"שנינו ישראלים שאוהבים את המדינה ורוצים שיהיה בה טוב לילדינו ולנכדינו. שנינו הורים שכולים. שנינו עוסקים בפעילות חברתית ובהנצחה, גם אם בכיוונים שונים הנובעים מההבדל בין הדעות הפוליטיות שלנו. החלטנו באופן מודע שחשוב לשמור את המשותף מאשר לריב על השונה".


פרולוג

השכול, בדרכו, יוצר חיבור והבנה בין אלה שחווים אותו, גם כשמדובר בהיררכיית השכול הקיימת בין חללי צה"ל לאזרחים נרצחי פעולות איבה וטרור. החיבור אינו מבוטא במילים. ההבנה מתקיימת רק מתוך הידיעה שהזולת אף הוא איבד את בנו או בתו. החיים הקודמים, טרם מות הבן או הבת, עוברים תהפוכות עם קרות האסון, ומאז ההורים השכולים נושאים איתם כובד תמידי, כעין כיסוי שלא ניתן לפשוט אותו, גם אם נרצה, והוא דבוק לגופנו בכל רגע ורגע. אין צורך לדבר או לנסות להבהיר, אבל אם מדברים על האובדן – הצד השני מבין היטב את הנאמר, באופן שמי שלא חווה את האובדן אינו מבין. 

הספר הזה, שהינו אוטוביוגרפיה של חצי חיים, נכתב כשני טקסטים נפרדים על ידי שני הורים שכולים – איריס אימו של נמרוד, ויוסי אביו של אסף – ושולב לסיפור אחד, סיפורה של הישראליות של שנות האלפיים. השכול של שנות האלפיים, כפי שאנו, הכותבים, רואים אותו, טומן בחובו את מה שקרוי האינתיפאדה השנייה – מלחמת העורף שנמשכת משנת 2000 ועד ימינו אלה – ואת מלחמת לבנון השנייה שאירעה ב־2006. זו תקופה נפרדת במלחמות ישראל, שמתחדשות פה בארץ מעל מאה שנים, ויצרה דפוס ישראליות אחר.

בתקופה הזו, בעקבות אירוע ההתנתקות מגוש קטיף, הושמו הדרום והמרכז של מדינת ישראל תחת איום רקטות וטילים ומנהרות החודרות לישראל, ומנגד מלחמת לבנון השנייה – "קו פרשת המים" – שלאחריה ישראל, והצפון בעיקר, הושמו תחת איום רקטות וטילים וניסיון שסוכל ליצור מנהרות שיאפשרו חדירה אל תוך ישראל. כך הפך העורף לחזית וכל אזרח ישראלי הפך למטרה לגיטימית. בזמן מלחמת לבנון השנייה, ובזמן המבצעים השונים בעזה לאורך השנים, אנו רואים שחיילים ואזרחים נופלים מטילים ומרקטות שנורים על ידי אותו אויב. כל הארץ חזית. 

אנו, כותבי הספר, השונים מאוד בתפיסת עולמנו ובדרך הפעולה הנגזרת ממנה, בחרנו בדרכים שונות, כשהאחד בצידה הימני של המפה הפוליטית והשנייה בצידה השמאלי. יחד עם זאת, היינו ונשארנו חברים טובים שמכבדים אחד את השני, עם ולמרות הכיוונים המנוגדים שבהם הלכנו, ועל זה הסיפור שלנו. 

להרגשתנו, ניסיון ליצור סיפור חד־צדדי לא יכול לקיים את עצמו וחוטא לקורא, שכן הוא סיפור חסר, לא מעניין דיו, לא מצדיק ספר. במפגשינו דיברנו על כך שהאובדן של הילדים שלנו, נמרוד החייל ואסף האזרח, גם אם מספק סיפור מנצח ומעניין, הרי שבמדינה שלנו אנו נחשפים לסיפורי שכול וטרגדיות רבים, וריבוי הסיפורים מקהה את החושים. ההנצחה, שיש ממנה בכל מקום – בסרטים, בכתבות ובסיפורים על ילדים כמו שלנו, בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט – בולטת וקשה להתעלם ממנה, ולפעמים יש הרגשה שהשכול נמצא בכל פינה. 

היה זה יוסי שהעלה את הרעיון לכתיבת הספר. שנינו אהבנו את רעיון השם, המסעיר למדי, שעלה במוחו: "ימין ושמאל ובאמצע שכול", ועדיין לא ברור ברגע כתיבת מילים אלה, אם זה אכן יישאר שמו בסופה של הכתיבה. היו הסכמות מיידיות שלא היה צורך אפילו לדבר עליהן, כמו זו שהספר יספר את חיינו מאז שנפל עלינו אסוננו. החיים שהיו קודם היו יומיומיים, חיים בנאליים של שחוק ושעשועים במידה, צער ועצב במידה, לא משהו "לכתוב עליו הביתה". 

היו גם "דאחקות" על השם, ובשלב כלשהו אמרנו, "אולי השם יהיה: שכול, שכול, שכול ימין שמאל", על משקל "שמאל ימין שמאל" שכל אחד זוכר מהטירונות שלו ומתרגילי תס"ח. השאלה היא מה קודם למה, הימין והשמאל לשכול או ההפך? בסוף כל קורא יצטרך לפענח זאת לעצמו.

הספר נולד מתוך הבנה שיש ישראליות שונה, והשוני בינינו יוצר סיפור, הייחודי בעינינו בנוף הישראלי. מתוך הפעולות המתוארות לאורכו של הספר, שעשה יוסי ועשתה איריס, ראינו סיפור שצריך להיות מסופר. 

הטקסט מציף קונפליקטים בין המקרים, נמרוד חייל ואסף אזרח, אופי העשייה שלנו – יוסי עוסק בהנצחה ואיריס בעיקר באידיאולוגיה – הדרך שכל אחד מאיתנו עבר ובחר, ואת הקונפליקט שנדרש לכתיבת הספר. את הקונפליקטים, חלקם משמעותיים ביותר, אנחנו מדחיקים ביומיום ומתעלמים מההבדלים, כדי לשמר בינינו קשר רגיל ונורמלי, מבלי לאחוז בתקווה לשנות האחד את השני. חשוב לנו יותר לשמר את החברוּת בינינו מאשר להפוך לאויבים. אך כאן, בספר הזה, החלטנו להציף הכול.

אולי אנחנו יוצאים נגד כל שנהוג ומקובל היום בשיח הציבורי והפוליטי, ובמיוחד ברשתות החברתיות, שכן למרות השוני הרב בינינו, אנחנו חברים כבר הרבה זמן, והחברות שלנו נשארת חזקה ואמיתית. יש לנו דעות שונות, דרכים שונות להסתכל על העולם, סדרי עדיפויות ושאיפות שונות. ובכל זאת, לצד כל אלו, הצלחנו לשמור על קשר ידידות חזק. החברות שלנו מבוססת על כבוד הדדי, הבנה ונכונות לקבל אחד את השני, על מי שאנחנו ועל השונות שלנו. אנו מאמינים שחברות אינה קשורה לאחדות, אלא לקבלת השונות ואולי אפילו להזדמנות ללמוד אחד מהשני.

כתיבת הספר הייתה תהליך טיפולי הן עבור איריס והן עבור יוסי, והיא אפשרה להם למצוא בסיס משותף ולתמוך אחד בשני במסעם לקראת הריפוי. זה גם שימש להם דרך לכבד את זכרם של ילדיהם ולחלוק את סיפוריהם עם קהל רחב יותר.

אנו תקווה, שהספר יסייע לאלו שאיבדו את יקיריהם למצוא נחמה ומזור.

יוסי צור
יוסי צור

 

פרק ראשון: שניים הם

יוסי צור

החמישה במרץ 2003 היה יום רביעי. יום אביבי, השמש זרחה והשמיים היו כחולים. מוקדם בבוקר יצאתי בטיסה מוקדמת לעוד נסיעת עבודה קצרה. התכנון היה בסך הכול ליומיים, לצאת ביום רביעי, לחזור ביום חמישי. הכול נראה נורמלי, שלו, כל כך כרגיל. נחתי בפרנקפורט בבוקר ועברתי לרכבת שתיקח אותי לדואיסבורג. הנסיעה הייתה כרגיל נעימה לי, הרכבת נסעה ליד הנהר, הנוף מאוד אירופי, זמן של שקט לפני ששוב אכנס לסערת העבודה. הנוף מסביב חולף, המוח ריק ממחשבה, רק להגיע למלון ולישון קצת לפני פגישות העבודה.

בדרך, כשנסעתי ברכבת, התקשר אליי הבן שלי אסף. עניתי לו, קצת מופתע, השעה הייתה מוקדמת והוא אמור היה להיות בבית הספר. אכן היה שם, עובדה שגם קצת הפתיעה אותי, שכן לא תמיד נשאר עד סוף יום הלימודים. בדרך כלל היו לו עיסוקים אחרים דוחי בית ספר. 

אסף חשב שחיפשתי אותו, בטח שיחה שלא נענתה מיום קודם. סיפרתי לו שאני ברכבת, בגרמניה, ולא, לא התקשרתי. בקצרה אמר לי:

"אה, בסדר, אל תשכח להביא לי משהו, ביי". משפט שייחרט בי וישפיע עליי מאוד בעתיד.

זו תהיה הנסיעה היחידה ממנה אחזור מבלי שהבאתי לו משהו. שיחה של דקה, אולי פחות. שנינו לא ידענו שזו תהיה השיחה האחרונה.

הגעתי לדואיסבורג, למלון. סידרתי את הדברים ויצאתי לחפש מקום לאכול בו ארוחת צהריים. הלכתי במדרחוב הראשי, נהנה מהשמש האירופית החמימה. נכנסתי לחנות כלשהי, בדקתי ומדדתי זוג נעליים. מאוחר יותר זה יתדלק ויגביר את רגשות האשם. אסף באוטובוס נוסע מבית הספר הביתה, מחבל שעומד חצי מטר לידו מתפוצץ באוטובוס ואני מודד נעליים בחנות בגרמניה. הסצנריו הזה ילווה אותי עוד זמן רב בלילות חסרי שינה ומלאי מחשבות הרסניות. אחותי, טובית, התקשרה ושאלה מה נשמע, סיפרתי לה שאני בגרמניה ושרק הגעתי. מכיוון שנסעתי הרבה באותה תקופה לא תמיד ידעו כולם על הנסיעות. "אה, בסדר", היא אמרה, וניתקה. נראה לי מוזר משהו, למה התקשרה? מה רצתה? לא הבנתי וגם לא התאמצתי להבין יתר על המידה. הייתי במצב רוח אחר, רגוע, נהנה מהשקט הרגעי. זמן קצר לאחר מכן הבן שלי החייל, אריק, התקשר, שאל מה נשמע. גם לו הסברתי שאני בגרמניה, רק הגעתי, שאלתי למה התקשר. אריק לא מתקשר מהצבא באמצע היום. אולי בשעות הערב אבל לא במשך היום.

אריק סיפר לי שהיה פיגוע בחיפה.

אסף צור (צילום: באדיבות המשפחה)
אסף צור | צילום: באדיבות המשפחה

בלי אפילו לקלוט מה אמר, ביקשתי שיעשה את הטלפונים הדרושים לבדוק שכולם בסדר ושיחזור אליי. לא חששתי מדבר, פיגועים זה משהו שלא קורה לאנשים כמונו. כחיפאים הייתה לנו הרגשה של ריחוק מהסכנה. אמנם היו לפני כן שני פיגועים בחיפה, אוטובוס קו 16 בדצמבר 2001 ומסעדת מצה במרץ 2002, אבל בהשוואה למה שקרה בארץ ובירושלים נראה היה שחיפה שקטה ובטוחה, עיר מעורבת, לא מרכז הארץ, רחוקה מיהודה ושומרון. הייתה אשליה של שקט, אשליה של ביטחון. לא התהלכנו עם חשש ולא תדרכנו את הילדים להתנהג בצורה שונה מהרגיל. חשבנו שלנו זה לא יקרה. בסופו של אותו יום המציאות התפוצצה לנו בפרצוף.

מהר מאוד הבנו שאי אפשר להשיג את אסף, לא היה מענה. זו עדיין לא הייתה סיבה לדאגה, הרי תמיד אחרי פיגוע הרשת הסלולרית "נופלת" ואי אפשר להתקשר לאף אחד.

חזרתי למלון ולאה אשתי התקשרה, שאלה מה עושים, לא מצליחים להשיג את אסף.

עדיין, בלי לדאוג יותר מדי, שלחתי אותה הביתה לבדוק אם הוא שם, אם נרדם מול הטלוויזיה כאשר ערוץ המוזיקה MTV מתנגן בפול ווליום. הרי לא ישמע את הטלפון.

לאה הגיעה הביתה ואסף לא היה שם.

הדאגה, השאלות, ה"אולי'" התחילו מחלחלים ועושים את שלהם. עכשיו התחלנו לדאוג באמת.

ניסינו להשיג את כל החברים, אחד לאחד ניסיתי אותם: אודי ואודי ומוסה ומי לא. בבית ובנייד – את כולם ניסינו להשיג. אף אחד לא ידע איפה אסף.

"אני מתחיל לחשוב על אופציות שאף הורה שפוי לא צריך לחשוב עליהן. עושה עסקאות עם אלוהים: שרק נמצא אותו ולא משנה באיזה מצב, אני חוזר בתשובה. שנמצא אותו נכה, עיוור, קטוע, העיקר בחיים. שרק נמצא אותו חי"

לאה התקשרה. אורטל, חברה של אסף מהלימודים, התקשרה אליה וסיפרה שהיו יחד על אוטובוס 37 ושהיא ירדה במרכז הכרמל ואסף המשיך. הלב שלי מחסיר פעימה, הלחץ בחזה גואה. 

המוח מבין והלב צורח: "לא נכון! לא יכול להיות".

מתחילים לחשוב מה לעשות. צריך ללכת לבית חולים ולחפש. אם יש משהו שנהיינו טובים בו זה להבין מה קורה בזמן פיגוע ואחריו ואיך המערכות עובדות. אני חושב עם עצמי ומריץ אפשרויות בראש. בטוח שאם אסף היה בסדר הוא היה מתקשר, לא היה משאיר אותנו בחוסר ידיעה. מצד שני, כבר עבר המון זמן, הוא כבר היה אמור להתקשר. 

לאה נוסעת לבית החולים. חברים של אסף מתפזרים בחיפה וכולם מחפשים מידע. אני יושב על המיטה במלון, קצת בהלם, קצת בדיכאון. טוב, אולי הרבה בדיכאון. מתחיל לחשוב על אופציות שאף הורה שפוי לא צריך לחשוב עליהן. עושה עסקאות עם אלוהים: שרק נמצא אותו ולא משנה באיזה מצב, אני חוזר בתשובה. שנמצא אותו נכה, עיוור, קטוע, העיקר בחיים. שרק נמצא אותו חי. ככל שאני חושב על זה יותר אני מדוכא יותר.

אני מתקשר כל שתי דקות לנייד שלו מתוך תקווה חסרת כל היגיון ממשי, אבל אני לא יכול להפסיק, ממש אובססיה. לחייג את המספר ולשמוע שוב ושוב את המענה המתכתי, "המנוי אליו חייגת אינו זמין". מכיוון שזו נסיעת עבודה, כל שיחת טלפון צריכה לעבור דרך מערכת חיוג שדורשת קודים וסיסמאות. אני מאבד את הסבלנות ומחייג ישירות, המהירות שבה מגיע המענה חשובה יותר כרגע. ברגעים המתים, בין השיחות, אני יושב בַּשקט של חדר המלון, מנסה להיזכר מתי דיברנו בפעם האחרונה, מה אמרתי לו? מה אמר לי?

אסף צור ואמו לאה (צילום: באדיבות המשפחה)
אסף צור ואימו לאה | צילום: באדיבות המשפחה

אני לא מסוגל לזכור. 

במהלך אותו היום, ובימים שיבואו, ישבתי שעות בניסיון לשחזר מה היה ביום שלישי בערב. איפה אסף היה? מתי התקשרתי אליו?

כלום. הכול ריק, כאילו נמחק, כאילו מעולם לא התקיים.

הכאב מעצים את הריק הזה. לו הייתי זוכר מתי דיברנו לאחרונה, אולי הוא היה נעלם, אולי הייתה לי רווחה. לא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי להיזכר. כמה שאני מתאמץ יותר, כך כואב יותר. נפרדנו ואני לא זוכר כלום מפגישתנו האחרונה. כל הכאב מתמקד לנקודה אחת כמו דקירה. שורף, בוער ולא מרפה. אני מחליט שאני חייב להיזכר מתי ואיפה נפגשנו ועל מה דיברנו. אני חייב.

במלון אני עדיין מקווה שבכל רגע יגיע הטלפון שיודיע שהכול בסדר. זה מכניס אותי ללופ של מחשבות. מה לעשות? לחזור לארץ? ומה עם העבודה? ומה אם פתאום יגידו שהכול בסדר? מן רגע של קור רוח שבא דווקא מכיוון הדאגה לשליחות ולעבודה. גם עם זה עוד אבוא חשבון בעתיד, כשאעשה עם עצמי חשבון של רגשי אשם ואחריות ומה לא.

אני מחליט להתקשר לשי, הבוס בעבודה, ומספר לו את הסיפור. התקופה היא תקופה של פיגועים בכל מקום בארץ, ויש הבנה מלאה מצד אנשים לנושא. שי לא מהסס לרגע ואומר: "עזוב, צא חזרה, אני מטפל בפרטים". 

אני במלון עם קולגות מהחברה שהגיעו מאנגליה, לא ישראלים. אני לא מסוגל לדבר איתם, כי כל מילה שאני מוציא בנושא מביאה גל של בכי בלתי נשלט. אני אומר לאחד מהם שאני חייב לעזוב ונוטש אותו, הוא עומד המום מול האופן שבו זה נעשה. אין לי כרגע ראש לנימוסים, אתנצל בהמשך. אני יוצא מהמלון כדי לחזור לשדה תעופה ולטוס הביתה. אני יודע שאריק הוקפץ מהצבא ונסע עם לאה למכון לרפואה משפטית באבו כביר והם מחכים. למה הם מחכים? הרי בשורות טובות לא יגיעו משם. קורע אותי שאני לא איתם. למה? לא יודע, שום דבר בשלב הזה כבר לא רציונלי. 

אסף צור (צילום: באדיבות המשפחה)
אסף צור | צילום: באדיבות המשפחה

אני מגיע לתחנת הרכבת וצריך לקנות כרטיס, עומד לפני מכונת הכרטיסים ומנסה להבין מה לעשות. המוח לא מתפקד, לא מסוגל לקרוא את ההוראות, לא מסוגל לנתק את המחשבה מאסף ולהתמקד בכרטיס. עשרות פעמים עשיתי את הפעולה הזו, ועכשיו כלום. חוסר אונים מוחלט. לבסוף אני פונה לקופה, בשארית כוחותיי אני שומר על איפוק ומבקש כרטיס.

אני יוצא לרציף כדי לחכות לרכבת.

אני עומד על רציף תחנת הרכבת בדואיסבורג בגרמניה ובוכה כמו ילד קטן. 

ברציף מפטרלים שני שוטרים גרמנים. השעה כבר שעת אחרי הצהריים, בתחנה שוררת אפלולית, התאורה חלשה. הצלליות של השוטרים, הכובעים והמעילים הארוכים מריצים לי בראש סרטים ממקומות אחרים ומזמנים אחרים. הדאגה העיקרית שלי היא לחזור הביתה. אני מחפש דרך להתחמק מהשוטרים ומוצא פינה נסתרת, אני לא צריך עכשיו איזה שוטר סקרן עם מוטיבציה שיבוא לשאול למה גבר מגודל עומד על הרציף ובוכה כמו ילד.

הרכבת מגיעה ואני מוצא לי מקום מבודד, לא לזמן רב, הרכבת מתמלאת באנשים. אני ממשיך להתקשר באובססיביות לאסף ולקבל את אותו מענה מתכתי וחסר חיים, "המנוי אינו זמין". הדמעות ממשיכות וקשה לי לשמור על ארשת רגילה. אני נועץ את מבטי בחלון, שוב מפחד שמישהו ברכבת יחשוד בגבר המבוגר שיושב ברכבת ובוכה. אני לא צריך עכשיו עיכובים מיותרים ולספק הסברים.

אסף צור (צילום: באדיבות המשפחה)
אסף צור | צילום: באדיבות המשפחה

אני מגיע לשדה בפרנקפורט ועולה לטיסה. לפני ההמראה אני מתקשר לאריק לשמוע מה קורה. לאה ואריק עדיין באבו כביר, אין כל חדש. אני ממשיך להתקשר לאסף, מנסה להיתלות בשביבי סיכויים, מדמיין איך הוא עונה לי פתאום ונותן הסבר מוזר למה הוא לא התקשר. אני מבטיח לסלוח, לא לכעוס, רק לשמוע את הקול שלו.

הטיסה עוברת לה, אני מנמנם ומתעורר חליפות. הרי יצאתי מהבית בשתיים בבוקר, ועכשיו כמעט עשרים שעות עברו ואני עדיין ער. הטיסה מתקרבת ליעד והמטוס מתחיל בנחיתה. עוד לפני שהגלגלים נוגעים באדמה אני מתקשר לאריק, שואל "מה נשמע?" אריק עונה, "אנחנו בבית". שיחה בת ארבע מילים שאומרת את מה שספר עב כרס לא יוכל להכיל.

אין יותר תקוות, אין יותר שביבי סיכויים. אסף איננו.

לא אראה אותו יותר.

לא אשמע את קולו.

לא אדבר איתו יותר.

אני יוצא מהשדה, גיסי ראובן וגיסתי שרה מחכים לי בחוץ ולוקחים אותי הביתה, אל בית שעזבתי רק לפני עשרים וארבע שעות. עזבתי בית שמח שכל ילדיי נמצאים בו, ואני חוזר עכשיו אל בית אחר לגמרי, שקט בצורה קיצונית, כואב שאפשר להרגיש את הכאב באוויר, עצוב מאוד, מלא בבני משפחה, אבל רואים את ההלם על הפנים של כולם. דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, החיים שלנו כפי שהכרנו נגמרו.

מה מחכה לנו עכשיו? איך נחיה בלעדיו? 

אני בבית. אסף לא.

איריס שגב
איריס שגב

איריס שגב

יום רביעי, ט"ו באב, חג האהבה, תשעה באוגוסט 2006. ליטל רם מראש פינה בוודאי בחרה בקפידה את התאריך הזה לחתונתה, כמו רבים אחרים שט"ו באב נבחר על ידם. איזו דרך טובה מזו לחגוג בה את חג האהבה יכולה להיות? לא הוזמנתי לחתונתה ובוודאי היא אינה חושבת על כך שלעולם אזכור את התאריך שלה, רק כי יעל, חברתי הטובה, שמעה בדרך הביתה מהחתונה שנמרוד נהרג. חברים ושכנים רבים נכנסו באותו הלילה אל ביתנו. הייתי עם דמויות כלשהן בחדר השינה, הבית היה מלא בדמויות כאלו כשיעל נכנסה, עלתה בריצה את גרם המדרגות ונפלה על צווארי. את בכייה של יעל על כתפי אני זוכרת משום הזרות שחשתי כלפיו. אמרתי לה שאני לא מבינה דבר מהמתרחש, אבל את בכייה פחות מכול הבנתי. אני מניחה שאם הייתי מבינה אותו, הייתי בוכה גם אני.

חוסר ההבנה, או חוסר היכולת להבין, קפץ עליי מייד ונותר עד עצם היום הזה. המצחיק היה, שהייתי בטוחה שאני כן מבינה. אבל אולי אימא לא יכולה להבין; זה היה הילד שנוצר בתוכי, שייחלתי לו ושידעתי שאוהב עוד לפני שנוכחותו בחיי הייתה פיזית. כשהיה כבר בתוך בטני, מילא אותי אושר ותחושת שלמות שלא ידעתי קודם, וכך גם כשנולד. הוא הראשון שהפך אותי לאימא, תואר שאליו נכספתי ועשיתי הכול כדי להצדיקו על הצד הטוב ביותר. כיצד יכולתי להבין שהחלק הזה שלי, המשלים אותי כל כך, נלקח מחיי? ואולי כדי למנוע את ההבנה הזאת מנעתי מעצמי, ועדיין מונעת, מחשבות עליו, זיכרונות שיציפו, געגועים שימלאו – את כל אלה אני מרחיקה ומתכחשת להם כדי לא להבין. 

כשנשמעה הדפיקה על הדלת בסביבות עשר וחצי בלילה, הייתי במקלחת. למרות המים שזרמו על גופי שמעתי את הנקישות השקטות. הסטתי מחשבה מציקה: שכנה נכנסה לבקש כוס סוכר ויצאה, בוודאי. כך חשבתי כי השקט שדימיתי נמשך. ובעצם, כך חשבתי, בוודאי מודיעים לאשתו של הלוחם ולא להורים. לפחות זה נחסך ממני, סיכמתי ביני לביני כשאני מתנגבת. ואז, "איריס", שמעתי את קריאתו של חזי.

"מה?"

"זה נגמר". 

נמרוד שגב עם הוריו בקורס מט"קים (צילום: באדיבות המשפחה)
נמרוד שגב עם הוריו בסיום קורס מט"קים | צילום: באדיבות המשפחה

באותו רגע ידעתי שהדאגה שלו נגמרה. שנאתי את הדאגה שלו. מה יש לדאוג? אני, אמרתי תמיד לעצמי ואולי לאחרים, אני אדאג כשהקצינים יהיו בדלת. 

הוא היה צמוד לחדשות, לדיווחים ולניתוחים האינסופיים בטלוויזיה. כעסתי על זה. את אותו הזמן העברתי אני במחשב. קראתי בכותרות באינטרנט: "רכבת אווירית של נפגעים בדרך לארץ". קמתי מהמחשב ובדרכי לחדר האמבטיה הצצתי לדלת הפתוחה בחדר השינה. חזי שכב במיטה, צופה בדיווחים כהרגלו.

"מה אתה עוד מסתכל בזה!" הטחתי לעברו בכעס.

עכשיו עמדתי על השטיחון בחדר האמבטיה, שמעתי את מילותיו והרגשתי איך חיי אוזלים מתוך גופי. שמתי על הגוף, נציב המלח, מגבת ויצאתי מהמקלחת. על המדרגות, מולי, עמדה אישה, קצינה, בלונדינית. היא לא אמרה דבר והבטנו אחת בשנייה. 

"בואי ניכנס לחדר," הצבעתי לעבר הדלת, "אני צריכה להתלבש".

נמרוד שגב בחתונתו (צילום: באדיבות המשפחה)
נמרוד שגב בחתונתו | צילום: באדיבות המשפחה

כשהתלבשתי, כשראשי ריק ממחשבות אבל אחוז אימה כלשהי, לא ידועה, אמרתי לה:

"את יודעת מה עובר בראש ברגעים כאלה?"

היא לא ענתה. ואני די בטוחה שגם אני לא ידעתי מה עבר לי בראש ברגעים ההם. 

היא הייתה חלק מצוות המודיעים שמנה עוד שלושה קצינים. נלוו אליהם גם אביהוד, שהיה אז ראש המועצה, ויעל הרופאה, שכבר הרבה שנים לא הייתה רופאת המושבה אלא עוזרתו של אביהוד, אבל כינויה דבק בה לעולמים. היא גם הייתה חברה טובה שלי, יעל הרופאה, רק שלא זיהיתי אותה. ידעתי שאני מכירה אותה וניסיתי לדחוק במוחי להיזכר מי היא, ונעצרתי על מישהי אחרת: "שושנה", קראתי קריאת פגישה במטבחי.

היא תיקנה אותי. אמרה לי שהיא יעל. הצבעתי לעבר חזי שישב פשוט איברים וחסר אונים, מתייפח, על הכורסה בסלון. "מה הוא בוכה? הוא לא מבין כלום!" זרקתי לכיוונה עם אותה ריקנות אחוזת אימה בראשי.  

"חוסר ההבנה, או חוסר היכולת להבין, קפץ עליי מייד ונותר עד עצם היום הזה. המצחיק היה, שהייתי בטוחה שאני כן מבינה. אבל אולי אימא לא יכולה להבין; זה היה הילד שנוצר בתוכי, שייחלתי לו ושידעתי שאוהב עוד לפני שנוכחותו בחיי הייתה פיזית"

יעל אמרה לי, בנימה בוטחת ובשקט, כרופאה:

"ה ו א מבין". 

הקצינים ביקשו מהנלווים האחרים, ומכל השכנים והחברים שהתקבצו ובאו לביתנו לאחר שהשמועה פשטה, לצאת החוצה, כדי שיוכלו לבשר לנו באופן רשמי את הנוסח של ההודעה. הוא היה מעט שונה מהרגיל, והמודיע בחר אותו מבין הנוסחים האחרים שהיו בצרור ההודעות שהחזיק בידו. תחשבו, אולי, שמן הראוי היה להגיע עם ההודעה המדויקת כבר מוכנה, אך הדברים וניסוחם התבררו רק לאחר פרק זמן נוסף, שבו כבר שהה "צוות הודעת הנפגעוּת" בביתנו, וכך התבשרנו שתי בשורות באותו הערב.

ההודעה הראשונה שנאמרה מולנו על ידי הקצין המודיע הייתה "הודעת נעדר". נמסר לנו כי בננו הינו "נעדר בחזקת חלל". 

*  *  *

נמרוד שגב (צילום: באדיבות המשפחה)
נמרוד שגב, אלמנתו ובנו | צילום: באדיבות המשפחה

אלעד, שהיה מפקד אחד הצוותים שנמרוד החליף, סיפר לי כי בערב היום הקודם נכנס צוות 1, צוות הטנק של נמרוד (הוא, גלעד, נועם וניר), ביחד עם צוות 2 הנוסף, לפעילות בדרום לבנון, בחלק הצופה על הכפר עייתא א־שעב. נקודת היציאה הייתה בצד הישראלי, על יד הנקודה שבה אירעה החטיפה של שני החיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, האירוע שהביא לפריצת המלחמה. 

במהלך הלילה עסקו שני הצוותים בפעילותם השוטפת ללא הפרעות, עד לבוקר היום הזה, יום רביעי. באותו הבוקר, בסביבות השעה תשע, החלו להתקבל דיווחים כי הטנק של צוות 1 תקוע באזור עייתא א־שעב ואינו יכול לזוז. והלא מזה נמרוד פחד. טנק ללא תנועה הוא הברווז במטווח שעליו דיבר במטבח, ואף בבית החולים, עם חזי, כשטופל בהתייבשות. 

נראה כי גורלו של צוות 1 נחרץ באותו זמן. הטנק התפוצץ באחת על צוותו ועל תחמושתו. 

איתי, הסמ"פ, ארגן מייד את צוות הטנק שלו וביקש מאלעד שיצטרף כאיש צוות חמישי. במהירות גדולה נסעו והגיעו לתל אבו טוויל הסמוך. איתי הודיע לאלעד שהוא יורד מהטנק, שיעלה לתפוס פיקוד, וקפץ מהטנק, מתעלם מהצעתו של אלעד שייתן לו להגיע רגלית לטנק הפגוע לבדוק מה המצב. 

אלעד החליף את איתי כמפקד הטנק. בקשר התקבלה התראה על ירי טילים נוסף לכיוונם, ולאחר שהבינו כי אין בהם צורך המשיכו וירדו לתפוס מסתור בוואדי מתחת לתל, עד שהתקבלה הנחיה לצאת חזרה לאזור הגבול, לנקודת היציאה של הצוותים. 

נמרוד שגב עם בנו (צילום: באדיבות המשפחה)
נמרוד שגב עם בנו | צילום: באדיבות המשפחה

כשאיתי הגיע לטנק, ציפה לפגוש באנשי חי"ר שהיו אמורים להיות שם, לחפות על הטנק כשהיה בפעילות. הוא הסתכל סביבו ולא ראה איש. בעודו מנסה להבין היכן הם, יצא מאחורי שיח מפקדם של החי"רניקים, חיוור ומבולבל. אחריו יצאו עוד, אחרים. רובם היו במצב של הלם מוחלט.

חלקים גדולים של הטנק המפורק היו פזורים בשטח. איתי נדהם בראותו את גודל החתיכות שעפו מהטנק. הוא חיפש את ארבעת חברי צוות הטנק הפגוע, לקחת אותם משם. התחושות החזקות ביותר שלו היו בדידות ושקט. הוא סבב את הטנק ולא ראה דבר. האנשים, לדבריו, כמו התאדו.

כשחזר דיווח: "יש לנו ארבעה פצועים".

הוא לא ידע אם זה הדבר הנכון לומר. הוא לא היה בטוח במה שראה.

מפקד אחד אמר שהוא שולח מייד מסוק לפינוי הפצועים.

איתי התעשת ואמר: "לא, אל תשלחו מסוק".

על מיטת בית החולים, לאחר שהתייבש בשטח הכינוס, אמר נמרוד לחזי, אביו: 

"כשתקבלו את הארון יהיו בו שקי חול. אני לא אהיה בתוכו".


 "שמאל ימין שכול", מאת יוסי צור ואיריס שגב | הוצאת סלע מאיר | 238 עמודים | 98 שקלים חדשים