעבר על הצ'קים גרם לו להזיע. אחר כך ישבנו וחתמנו על יד כל מקום שנדמה היה לו שבגינו עלול הבנק לדחות את הצ'ק.
לדירה הייתה מסורת ארוכת שנים שידעתי עליה למן הביקור הראשון שלי בה, ולא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שאֵלו שטויות - בעומק הלב וככל שנקף הזמן, התחלתי לחשוש שישנו סדר לדברים ושגם עליי תחול המסורת הזאת ולא אוכל לחמוק ממנה.
החדר שאני גרתי בו, הצפוני, פנה אל הרחוב ונקרא 'החדר של הרווקות', ואילו החדר הדרומי, המואר יותר, כונה 'החדר של הכלות'. איני יודעת אם משום שפנה לכיוון דרום וזכה לשמש ישירה הותקן רק בו מזגן, אבל התוצאה הייתה שעל הרווקה נגזר להתבשל בחום ולחכות בסבלנות עד שתכיר הדיירת הדרומית את בן זוגה ותעזוב את הדירה, כי עובדה היא שכל מי גרה בחדר הדרומי התארסה ועזבה עם החתן המיועד, ורק אז העבירה הרווקה את חפציה מהחדר הצפוני לדרומי, עד שהגיע גם יומה לעזוב עם גבר כלשהו. זה היה המסלול: ראשית תגורי בחדר הצפוני, החשוך יותר, ותזיעי, וכשיגיע יומך תעברי אל החדר הדרומי ותיהני מנשיפות אוויר קריר וממוזג עד שתכירי את בחיר ליבך ומשם הלאה, אל העתיד. הייתה רק דרך אחת לעזוב את הדירה. במשך שנים לא הייתה אפילו שותפה אחת שעזבה את הדירה מהחדר הצפוני. כדי להנציח את מה שיכול היה להיתפס כאגדה, נתלתה על הקיר מעל מכונת הכביסה טבלה: תאריך הכניסה לדירה בטור הימני, תאריך המעבר לחדר הדרומי בטור האמצעי, ובטור השמאלי, מעוטר בלבבות ובקישוטים נוספים, תאריך עזיבת הדירה. כל הדיירות שגרו בדירה הזאת מאי-אז היו רשומות בה, ובכל פעם שהכנסתי בגדים מלוכלכים למכונה נאלצתי להביט בה והייתי מחשבת כמה זמן בממוצע ריצתה כל אחת בחדר הצפוני וכמה בחדר הדרומי, עד שעזבה את הדירה לטובת חיים עם גבר כלשהו. זכרתי היטב כי המעבר לחדר הדרומי אינו סוף המסלול וכי הוא כשלעצמו, אף שהחדר מכונה 'החדר של הכלות', לא יהפוך אותי לכזו, ובכל זאת ציפיתי להתקדמות כלשהי וחיכיתי בקוצר רוח ליום שמאיה תודיע שהיא עוזבת את הדירה. היה כמובן גם הפחד שאהיה האישה שתחבל בשרשרת. שאיתקע למשך שנים בחדר הדרומי, או שאעזוב אותו בבושת פנים רווקה כפי שנכנסתי אליו. כל אלה היו בראשי בכל פעם שדחסתי כביסה אל המכונה או כשתליתי את הלבנים הרטובים על מתקן הייבוש ודיירות העבר טיילו בראשי מכוסות הינומות לבנות. הייתי כביכול משוחררת כי חייתי בדירה משלי, הרחק מבית הוריי, אבל הרגשתי כבולה מאוד למסורת מפוקפקת שהשפיעה עליי.
לעיתים רציתי לעזוב את הדירה רק בגלל זה.
ערב אחד, כשחזרתי לדירה, עלה באפי ריח נורא ואיום. התחלתי לרחרח סביב, חשבתי שאולי החתולים עשו את הצרכים שלהם מחוץ לדלת שלנו, זה קרה מדי פעם, אבל גם כשניערתי את שטיח הכניסה לא מצאתי שום צואת חתולים. במשך כמה ימים, בכל פעם שדחפתי את המפתח בחור המנעול, הרגשתי שאני עומדת להקיא, וגם אחרי שנכנסתי וסגרתי מאחוריי את הדלת עדיין נשאר בנחיריי הריח הנורא הזה. הוא בא והלך ובכל פעם הפתיע בעוצמתו ובחריפותו. ערב אחד, לפני שמאיה יצאה לפאב, דפקתי על דלת חדר האמבטיה. רציתי לשאול אם גם היא שמה לב לריח הנורא, שמתגבר מיום ליום, ואולי יש לה השערה מנין הוא מגיע. היא עמדה מול המראה עירומה לגמרי. היה לה חזה קטנטן. כמעט אך ורק פטמות, כמו דובדבן מיובש על עוגיית חמאה לא אפויה, ומותניים צרים מאוד שמהם התרחב אגן גדול. היא אהבה את הגוף שלה. זה היה ברור מהאופן שהתלבשה: גופיות צמודות, לעולם לא עם חזייה, וחצאיות צבעוניות, לרוב פרחוניות, שהתנדנדו סביב האגן הגדול שלה.
"את משתמשת בשמפו הזה?" היא שאלה.
"קניתי אותו אתמול, את יכולה לנסות אם את רוצה. יש לו ריח טוב."
"אני לא רוצה. את יודעת שהשמפו הזה נוסה על בעלי חיים כדי שיהיה לו ריח טוב?"
לא ידעתי.
"אז תדעי שזאת התעללות איומה, ואני מאוד אשמח אם בבית שלנו לא יהיו כאלה מוצרים."
היא מרחה קרם סביב הדובדבנים שלה והשחילה רגל אחרי רגל לתוך התחתונים, שהיו קטנים מדי.
רציתי לומר שאני לא חושבת שהשמפו שלי הוא שיעשה את ההבדל, אבל פחדתי שהיא לא תעזור לי לחפש את מקור הריח.
"אם כל אחד פשוט יקנה מה שבא לו בלי לבדוק, אז ארנבים ועכברים ימשיכו לצווח כשיטפטפו להם רעל לעיניים, או יזריקו להם שמפו לגוף, לראות אם הם מתים מזה." היא לבשה את הגופייה דרך הרגליים, משכה אותה עד החזה והשחילה את שתי הידיים אל תוך הכתפיות הדקיקות. "דויד אומר שבצרפת, ובאירופה בכלל, יש הרבה יותר מודעות לעניין הזה מאשר בארץ, ובכל אופן זה לא כל כך קשה לחפש ציור של ארנב על מוצרים כאלה, ואם אין אותו - פשוט לא לקנות."
דויד היה תייר צרפתי שהיא הכירה בפאב והסתובב כמה שבועות בדירה שלנו במכנסיים קצרים וחזה חשוף. הוא היה גבוה, בעל בלורית בהירה ושופעת שסירק לאחור ופנים עגולות ושזופות. חשבתי שרק אישה כמו מאיה, שאין לה את הלבֵנה הזאת, יכולה לבלות עם גבר כזה. בכל פעם שראיתי אותו דמיינתי איך הם שוכבים בכל מיני תנוחות משונות ושמעתי אותו נאנח את האנחה הגדולה. קיוויתי מאוד שהקשר ביניהם יתהדק ומאיה תכריז שהיא עוזבת את הדירה.
בכל מקרה, הבטחתי שלא אקנה יותר את השמפו הזה, אפילו שמה שעניין אותי בתקופה ההיא היה רק המחיר. שכר הדירה אכל את כספי, והקניות בסופרמרקט תמיד התארכו כי הייתי עסוקה בהשוואת המחירים. חשבתי אז, ועודני חושבת, שלהיות עשיר פירושו לא לעשות לעולם את הפעולה הזאת של ההשוואה. לא קינאתי אז בטלי, שלמדה איתי, על התכשיטים שלה או על הטיסות עם המשפחה בחופשת הסמסטר, ולא על כך שהייתה לה מכונית משלה שאיתה הגיעה ללימודים, כי על כל אלה לא יכולתי אפילו לחלום, אלא רק על כך שכשעמדנו יחד בתור לקפטריה היא בחרה מה לאכול שלא על פי המחיר.
אחרי שרחרחנו את כל הקירות בדירה וּוידאנו שהריח לא מגיע מתוכה, יצאנו אל חדר המדרגות. מאיה אמרה שהריח באמת מכה באף והיא לא יודעת איך היא לא שמה לב אליו קודם. גרנו בקומת הקרקע, ומאיה העלתה את האפשרות שאולי הריח מגיע מאחד הפחים בחוץ, או שמישהו שׂם שקית צואה באחת מתיבות הדואר, שיש סיפורים כאלה, אנשים שנוקמים זה בזה באמצעות חבילות מסריחות בתיבות הדואר. אבל על יד הפחים לא מצאנו דבר ובתיבות הדואר היו רק עלוני פרסומת. מאיה אמרה, "זה כמו המשחק חם-קר. כשמתרחקים מהדלת הריח נחלש, וכשמתקרבים, בבת אחת, אי אפשר לנשום." ואז היא הפנתה את המבט שמאלה, אל גרם המדרגות שהוביל אל המקלט, ואמרה, "תאמיני לי, אנחנו סתומות," והתחילה לרדת למטה. פחדתי לרדת למקלט. פעם בעל הדירה ביקש ממני לבדוק אם שולחן הכתיבה שהוא הניח שם לפני שנים עדיין נמצא או שמישהו כבר סילק אותו, וכשנכנסתי מצאתי אדם ישן על הרצפה. ברחתי משם כאילו אני זו שפלשתי למקום שאינו שלי, ומאז חייתי בתחושה שהוא תמיד שם, או שהוא עלול לבוא, ואף פעם לא התמהמהתי ליד דלת הכניסה לדירה.
כשהיינו ילדות הלכנו מדי חורף עם אימא שלי לקנות גופיות פלנל חמות בחנות שמכרה את כל הדברים שלובשים מתחת לבגדים ועל כן, לדבריה, הם צריכים להיות רק נוחים ולא משנה אם הם יפים. זו הייתה חנות קטנה עמוסה במדפים, ובקצה החנות, על סולם, עמדה הבת של בעלת החנות, נערה צרת מותן וצעקנית שלא הלכה לבית ספר והשליכה אל זרועותיהן של הלקוחות חליפות פיג'מה על פי המידות שאימא שלה הורתה לה. חורף אחד, בדרכנו לשם, הגיח פתאום מאחת הסמטאות גבר שיכור שכיוון אליי אקדח. זה היה מפחיד כל כך. חשבתי שהאקדח הוא אמיתי ובכיתי עד כדי כך שכשהגענו לחנות המוכרת נתנה לי זוג גרביים בחינם ואמרה לאימא שלי שאין מה לעשות, לפעמים דברים מכוערים כאלה קורים. שנים סירבתי ללכת ברחוב הזה. בכל פעם שהלכנו לקנות שם אחותי התלוננה שבגללי צריך לעשות את כל העיקוף רק כדי לא לעבור דרך הסמטה ההיא, ואמרה שאני מטומטמת אם אני נותנת לשיכור מסריח עם אקדח צעצוע להיות לנצח נצחים הבעלים של הרחוב הזה.
בלית ברירה התחלתי לרדת בעקבות מאיה. הריח הנורא בלע את כל הריחות האחרים של העובש ושל העזובה, וכבר לא היה לנו ספק שאנחנו בכיוון הנכון. זה היה ריח זר, שתלטן ואלים. מאיה משכה את הגופייה והסתירה איתה את האף ואני נשמתי אל תוך המרפק. אמרתי שאם זה במקלט, אז זאת אחריות של כל הבניין ולא שלנו, ואולי כדאי שנקרא לוועד הבניין, ומאיה אמרה: "הוועד זאת ההיא שגרה בקומה שלישית, ראית אותה פעם סוחבת שקית? את באמת חושבת שהיא תרד איתך למקלט?"
בכניסה למקלט עמד דלי פלסטיק צהוב מכוסה סמרטוטים, ומזל שעמדתי מאחורי מאיה, כי כשהיא הרימה את הסמרטוטים מעל הדלי היא כמעט התעלפה, ואם לא הייתי תופסת אותה היא עוד הייתה עלולה ליפול במדרגות ולפתוח את הראש. אחר כך רצנו ביחד לקומה השלישית. כשהשכנה פתחה את הדלת לא האמנתי שהדירה הקטנה והמעופשת שאנחנו גרנו בה והדירה הגדולה, המוארת ורחבת הידיים שלה נמצאות באותו בניין. דרך חלון גדול ויפה ראו את הים, ועל השולחן עמדה קערה חגיגית ובה עגבניות שרי ותאנים. קיוויתי שמשהו מהריח הנורא דבק בנו ויעבור גם אליה. היא הבטיחה שתתקשר למדביר שיבוא לפנות את החולדה המתה.
כשירדנו במדרגות בחזרה לדירה שלנו הרגשתי שהחדר הדרומי והצפוני לא שונים זה מזה כפי שחשבתי, כי שניהם אגפים בדירה ישנה שחצי קומה מתחתיה נרקבת כבר כמה ימים חולדה.
מי שזרק את הפגר של החולדה בסוף היה אבא שלי. הוא הגיע למחרת עם כפפות ניילון ואמר שמזלנו שהיא מתה בתוך דלי ולא על המדרגות, כי אחרת היה סיפור הרבה יותר גדול לפנות אותה משם כי הגופה כבר הייתה במצב של התפוררות, ולמרות שאמרתי שאין צורך שיבוא כי השכנה הבטיחה שהמדביר יגיע בהקדם האפשרי, אבא שלי אמר שזה מפגע תברואתי, ועם תברואה לא משחקים ואי אפשר לחכות אפילו רגע, ולקח את הדלי והושיט אותו לפנים, הרחק מפניו שהיו רציניות וקשות כמו מסכה, והשליך אותו לא בפחים של הבניין, אלא מעבר לכביש, במקום שהוא הבעיה של העיר. כשחזר הוא רחץ היטב את ידיו ושתה כוס מים קרים והרגשתי שהוא מאוכזב מאוד שעליו לפתור עבורי את הבעיות ושאין לי גבר שיטפל בעניינים מהסוג הזה, כמו שיש לאחותי.
"החדר הדרומי", אדוה בולה | הוצאת כתר | 280 עמודים