אשכול נבו הוא אחד הסופרים המוערכים בישראל. ספריו תורגמו ל־14 שפות, ונמכרו ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם וזכו בפרסים ספרותיים בארץ ובחו"ל. הסיפור "לימונדה", המופיע ב"לב רעב", זכה בפרס או הנרי בארצות הברית בשנת 2022.
לב רעב / אשכול נבו
פתיחת הסיפור "זה יקרה הלילה"
דלית היתה זו שרצתה ללכת ל"סְלִיפּ נוֹ מוֹר". היא שמעה מחברות שזה מדהים. והוא, חוץ מההופעה של לני קרביץ, לא היו לו אג'נדות בחופשה הזאת בניו יורק. אז הוא אמר לה: סבבה. והיא אמרה, איזה כיף שאתה זורם איתי בחופשות. ועצרה את עצמה ברגע האחרון מלהגיד — אבל אחרי עשרים שנה ביחד הוא שמע גם את המחשבות שלה — חבל שאתה לא ככה גם בבית.
הוא אפילו לא טרח לבדוק לפני זה במה מדובר. זרק על עצמו ג'ינס וסווטשרט. נזרק לתוך המונית שהיא עצרה, עמד איתה בתור הארוך לקבל את הכרטיסים שהיא הזמינה.
מתברר שזאת הצגה שמתרחשת בתוך מלון שהיה פעם האנגר נטוש. בכניסה היו עמדת קבלה כמו במלון ופקיד קבלה כמו במלון, והם נדרשו להפקיד בקופסה קטנה ומעוצבת את כל החפצים שלהם. כן, כולל הסלולרי. דלית עוד ניסתה להתמקח בישראלית, המציאה לו איזה סיפור על זה שהיא אחות־חדר־מיון, ולכן חייבת להיות זמינה עשרים־וארבע־שבע, אבל הפקיד ענה לה באמריקאית שהוא וֵרִי סוֹרי, זאת הפוליסי שלהם.
היא ליכסנה אליו מבט מהיר, בציפייה שיהיה אבירי כמו תמיד וייחלץ לעזרתה בוויכוח עם הפקיד, שנראה יותר כמו שחקן בניסן נתיב ניו יורק מאשר כמו פקיד קבלה אמיתי של מלון. אבל הוא החריש וכבש את מבטו במגפי העור שלו ונתן לה להפסיד וחשב בינו לבין עצמו שזה יהיה דווקא מרענן לבלות איתה זמן בלי שהיא תבדוק כל רגע בטלפון הודעות ואימיילים ותצלם את עצמה ואותו ותשלח תמונות לילדים ותקבל תמונות מאימא שלה —
אבל הפרידו אותם בשלב די מוקדם.
הסבירו להם שזאת הפוליסי. בני זוג שבאים ביחד נכנסים לחוד, כדי שכל אחד יוכל להיטמע בתוך החוויה בצורה מלאה. אחר כך נתנו לכל אחד מהם מסכה מקרטון עם סנטר מחודד ועלון קטן, שבו הוסבר שבחללים השונים של המלון יוצגו הערב סצנות בהשראת "מקבת" של שייקספיר. ואז ביקשו מהם לחכות יחד בלובי שבקומה שש עד שהמספר שרשום על הקלף שקיבלו, יוקרא.
הלובי בקומה שש היה כבר מלא באנשים. חלק לבשו מסכות. וחלק עדיין לא. על במה קטנה בקדמת הבָּר עמד גבר מחופש לאישה — או להפך — ושר שיר בצרפתית.
הם התיישבו בשולחן שהיה ממש קרוב לבמה.
הזיה, הא? דלית אמרה, והוא הינהן. למרות שלא סבל את הביטוי "הזיה". ולא סבל את זה שדלית מדברת לפעמים כמו מתבגרת.
נראה לך שתשים את המסכה? היא שאלה. והוא אמר שכן, נראה לו שזה חלק מהקטע.
לא יודעת, היא אמרה. ואז הושיטה יד לכיס המעיל שלה כדי להוציא את הטלפון וגילתה שהוא לא שם והחזירה את המבט שלה לבמה ונראתה לו פתאום קטנה ואבודה אבל רחמיו לא נכמרו עליה ובמקום עלתה בו איזו שמחה לאיד שהבהילה אותו בעוצמתה אז הוא מיהר לכסות עליה בכך ששלח את כף ידו והניח אותה על כף ידה שהיתה מונחת על השולחן.
ארבע לב אדום! ארבע לב אדום!
נשמעה הכריזה, והוא ידע שזה האות שלו לקום ולהיכנס.
נחפש אחד את השני בפנים, הוא אמר לדלית.
תזהה אותי לפי זה שלא תהיה לי מסכה, היא אמרה ושלחה שוב את היד לכיס של המעיל שלה.
*
בהתחלה זה היה מדליק.
גם החושך הכמעט־מוחלט, גם מוזיקת הרקע שהיה בה משהו אפל, היצ'קוקי, גם זה שכולם היו עם מסכות וגם הרעיון: שאין ממש הצגה במובן הרגיל של המילה. עם במה ואולם והפסקה וכל זה. אלא הצופה הוא זה שצריך לעלות ולרדת בשש הקומות של המלון ולקוות להיתקל, ולפעמים ממש להתנגש, בסצנות שמתרחשות כל פעם בחלל אחר, ואף אחד לא מודיע מתי הן מתחילות ומתי נגמרות. זה הזכיר לו קצת את התקופה שגר בדירה בקריית שלום, ומדי ערב הועלו בפניו סצנות שלמות מחייהם הפרטיים־מאוד של הדיירים בבניין הצמוד־מאוד, שחלון חדרו השקיף עליו (כשדלית החליפה את השותף ונכנסה לגור איתו, היא מיד תלתה וילון, כי "כמו שאתה מציץ להם, גם הם יכולים להציץ לנו. ואני לא מבינה איך זה לא מפריע לך").
הסצנות שהועלו במלון היו או אלימות. או מיניות. או אלימות ומיניות.
השחקנים היו או לבושים. או חצי לבושים. או לא לבושים בכלל.
מה שהם עשו לא נראה לו קשור למקבת. מצד שני הוא לא הכיר את המחזה עד כדי כך טוב, ומהפעם האחת שראה אותו בטלוויזיה רק זכר שכולם שם רוצחים את כולם.
באיזשהו שלב הוא ויתר על הניסיון לחבר בין הסצנות השונות וליצור סיפור, ופשוט הלך אחרי הזרם: איפה שהיתה התקהלות של חובשי מסכות, היתה סצנה. וברגע שהתחילה סצנה, התקהלו סביבה יותר ויותר חובשי מסכות. הוא עקב אחרי שלישיית מכשפות שאיימו לנקר זו את עיניה של זו, עד שהגיעו לחדר שבו שכבה אישה עירומה לגמרי באמבט מלא דם. לצד האמבט נחה סכין ארוכה, שהדם עדיין טיפטף ממנה. התחשק לו לאחוז בסכין המטפטפת ולהרים אותה, אבל זה לא נראה לו חוקי, אז הוא התרחק משם והגיע לאזור שנראה כמו בית חולים או כמו בית חולים לחולי נפש, וראה רופא מזריק למישהי זריקה בכתף — המזרק ממש נכנס אל תוך העור — ואז נעלם לתוך חדר אחורי, בעוד היא נאנקת מכאב או מעונג. הוא המשיך לאולם שבו התקיים נשף. חמישה זוגות רקדו זה עם זה ריקוד מושחת לצלילי טנגו סוער, מהיר מאוד, הגברים שלבשו כתפיות הטו לאחור מדי פעם את הנשים שלבשו שמלות ערב, כשידם תומכת בגבן ורגלם נעוצה בין ירכיהן ושפתיהם כמעט נוגעות בשפתיהן, כמעט נושקות, אבל לא.
*
ואז, לפתע, ראה בין הרקדניות את דלית.
*
היתה אחת. עם תלתלים שחורים. ושמלה לבנה. ומותניים צרים. ואיך שהיא זזה. ממש כמו בדיסקו של קיבוץ דן שבו ראה אותה בפעם הראשונה. אחרי השחרור. אבל מה היא עושה בין השחקנים? הוא תהה. גם זה מותר בהצגה הזאת? לחצות את הקווים? או שבגלל שהיא לא הסכימה לשים מסכה היא נענשה ונחטפה? ומי זה הגבר המזוקן שמסחרר אותה ככה? הוא סובב את דלית אל תוך חזהו, זרועו מתהדקת בחוזקה סביב בטנה, מרפקו מורם, נוגע בשדיה. הוא הרגיש איך כף היד הפרושה שלו עצמו נקפצת לאגרוף, והאגרוף אוגר בתוכו את הזעם הדרוש כדי לפרק לבן זונה את הצורה, אבל בדיוק אז האירה אלומת התאורה שחגה בין המחוללים את פני הזוג, והוא ראה שזו מישהי אחרת. דומה מאוד לדלית. אבל לא —
כאילו קיבלו איזה אות נסתר, חמשת הזוגות שהשתתפו בנשף נפוצו בבת אחת לכל עבר.
אחרי כל אחד מהם עקב נחיל של חובשי מסכות, והוא הצטרף לנחיל שרדף אחרי הבן זונה וזו שדמתה לדלית, אבל הזוג הזה היה חמקמק במיוחד ולבסוף נעלם בתוך אחד מהחדרים של בית המשוגעים. נחיל אחר של עוטי מסכות נדחס לתוך חדר סמוך, והוא הצטופף איתם כדי לצפות בסצנה שבה גבר אחד, עוטה כפפות לבנות, אולי מקבת? חונק גבר אחר לצלילי מוזיקת טראנס. לא נאמרה מילה בין הדמויות, אבל צופה עוטה מסכה שעמד לידו אמר את השמות של הדמויות מהמחזה בקול רם, בטון של שדרן כדורגל, שעורר בו רצון עז, שהוא בקושי השתלט עליו, לתחוב לו את המסכה לפה. אחרי שמקבת סיים את מלאכתו והותיר את דאנקן מוטל על המיטה ללא רוח חיים, הוא מיהר לצאת מהחדר כשהוא מנסה, תוך כדי, לנקות את הכפפות הלבנות שלו מאיזה כתם נסתר שדבק בהן. כל עוטי המסכות מיהרו לצאת אחריו, וגם הוא מיהר אחרי כולם —
ואז, פתאום, זה הרגיז אותו. שהוא חלק מאיזה עדר שמחפש אחרי אקשן.
הרגיז אותו ונמאס עליו. בבת אחת. הוא הרגיש את זה בגוף: מין סירוב כזה שהתמצק לו באזור שרירי הבטן. ועצר אותו מלהמשיך לעשות את מה שכולם עושים. במקום, הוא האט את הליכתו, נסוג לתוך איזה ויתור והמשיך לשוטט במלון, כשהוא נמנע במכוּון מללכת אחרי דמויות או אחרי חובשי מסכות אחרים.
איזה בדלן צ'צ'ני אתה, דימה את דלית אומרת לו, כמו בכל פעם שהוא מבריז מאירועים משפחתיים של המשפחה המוצלחת שלה או זורק אמירה פרובוקטיבית במתכוון באמצע בילוי זהיר עם זוג חברים — כלומר, האישה חברה של דלית, והוא תקוע עם הגבר שמדבר על ביטקוין או על קבוצות רכיבה —
בדלן צ'צ'ני גאה, ענה לה בראש — אחרי עשרים שנה כבר ניהל איתה שיחות שלמות בלי להוציא מילה מהפה — והמשיך להתרחק מההמון.
הוא הרגיש כמו בירח דבש שלהם באירופה הקלאסית: שמתחשק לו נואשות לעשות משהו פראי, שלא מופיע בלו"ז המדוקדק והמתוקתק שדלית הכינה מראש. התקהלות גדולה החלה להיווצר סביב סצנה שהתרחשה בחלל שנמצא משמאלו, ולכן פנה דווקא ימינה, ומצא את עצמו בחלל ענק ושומם, שנראה כמו יער על הירח. שיחים וסלעים פוזרו בו ללא כל סדר ושביל בטון חשוף התפתל ביניהם. השביל היה מואר באורות קטנטנים, כמעט כבויים. וכשהתחיל ללכת בו, היה נדמה לו שהטמפרטורה צונחת בבת אחת.
מוזיקת הרקע המאיימת נָדמה, אף חובש מסכה לא נראה בקרבתו, והוא הגיע למסקנה שכנראה הגיע בטעות לאזור לוגיסטי, שלא שייך בכלל להצגה.
ואז הבחין בקצה השביל בצריף עץ קטן שאור בקע ממנו.
רגליו הוליכו אותו לכיוון האור. זאת היתה התחושה שלו. שהוא לא ממש בוחר ללכת, אלא נמשך, כמעט בעל כורחו.
רגליו היו גם אלו שעצרו לפני הצריף, שמקרוב נראה כמו הצריף של תמרי הנגר, וציוו עליו לא להמשיך. אלא להמתין. לעמוד מול הצריף של תמרי ולחכות בסבלנות עד שהדלת תיפתח.
אבל מאיפה ידעת שהיא תיפתח? דלית שאלה אותו אחר כך, כשסיפר לה את השתלשלות האירועים.
אין לי מושג, הוא אמר. פשוט ידעתי.
*
כעבור כמה שניות, או דקות, נפתחה הדלת. בפתח נעמדה בחורה לבושה במדים של אחות וסימנה לו באצבעה: בוא.
"לב רעב", מאת אשכול נבו | הוצאת זמורה | 302 עמודים | מחיר: 98 שקלים חדשים